ז'אק לרואה דה סן-ארנו
![]() | |
לידה |
20 באוגוסט 1798 פריז, הרפובליקה הצרפתית הראשונה ![]() |
---|---|
פטירה |
29 בספטמבר 1854 (בגיל 56) הים השחור, האימפריה הרוסית ![]() |
מקום קבורה | קריפטת המושלים באינווליד בפריז |
השתייכות |
![]() ![]() ![]() ![]() |
תקופת פעילות | 1821–1854 (כ־33 שנים) |
דרגה | מרשל צרפת |
פעולות ומבצעים | |
מלחמת קרים |
ארמאן-ז'אק לרואה דה סן-ארנו (בצרפתית: Armand-Jacques Leroy de Saint-Arnaud; 20 באוגוסט 1798 – 29 בספטמבר 1854) היה איש צבא צרפתי ומרשל צרפת. הוא כיהן כשר המלחמה הצרפתי עד מלחמת קרים, אז מונה למפקד העליון של צבא המזרח.
הוא היה גורם מרכזי בהפיכת 2 בדצמבר 1851 בצרפת, אשר פירקה את האספה הלאומית, העניקה סמכויות דיקטטוריות לנפוליאון השלישי וגרמה להתפרקותה של הרפובליקה הצרפתית השנייה. [1]
ביוגרפיה
סן-ארנו נולד ב-20 באוגוסט 1798 בפריז והתגייס לצבא בשנת 1817, אך לאחר עשר שנות שירות בחיל המצב עדיין החזיק רק בדרגת הקצונה הנמוכה ביותר. לאחר מכן התפטר, חי חיי הרפתקאות בארצות שונות, וחזר לצבא בגיל שלושים כלוטננט משנה. הוא השתתף בדיכוי מרד ה־Vendée (1832), ושירת תקופה מסוימת במטהו של הגנרל (מרשל) בוז'ו. עם זאת, חובותיו והשערוריות שבחייו הפרטיים אילצו אותו לנסוע לאלג'יריה כקפטן בלגיון הזרים הצרפתי . שם הצטיין פעמים רבות, ולאחר שתים עשרה שנים עלה לדרגת maréchal de camp (מייג'ור גנרל).
בהשראת דוגמתו של המרשל איימאבל פליסייה, חנק סן־ארנו ב־8 באוגוסט 1845 כחמש מאות בני שבטים ערבים, במערה שבין טנאס למוסטאגנם, באזור סבעה. שלושה ימים לאחר מכן כתב:
"אטמתי הרמטית את כל הפתחים והפכתי את המקום לבית קברות ענק. האדמה תכסה לעד את גופות הפנאטים הללו. איש לא ירד אל המערות; איש מלבדי אינו יודע כי טמונים כאן חמש מאות שודדים שלא ישספו עוד את גרונות הצרפתים. דו"ח חסוי מסר הכול למרשל בפשטות – ללא פיוטים מזוויעים וללא מליצות. אחי, מטבעי ומהותי אני טוב לב; מיום ה־8 ועד ה־12 הייתי חולה, אך מצפוני אינו מאשים אותי בדבר. מילאתי את חובתי."
הטבח עורר זעזוע עמוק בצרפת, והעיתונות – כפי שתיאר מאמר ב־The Times – התייחסה אליו בתחושת פלצות מוחלטת.

הוא גם שרף בשנת 1846 כ־200 כפרים, כולל שדות חקלאיים פוריים.
"השארתי אחריי שריפה עצומה. כל הכפרים, כ־200 במספר, הועלו באש, כל הגנים הושמדו, כל עצי הזית נכרתו."[2]
בשנת 1848 פיקד סן־ארנו על חטיבה במהלך המהפכה בפריז. עם שובו לאפריקה – ייתכן משום שלואי נפוליאון ראה בו מועמד מתאים לתפקיד הצבאי העליון של הפיכה אפשרית – נערכה מערכה ב"קביליה הקטנה" שבצפון אלג'יריה, ובה הפגין סן־ארנו את כישוריו כמפקד־עליון והעניק לממונים עליו את התואנה להביאו חזרה לצרפת כגנרל דיוויזיה (יולי 1851).

הוא ירש את מקומו של המרשל מניאן כשר המלחמה, ופיקח על המבצעים הצבאיים של הפיכת 2 בדצמבר 1851,[3] אשר העלתה את לואי נפוליאון לכס הקיסרות בתור הקיסר נפוליאון השלישי. שנה לאחר מכן התמנה למרשל צרפת ולסנאטור, ונשאר בראש משרד המלחמה עד שנת 1854, כאשר יצא לפקד על הכוחות הצרפתיים במלחמת קרים, לצד עמיתו הבריטי הלורד רגלאן. במהלך המלחמה היה חולה בסרטן הקיבה,[3] וב-20 בספטמבר 1854 מת על סיפון אונייה זמן קצר לאחר שפיקד על חייליו בקרב האלמה. גופתו הוחזרה לצרפת, ונקברה באינווליד.

לאחר מותו נחשב סן־ארנו לגיבור צבאי בעיני המדינה והצבא הצרפתי כאחד. עם זאת, בשירו הארוך של ויקטור הוגו, "סן־ארנו",[4] הוא מתואר כ"צבוע פושע" (jackal) שארגן את הטבח העקוב מדם שבא בעקבות הפיכת לואי־נפוליאון. אלג'רנון צ'ארלס סווינברן תיאר מאוחר יותר את שירו של הוגו על סן־ארנו כדוגמה ל"גאונותו הפואטית". סווינברן כתב: "ואז… הגיע השיר הגדול והנורא על חייו ומותו של המרשל הפושע, שהעניק את מילת־הפקודה לטבח ברחובות פריז."[5]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ Will, Samuel F. (1938). "The Coup d'État of December 2, 1851, as Seen by the Brothers Saint-Arnaud". The Journal of Modern History. 10 (1): 66–76. doi:10.1086/243496. ISSN 0022-2801. JSTOR 1898722.
- ↑ Bennoune, Mahfoud (29 ביולי 1988). The Making of Contemporary Algeria, 1830-1987. Cambridge University Press. pp. 40–41. ISBN 978-0521301503. נבדק ב-2020-06-14.
{{cite book}}
: (עזרה) - ^ 3.0 3.1 חזי שלח, מלחמת קרים, הוצאת ספרית מעריב, 2009, עמ' 55
- ↑ הוגו, ויקטור (1854-10-17). "Saint Arnaud". Les Châtiments (בצרפתית).
- ↑ Godfrey, Sima (2016-02-02). "La Guerre de Crimée n'aura pas lieu" (PDF). French Cultural Studies. Sage Journals.
ז'אק לרואה דה סן-ארנו41707861Q115687