ז'אן דלה
 |
ז'אן לואי פול דלה (בצרפתית: Jean Louis Paul Delay; 14 בנובמבר 1907, באיון – 29 במאי 1987, פריז) היה פסיכיאטר, נוירולוג וסופר צרפתי, חבר האקדמיה הצרפתית (משנת 1959). כיהן בשנים 1970-1943 כפרופסור בקתדרה למחלות הנפש והמוח של אוניברסיטת פריז בבית החולים הפסיכיאטרי סנט אן בפריז. יחד עם פייר דניקר, גילה דלה את ההשפעה האנטי-פסיכוטית של הכלורפרומזין, התרופה האנטי-פסיכוטית הראשונה, והיה לאחד המייסדים של הפסיכיאטריה הביולוגית והפסיכופרמקולוגיה.
ביוגרפיה
ז'אן דלה נולד בשנת 1907 בעיר באיון, במחוז הפירנאים האטלנטיים שבארץ הבסקים הצרפתית, כבנו היחיד של מוריס דלה, כירורג וראש עיריית באיון. אביו לא התלהב ממשיכת הבן לספרות ושאף שבנו ישמור על המסורת המשפחתית ושיהיה כירורג כמוהו. אמו, אישה רגישה ותומכת, עודדה את בנה למצות את כישוריו. נער מחונן מבחינה אינטלקטואלית ובעל זיכרון יוצא דופן, ז'אן דלה סיים את לימודי התיכון בגיל 14 עם עבודת בגרות בתחום הפילוסופיה "על היחס בין פיזי ולמוסרי"[1]. בגיל 15 באישור מיוחד של שר החינוך, נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטת פריז. בו זמנית למד גם אסתטיקה בפקולטה לפילוסופיה בסורבון. את לימודי הרפואה סיים בהצטיינות בגיל 18 ועבר בהצלחה את מבחני הקבלה להתמחות בבתי החולים של פריז. למורת רוחו של אביו לא בחר להתמחות בכירורגיה[1].
בעקבות התוועדותו להגותם של פייר ז'אנה ושל ז'ורז' דיומא בחר במקצוע הפסיכיאטריה. הוא עשה התמחות בפסיכיאטריה ובנוירולוגיה בבית החולים סלפטרייר בקליניקה של הפרופסור גייאן (Guillain). בימי התמחותו כתב דלה סיפורים קצרים אותם פרסם תחת שם העט ז'אן פורל (Jean Faurel). לא השתמש בשמו האמיתי מפני שחשש שהיותו ידוע כסופר יפגע בהתחלת הקריירה שלו כרופא ומדען. באותם הזמנים רשם ביומנו כי "חייו האמיתיים הם הספרות, בעוד פסיכיאטריה היא רק מקצועו"[1]
בשנת 1935 סיים את עבודת הדוקטורט במדעי הרפואה שלו בנושא האסטריאוגנוזיה. עשה בהמשך לימודי תואר ראשון בפילוסופיה בסורבון, ובשנת 1942 סיים שם תואר דוקטורט בספרות עם עבודה בשם "התמוססויות של הזיכרון". במבוא לעבודה זו שיבח אותה פייר ז'אנה על כי מהווה מעין פיוס בין הרפואה לפסיכולוגיה.
החל משנת 1939 כ- agrégé התקבל דלה לעבודה קלינית ואקדמית בבית החולים סנט אן בפריז, שנוהל באותה תקופה על ידי אנרי איי. דלה עבר גם פסיכואנליזה דידקטית אצל אדואר פישון, חתנו של פייר ז'אנה, אולם מאוחר יותר גישתו כלפי הפסיכואנליזה הייתה מסויגת. בשנת 1942 אחרי שז'וזף לוי-ולנסי (1943-1879), פסיכיאטר ממוצא יהודי, שהתמנה לפרופסור ראש הקתדרה למחלות נפש והמוח בקליניקה האוניברסיטאית בסנט אן, לא יכול היה להיכנס לתפקידו בגלל חוקי הגזע, נתבקש דלה למלא את מקומו החל משנת הלימודים 1942-1943. בשנת 1946, אחרי שהסתבר כי לוי-ולנסי נספה בוודאות באושוויץ התמנה דלה רשמית לראש הקתדרה.
דלה נמנה עם הפסיכיאטרים שבדקו פושעים נאצים אחרי מלחמת העולם השנייה, וניסו לעמוד על אישיותם. הוא והפסיכיאטר האמריקאי-קנדי יליד סקוטלנד יואן קמרון בדקו את רודולף הס בעת משפטי נירנברג ותארו אצלו סימפטומים של "אמנזיה היסטרית" בביוגרפיה שלו התוודה הס כי זייף את האמנזיה.
דלה כיהן בשנים 1970-1951 גם כמנהל המכון לפסיכולוגיה של אוניברסיטת סורבון בפריז. בשנת 1950 עמד בראש החברה הצרפתית לפסיכולוגיה ובראש הקונגרס העולמי הראשון לפסיכיאטריה. בשנת 1959 היה יושב ראש הוועד הלאומי ללימודי התפקודים והמחלות של המוח ובשנת 1965 בראש הקולגיום הבינלאומי לנוירופסיכופרמקולוגיה.
בבית החולים סנט אן ניהל דלה צוות תוכנית אקדמיים רב-תחומיים עם מעבדות בכל התחומים הקשורים לפסיכיאטריה[2]. עמיתיו הקרובים ביותר היו: פייר פישו, פייר דניקר, תרז למפרייר ורמון סאדון. פישו כתב איתו שני ספרים חשובים בתחום הפסיכולוגיה והמבחנים הפסיכומטריים. פייר דניקר עבד בימי המלחמה הקשר הודק עם הצלב האדום והיה שותף מרכזי למחקרים הפרמקולוגיים. הוא כתב יחד עם דלה את הספר "התרופות הפסיכיאטריות החדשות". תרזס למפרייר ניהלה את מחלקת הנשים וחקרה בעיקר את ההיסטריה. רמון סאדון היה מומחה באפידמיולוגיה ועבד בתוכניות של ארגון הבריאות העולמי
ב-19 בספטמבר 1950 ישב דלה בראש הקונגרס העולמי הראשון לפסיכיאטריה שהתקיים בפריז, שבו השתתפו 53 ארצות ו35 איגודים ושיזם תוכנית עבודה תלת-שנתית
מחקריו
מחקריו הפרמקולוגיים
דלה ערך מחקרים חלוציים על סמים כמו אל.אס.די, מסקלין ופסילוציבין דלה ערך יחד עם חוקרים נוספים מחקרים רבים בתחום הקליני והפסיכופרמקולוגי, במיוחד בנוגע לכלורפרומזין, שהיה התרופה ה"נוירולפטית" או האנטיפסיכוטית הראשונה.
התרופה האנטיפסיכוטית הראשונה
בשנת 1952, יחד עם הפסיכיאטר ז'.מ. הרל ופייר דניקר חקר דלה את ההשפעות המרגעיות של הכלורפרומזין. תכשיר זה פותח מוקדם יותר באותה שנה תחת השם 4560 RP על ידי אנרי לאבורי (Laborit), איגנאר (Huguenard) ואליום (Alluaume), כירורגים בבית החולים הצבאי "וואל דה גראס" בפריז שחיפשו חומר טוב יותר לטרום-הרדמה ולצורך זה ביקשו ליצור חומר המשרה שנת חורף מלאכותית אצל חיות. הם מצאו שתכשיר זה גורם למטופל להפוך לאדיש לסביבתו. אצל 38 חולים במצבים פסיכוטיים מאניים ואחרים מצאו דלה ועמיתיו כי בעקבות הוספת כלורפרומזין לטיפול בעזרת ברביטורטים חלה הטבה במצבי אי שקט נפשי ומוטורי (אגיטציה) ומצבי תוקפנות. כבר ב-1954 נכנסה התרופה לשימוש גם בארצות הברית, אם כי שם הטיפול בסכיזופרניה המשיך תקופה ארוכה להתבסס בעיקר על פסיכואנזליה.
בהתחלה, בביטאון Journées thérapeutiques de Paris ("ימי הטיפול של פריז") הוא הגדיר תרופה זו כ"גנגליופלגית". בהמשך תיאר אותה כ"פסיכוטרופית בעלת פעולה מרכזית" (כלומר על מערכת העצבים המרכזית) וקרא לה "נוירופלגית" ולבסוף "נוירולפטית". החל משנת 1957 הכלורפרומזין נפוץ בעולם כתכשיר אנטיפסיכוטי ראשון. ב-1957 לאבורי, שלמעשה גם הוא גילה שלכלורפרומזין יש אפקטים פסיכוטרופיים, קיבל יחד עם דניקר את הפרס היוקרתי לסקר-דבייקי למחקר רפואי קליני
המצאת התכשירים האנטיפסיכוטיים תרמה תרומה חשובה ביותר בהפיכתם של בתי החולים הפסיכיאטריים מבתי מחסה עם תנאי אשפוז וטיפול פוגעניים כמו שימוש בכותנות כפייה, הזנה מלאכותית, אינטראקציות אלימות, "טיפולים" בלתי יעילים, לבתי חולים מודרניים עם הפנים לשיקום החולים בקהילה.
צעדים ראשונים לקראת טיפול תרופתי נגד דיכאון
בשנת 1952 בנפרד ממחקרם של לוריא וזאלצר, יחד עם ז'אן-פרנסואה בוויסון, הבחין דלה לראשונה את התכונות נוגדות הדיכאון של האיזוניאזיד, נגזרת של החומצה הניקוטינית. בהמשך היה מעורב דלה ביישום הפסיכיאטרי של תגליתו. ב-1952 זליקוף ועמיתיו דיווחו על השפעה הנוגדת דיכאון התרופה איפרוניאזיד (מרסיליד), נגזרת של האיזוניאזיד. נתן קליין ממח למחקר בבית החולים רוקלנד בניו יורק אישר את תכונותיו האנטידיכאוניות של האיפרוניאזיד.
סיווג החומרים והתרופות הפסיכוטרופיים
בשנת 1957 יחד עם פייר דניקר ערך סיווג של החומרים הפיסיכואקטיביים או "פסיכוטרופים", שאומץ בזמנו על ידי קונגרס עולמי לפסיכיאטריה בשנת 1961. סיווג זה חילק את החומרים הנ"ל לפי פעילותם על מערכת העצבים המרכזית.
עם תלמידיו נמנו פייר פישו, פייר דניקר ורמון סאדון.
פעילותו הספרותית
דלה הצטיין בכישרון כתיבה וחיבר מספר ספרים ביוגרפיים, ביניהם ספר "פסיכוביוגרפי" על "צעירותו של אנדרה ז'יד" וספר ":סוציוביוגרפי" על אבותיו מצד אמו (Avant- Mémoire) בארבעה כרכים. מסתו "פסיכיאטריה ופסיכולוגיה של "חסר המוסר"[3] זיכתה אותו בפרס הגדול של המבקרים הצרפתים.
הידידות עם אנדרה ז'יד
דלה הכיר את ז'יד בבריסל בשנת 1945 באמצעותו של אנרי מונדור. ז'יד הציג בפניו את רוז'ה מרטן די גאר, שהפך גם כן לידידו. אחרי מותו של ז'יד ב-1947 בתו מסר לדלה את ניירותיו הפרטיים והתכתבויותיו המשפחתיות, שסייעו לדלה בשנת 1952 בחיבור הפסיכוביוגרפיה שלו על צעירות הסופר המנוח.
מורשתו
דלה היה מדען הומניסט, אחד מאבות הפסיכופרמקולוגיה ומחסידי הרפואה הפסיכוסומטית, בעל הכשרה רחבה ברפואה, במדעי ההתנהגות, בפילוסופיה ובספרות. רוז'ה מרטן די גאר, שהיה ידידו, דיבר על ה"נס דלה", כפי הצהיר הוא עצמו נחשב לרופא בין פסיכולוגים, לפסיכולוג בין הרופאים, לנוירולוג בין פסיכיאטרים ולפסיכיאטר בין הנוירולוגים. המצאתו שלו ושל דניקר את הטיפול התרופתי האנטיפסיכוטי הביא למהפכה בטיפול הפסיכיאטרי - לצמצום הצורך בנזע חשמלי, ובהמשך להפסקת השימוש בכותונת הכפייה ובעשורים הבאים צמצום מיטות האשפוז הפסיכיאטרי וקיצור האשפוזים של החולים במחלות פסיכיאטריות.
חייו הפרטיים
בנותיו הן הסופרות פלוראנס דלה, גם היא לימים חברת האקדמיה הצרפתית, וקלוד דלה, מחברת רומנים ופסיכואנליטיקאית.
ספרים
ז'אן דלה כתב מעל 700 מאמרים ומעל 40 ספרים.
בתחום מדעי ההתנהגות
- 1935 - Astéréognosies et les sensibilités cérébrales
(אסטראוגנוזיות והרגישויות המוחיות)
- 1946 - Les Dérèglements de l’humeur
(הפרעות מצב הרוח)
- 1956 -Aspects de la psychiatrie moderne (היבטים של הפסיכיאטריה המודרנית)
- 1945 - La Psychophysiologie humaine (הפסיכופיזיולוגיה של האדם)
- 1953 - Études de psychologie médicale (עיונים בפסיכולוגיה הרפואית)
- 1941 - Les Ondes cérébrales et la psychologie (גלי המוח והפסיכולוגיה)
- 1950 - L’Électricité cérébrale Introduction à la médecine psychosomatique (החשמל המוחי. מבוא ברפואה הפסיכוסומטית)
- 1942 - Les Dissolutions de la Mémoire (התפרקויות הזיכרון) - מסה שהצטיינה גם בסגנונה הספרותי, עם מבוא מאת פייר ז'אנה
- 1943 - Les Maladies de la Mémoire
- 1961 - Introduction à la médecine psycho-somatique
ספרות יפה ומסות
- רומנים:
- 1946 - "La Cité grise - "Cahier de Jean Faurel (העיר האפורה) (פורסם תחת שם העט ז'אן פארל)
- 1947 -Les Reposantes
- 1948 - Homme sans nom (האדם ללא שם)
- נובלות:
- 7 Lit numéro (המיטה מספר 7)
- ביוגרפיות:
- La Jeunesse d’André Gide (צעירותו של אנדרה ז'יד) - פסיכוביוגרפיה
- Psychiatrie et psychologie de « L’Immoraliste (הפסיכיאטריה והפסיכוגיה של "חסר המוסר")
ָָ*מבוא לפרסום ההתכתבות של רוז'ה מרטן די גאר עם אנדרה ז'יד ועם ז'אק קופו
- -Les Avant Mémoires (זיכרונות טרומיים) טטרלוגיה מוקדשת לתולדות אבותיו מצד אמו בפריז לאורך שלוש מאות שנה
פרסים ואותות הוקרה
- אות לגיון הכבוד של צרפת בדרגת מפקד
- אות מסדר האמנויות והספרות בדרגת מפקד
- אות מסדר הלאומי להצטיינות של צרפת בדרגת קצין בכיר
- התואר "מפקד של הבריאות הציבורית"
- 29 במרץ 1955 - חבר האקדמיה הצרפתית לרפואה
- 4 ביוני 1959- חבר האקדמיה הצרפתית - נבחר בכיסא 17 כיורשו של ז'ורז' לקונט
את הנאום לכבוד קבלתו נשא ב-21 בינואר 1960 לואי פסטר ואלרי-ראדו.
הנצחה
- 1999- האיגוד הפסיכיאטרי העולמי התחיל מיוזמתו של דריס מוסאווי[4] להעניק פרס ע"ש ז'אן דלה (בשווי 40,000 יורו) לפסיכיאטרים "שהיטיבו לגשר בין ההיבטים הביולוגיים והפסיכוסוציאליים של הפסיכיאטריה".(עם חתני הפרס נמנו האגופ אסקיסקל, האנס-יורגן מלר ומיצומוטו סאטו)[5]
לקריאה נוספת
- Driss Moussaoui, A Biography of Jean Delay, Excerpta Medica – Publications, a division of Elsevier Science, 2002
- Barry Blackwell Review of A Biography of Jean Delay by Driss Moussaoui, International Network for the History of Neuropsychopharmacology, 27.2.2014
קישורים חיצוניים
- פרטים על ז'אן דלה באתר האקדמיה הצרפתית לרפואה
- ביוגרפיה קצרה באתר האקדמיה הצרפתית
- מאמר רוויו מאת ברי בלקוול לביוגרפיה מאת דריס מוסאווי באתר הרשת הבינלאומית להיסטוריה של הנוירופסיכופרמקולוגיה
הערות שוליים
32811522ז'אן דלה