ועידת מוהילב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ועידת מוהילב הייתה אירוע של הוורמאכט ב-24–26 בספטמבר 1941, שנועדה לשפר את האבטחה בעורף של קבוצת ארמיות מרכז במהלך מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות. האירוע אורגן על ידי הגנרל מקס פון שנקנדורף, מפקד עורף קבוצת ארמיות מרכז, בשיתוף עם הגורמים הרשמיים של שירותי הביטחון והמודיעין של גרמניה הנאצית — אס אס ו-אס דה שפעלו באותו האזור. האירוע סימן הסלמה באלימות כלפי יהודים ואזרחים אחרים באזור שבפיקודו של שנקנדורף.

רקע

קורבנות סובייטיים שנתלו על ידי יחידות מרכז גדוד המשטרה בקיץ 1941.

ביוני 1941 פתחו מעצמות הציר במבצע ברברוסה, פלישת ברית המועצות ועד 26 ביולי 1941, מוהילב, שבבלארוס, נכבשה על ידי הוורמאכט. אזור העורף של קבוצת ארמיות מרכז, בפיקודו של הגנרל מקס פון שנקנדורף, הקים את מטהו ב-7 בספטמבר,[1] אולם חיילי האיינזצגרופן B נכנסו לעיר באוגוסט וכבר החלו לרצוח יהודים.[2] מאוחר יותר הוקם גטו בספטמבר; באוקטובר 1941 נרצחו רוב האסירים במסגרת שני מבצעים.[3]

תורת האבטחה האגרסיבית של הוורמאכט – והשימוש ב"איום הביטחוני" להסוות מדיניות רצח עם – הביאו לשיתוף פעולה הדוק בין הצבא למנגנון הביטחון שמאחורי החזית. Einsatzgruppe B הייתה יחידת הרג מרכזית שפעלה בשטח העורף של קבוצת הארמייה והרגה אלפי יהודים, קומוניסטים ושבויי מלחמה סובייטים שהועברו על ידי הצבא להוצאה להורג כ"בלתי רצויים" אחרים, כמו רומא ("צוענים"), "אסיאטיקה" ובעלי מוגבלות שכלית. ביולי דיווח מפקד איינזצגרופן B ארתור נבה כי "פתרון לבעיה היהודית" היה "לא מעשי" באזור בגלל "המספר המכריע של היהודים", כלומר היו יותר מדי יהודים להרוג בידי כמה גברים.[4] באוגוסט 1941, נבה נוכח לדעת שמשאבי האיינזצגרופן שלו היו מספיקים כדי לענות על המשימה המורחבת של ביצוע פעולות הרצח, בשל הכללת נשים וילדים יהודים באותו חודש.[5]

דיוויזיית הפרשים של האס אס השמינית, ספטמבר 1941.

דיוויזיית הפרשים של האס אס, השתתפה גם בפעילות רצח המוני ביהודים בבלארוס. ביולי ובאוגוסט 1941 ביצעה היחידה את פעולת הענישה על ביצות פריפיאט והביאה לרצח של למעלה מ-11,000 אזרחים יהודים. המבצע נחשב מאז כנקודת מפנה במעבר מ"רצח המוני סלקטיבי" להשמדה הסיטונית של האוכלוסייה היהודית באזורים הכבושים.[6] יחידות של מרכז גדוד המשטרה (Polizei-Regiment Mitte) ערכו עד אז גם רצח המוני של יהודים.[7]

בסביבה ההיא, שנקנדנדורף, בשיתוף אריך פון דם באך-צלבסקי, מפקד האס אס והמשטרה של קבוצת ארמיות מרכז, ארגנו ועידה של שלושה ימים לכוחות הביטחון. המפגש נערך במוהילב, נועד ליצור "חילופי חוויות" למפקדי יחידות העורף בוורמאכט.[8] אלוף המשטרה מקס מונטואה מפקד מרכז גדוד המשטרה, היה אחראי על תכנון ולוגיסטיקה.[9]

הוועידה

הוועידה החלה ב-24 בספטמבר והתמקדה ב"לוחמת פרטיזנים" (Bekämpfung von Partisanen, לימים Bandenbekämpfung) ושיקפה את עמדותיו של שנקנדורף על הצורך במיגור מוחלט של ההתנגדות לכוחות הגרמנים כדרך היחידה להבטיח את השטחים הכבושים.[9] פרוטוקול הוועידה, אם נלקח, לא שרד. מה שידוע מבוסס על סדר היום, רשימת המשתתפים, דוחות לאחר הפעולה והסיכום שהפיץ שנקנדורף לאחר האירוע.[7]

המשתתפים

אריך פון דם באך-צלבסקי.

קצינים מוזמנים נבחרו על בסיס השתתפותם הקודמת בפעולות ביטחוניות, וכללו נציגי הפיקוד העליון של קבוצת ארמיות מרכז. ביניהם גם מפקדי חטיבות וקצינים בכירים בוורמאכט, כולל דיוויזיות אבטחה, כמו 221, 286 ו-403.[10] בסך הכל השתתפו 61 קצינים, כאשר 82 אחוז מהמשתתפים הגיעו מיחידות הוורמאכט. מבין הנוכחים 38 אחוזים היו מפקדי גדודים ופלוגות.[11]

ארתור נבה

רבים כבר השתתפו ברציחות המוניות. לדוגמה, הנוכחים כללו את מפקד הגדוד השלישי בדיוויזיית חיל הרגלים ה-354, דיוויזיית האבטחה 286. שבוע לפני הוועידה סייע הגדוד לאינזצקומנדו 8 והשתתף ישירות ברצח אלף יהודים בעיירה קרופקי.[11]

גנרל הוורמאכט מקס פון שנקנדורף

הדוברים כללו את ארתור נבה, מפקד איינזצגרופן B; אריך פון דם באך-צלבסקי, כנציגו של היינריך הימלר; מקס מונטואה, מפקד מרכז גדוד המשטרה; הרמן פגליין, מפקד דיוויזיית פרשים של האס אס וגוסטב לומברד, מפקד גדוד הפרשים הראשון של האס אס.[12] מפקד דיוויזיית הפרשים השנייה של האס אס, פרנץ מאגיל, לא הוזמן, אולי מכיוון שלא נתפס כקיצוני מספיק ביחס ל"שאלה היהודית", שכן הוא טבח רק בגברים יהודים ולא בנשים וילדים.[7]

הרצאות ומפגשי שולחן

המצגות סקרו את הערכתם של ארגונים וטקטיקות של הסובייטים, מדוע היה צורך להרוג קומיסרים פוליטיים מיד עם לכידתם ולהשיג מודיעין מצד משתפי פעולה מקומיים. הישיבה שערך באך-זלבסקי זכתה לכותרת "לכידת הקומיסרים והפרטיזנים ב'פעולות סריקה'", בהתייחס לפעילותה של חטיבת פרשים אס אס במבצע העונשין ביצות פריפיאט. שיחתו של נבה התמקדה בתפקידו של ה-SD במאבק נגד "פרטיזנים" ו"גזלנים". הוא סקר גם את "השאלה היהודית", תוך התחשבות מיוחדת בתנועה האנטי-מפלגתית.[12] קצינים העניקו שיעורים קצרים או הובילו תרגילי שולחן על מגוון מצבים טקטיים שיכולים להיתקל בשטח, כגון אבטחת כפר.[11]

תרגילי שדה

הוועידה כללה שלושה תרגילי שטח. ביום הראשון צפו המשתתפים במבצע של מרכז גדוד המשטרה שכלל סיור סביב הכפר וחלוקת עלונים.[13] ביום השני נסעו המשתתפים לכפר קניאז'יצי (גרמנית: Knjaschitschi) בסביבת מוהילב. שם ערכו אנשי גדוד המשטרה 322 של מרכז גדוד המשטרה הדגמה כיצד להקיף ולכבוש כפר. על פי הדו"ח שלאחר הפעולה, לא ניתן היה למצוא "זרים חשודים" (Ortsfremde) או "פרטיזנים". בסקר האוכלוסייה נחשפו 51 אזרחים יהודים, מתוכם 32 נורו על ידי המשטרה וכוחות אס דה.[14]

עם שחר ביום האחרון של הוועידה, המשתתפים צפו במבצע נוסף שנערך על ידי כוחות המשטרה. המטרה הייתה "לחוות באופן מעשי" את סריקת העיר אחר חשודים שזוהו כ"פרטיזנים, קומיסרים וקומוניסטים". לאחר הפעולה, המשתתפים צפו בחקירות ואז הצטרפו ליחידותיהם בהתאמה.[15]

סיכום הוועידה ואחריה

סיכום בן 16 עמודים של הוועידה, תחת חתימתו של שנקנדורף, הופץ לכוחות הוורמאכט ויחידות המשטרה באזור. המסמך מתמקד בטקטיקות של לוחמת ביטחון, תוך קביעת אמצעים חמורים, כגון "הרחובות צריכים להיות נקיים מ'משוטטים' שצריכים להימסר למשטרה בחשאי או נשלחו למחנות סינון (רבים שנשלחו למחנות אלה נהרגו על ידי כוחות האס אס והאס דה) הסיכום הזהיר שהאויב מעסיק נשים, ילדים וקשישים כסוכנים.[16]

הסיכום הצהיר כי "צריך להשמיד את האויב לחלוטין", תוך שהוא מפרט כי ההבחנה בין "פרטיזן" לבין "אדם חשוד" לא תמיד הייתה אפשרית, ובכך נתנה לחיילים יד חופשית. המסמך נשלח לכל היחידות ברמת הפלוגה באזור הפעילות של קבוצת ארמיות מרכז, לרבות ליחידות שלא שלחו נציגים לוועידה. הוועידה ציינה עלייה דרמטית בזוועות של יחידות הוורמאכט נגד יהודים ואזרחים אחרים בשלושת החודשים האחרונים של שנת 1941.[16]

לסיכום הייתה השפעה מעבר לשטח שבשליטת אזור העורף של קבוצת ארמיות מרכז. מפקד הצבא הגרמני, פילדמרשל וולטר פון בראוכיטש, הוציא באוקטובר 1941 את "הנחיות למלחמה בפרטיזנים", חודש לאחר הוועידה. תוך הדגשת חשיבותו של האירוע, שוחזר הטקסט המסכם של סיכום שנקנדורף באופן מילולי:[17]

ההחלטה המתמדת בין חיים ומוות לפרטיזנים ולחשודים קשה אפילו עבור החייל הכי קשוח. זה חייב להיעשות. הוא פועל בצורה נכונה מי שנלחם באכזריות ובלא רחמים תוך התעלמות מוחלטת מכל נחשול אישי של רגש.

הערכה

לדעתו של ההיסטוריון וייטמן ווייד בארן, ועידת מוהילב הייתה אירוע מרכזי שסייע לשלב את הוורמאכט ברצח העם הנאצי כחלק מ"מלחמה גד הפרטיזנים ובניית היהודי-בולשביק-הפרטיזני". העקבות הוועידה הונחו יחידות העורף של הוורמאכט לשתף פעולה באופן מלא עם יחידות ה-SD מעבר למתן תמיכה לוגיסטית. יחידות הוורמאכט קיבלו על עצמן אחריות ישירה לרצח יהודים בשטח שבפיקודו של שנקנדורף. אזרחים יהודים נוספו לרשימת אויבים מאושרת שהיחידות של הצבא יהרסו אז מיוזמתם וללא השתתפותם של משטרת האס אס או SD.[18]

אף על פי שבסיכום הוועידה לא הוזכר יהודים, תרגילי השטח הוכיחו שהוורמאכט אמור היה לכוון ליהודים בפעולותיו נגד הפרטיזנים. בורן מסיק כי הוראות מילוליות לשם כך, ככל הנראה, הועברו במהלך המפגשים, בהתחשב במערך הדוברים, שכלל רוצחים המוניים מנוסים כמו באך-זלבסקי, נבה, לומברד ופגליין. המדיניות האנטי-יהודית השתנתה באופן קיצוני חודש קודם לכן, עם הוספת נשים וילדים לרשימת המטרות. זה הגביר את הלחץ על המשאבים המוגבלים של ארגוני SD ו-SS. בנוסף, הכוחות הגרמנים נאלצו לפנות מקום ליהודים שגורשו לאחרונה ממקומות אחרים באירופה הכבושה, שהושגה על ידי הרג יהודים סובייטים שכבר רוכזו בגטאות. גודל השטחים הנמצאים בשליטת גרמניה גדל גם כן, מה שהגביל את פעילותן של יחידות אלה עוד יותר למרכזי אוכלוסייה מרכזיים.[19]

הוועידה הובילה להתנגשות נוספת של לוחמה במתנגדי הנאצים ואפשרה לבצע רצח עם באמצעות זיהוי אזרחים כלוחמי אויב. השפה האופופיסטית סייעה לסגור את המבצעים; דיווחי הוורמאכט התייחסו לעיתים קרובות ליעדים כ"זר לכפר","נודד","אזרח חשוד","סייען פרטיזנים","אזרח ללא זיהוי" ו"נשים חיילות". התרגילים במהלך הוועידה הכניסו את פעולות הענישה להקשר צבאי, על ידי פירוק הפעולות למשהו שחיילים יכולים להתייחס אליו, כמו הקפת כפר, שמירה על ליווי החשודים, חקירות ועוד.[20]

בהסבר לנכונותו של הוורמאכט להשתתף ברצח העם, בורן סבור שההיסטוריה הארוכה של הוורמאכט של טיפול קשה באזרחים, פרנויה על איום פרטיזני שטרם היה קיים, גזענות מוסדית ואינדיבידואלית ומעשים פליליים נגד מפקדי הצבא האדום כולם נטה את הצבא לקבל רצח המוני. זה נעשה במסווה של לוחמה אנטי-פרטיזנית, והיהודים הוגדרו כסייענים ותומכי הפרטיזנים. כתוצאה מכך, החלוקה בין השואה למלחמה נגד הפרטיזנים שעדיין קיימת בהיסטוריוגרפיה היא שקרית. בורן מסכם ש"ועידת מוהילב מראה ששני אלה מעולם לא היו נפרדים, אלא קשורים בכוונה במאמץ לכלול את הכוח הלוחם של הוורמאכט ביתר יעילות בפרויקטים של היטלר לרצח עם במזרח".[21]

לקריאה נוספת

  • Arad, Yitzhak (2009). The Holocaust in the Soviet Union. University of Nebraska Press. ISBN 9780803222700.
  • Beorn, Waitman Wade (2014). Marching into Darkness: The Wehrmacht and the Holocaust in Belarus. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. ISBN 978-0-674-72550-8.
  • Beorn, Waitman Wade (ביוני 2011). "A Calculus of Complicity: The Wehrmacht, the Anti-Partisan War, and the Final Solution in White Russia, 1941–42". Central European History. Cambridge University Press. 44 (2): 308–337. doi:10.1017/S0008938911000057. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Blood, Phillip W. (2006). Hitler's Bandit Hunters: The SS and the Nazi Occupation of Europe. Potomac Books. ISBN 978-1-59797-021-1.
  • Browning, Cristopher; Jürgen Matthäus (2007). The Origins of the Final Solution: The Evolution of Nazi Jewish Policy, September 1939-March 1942.
  • Förster, Jürgen (1998). "Securing 'Living-Space'". In Boog, Horst; Förster, Jürgen; Hoffmann, Joachim; Klink, Ernst; Müller, Rolf-Dieter; Ueberschär, Gerd R. (eds.). The Attack on the Soviet Union. Germany and the Second World War. Vol. IV. תורגם ע"י McMurry, Dean S.; Osers, Ewald; Willmot, Louise. Military History Research Office (Germany). Oxford: Clarendon Press. pp. 1189–1244. ISBN 0-19-822886-4.
  • Headland, Ronald (1992). Messages of Murder: A Study of the Reports of the Security Police and the Security Service. Associated University Presses. ISBN 0-8386-3418-4.
  • Megargee, Geoffrey P., ed. (2009). Encyclopedia of Camps and Ghettos, 1933–1945. Vol. II. Bloomington: Indiana University Press. ISBN 0-253-35328-9.
  • "Mogilev". Yad Vashem. 20 בדצמבר 2017. נבדק ב-20 בדצמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  • Westermann, Edward B. (2005). Hitler's Police Battalions: Enforcing Racial War in the East. Kansas City: University Press of Kansas. מסת"ב 978-0-7006-1724-1.
  • Wette, Wolfram (2007). The Wehrmacht: History, Myth, Reality. Cambridge, Mass.: Harvard University Press. מסת"ב 9780674025776.
  • Andreas Schulz, Günter Wegmann, Dieter Zinke: Die Generale der Waffen-SS und der Polizei. Band 3: Lammerding-Plesch. Biblio-Verlag, 2003, מסת"ב 978-3-7648-2375-7, S. 223
  • Zitiert bei: Ernst Klee: Das Personenlexikon zum Dritten Reich, Frankfurt am Main 2007, S. 415.
  • Jörn Hasenclever: Wehrmacht und Besatzungspolitik in der Sowjetunion. Die Befehlshaber der rückwärtigen Heeresgebiete 1941–1943. Schöningh, Paderborn 2010.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Beorn 2011, p. 316.
  2. ^ Yad Vashem 2017.
  3. ^ Arad 2009, p. 188.
  4. ^ Headland 1992, pp. 199–201.
  5. ^ Beorn 2014, p. 190.
  6. ^ Browning 2007, p. 279.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Beorn 2011, p. 321.
  8. ^ Beorn 2014, pp. 95–96.
  9. ^ 9.0 9.1 Blood 2006, p. 167.
  10. ^ Beorn 2014, p. 105.
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Beorn 2011, p. 319.
  12. ^ 12.0 12.1 Beorn 2014, pp. 99–101.
  13. ^ Beorn 2011, p. 323.
  14. ^ Beorn 2014, p. 10.
  15. ^ Beorn 2011, pp. 323–324.
  16. ^ 16.0 16.1 Beorn 2014, pp. 102–106.
  17. ^ Beorn 2011, p. 330.
  18. ^ Beorn 2011, pp. 309, 328–329.
  19. ^ Beorn 2011, pp. 329–331.
  20. ^ Beorn 2011, p. 333.
  21. ^ Beorn 2011, pp. 335–337.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37586116ועידת מוהילב

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ועידת_מוהילב&oldid=2603534"