ועדות חקירה לארץ ישראל

תוכנית החלוקה של ועדת פיל

ועדות חקירה לארץ ישראל הן מספר ועדות שנשלחו על ידי ממשלת בריטניה לארץ ישראל כדי לבחון את הבעיה היהודית ערבית באזור ולהגיש המלצות לביצוע לממשלת בריטניה.

הראשונה בהן הייתה ועדת פאלין שנשלחה לארץ ב-1920 על מנת לחקור את אירועי ירושלים במאורעות תר"פ. השנייה הייתה ועדת שו, אשר הגיעה ארצה בעקבות מאורעות תרפ"ט. המלצותיה הביאו לפרסום הספר הלבן השני ב-1930. לאחר מאורעות 1936 נשלחה לארץ ישראל ועדת פיל אשר עליה הוטל תפקיד רחב יותר של מציאת פתרון לבעיית הסכסוך והמנדט בארץ. הוועדה הייתה הראשונה להעלות את רעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות. בעקבות הסערה וההתנגדות הערבית למסקנות הוועדה, שלחה בריטניה את ועדת וודהד ב-1938, גם ועדה זו לא נחלה הצלחה. הממשלה הבריטית זימנה ללונדון את נציגי היהודים והערבים תחת ועידת השולחן העגול, אולם זו נכשלה חרוצות. בעקבות מסקנותיה של ועדת וודהד, בעיקר על הגבלות העלייה וההתיישבות היהודית, פרסמה בריטניה את הספר הלבן השלישי. ב-1946, בעקבות לחץ למציאת פתרון לבעיית העקורים מצד ארצות הברית, הגיעה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. בריטניה לא שבעה נחת מהמלצות הוועדה, ובעקבותיה הועלתה תוכנית מוריסון גריידי. לאחר דחייתה מצד היהודים והערבים, הועברה שאלת ארץ ישראל אל האו"ם. ב-1947 ביקרה בארץ ועדת אונסקו"פ (הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל) מטעם האו"ם אשר רוב חבריה הציע חלוקה לשתי מדינות תוך שיתוף פעולה כלכלי ביניהן. המלצות הוועדה היוו בסיס לתוכנית החלוקה שאישר האו"ם בנובמבר 1947.

ועדות החקירה לארץ ישראל

• ועדת פאלין (1920)

ועדת חקירה לאירועי ירושלים בראשותו של מייג'ור גנרל סיר פיליפ פאלין שהגיש את ממצאיו, דו"ח פאלין, לנציב העליון הרברט סמואל באוגוסט 1920.

• ועדת הייקראפט (1921).

ועדה בראשות השופט הבריטי תומאס הייקראפט שנתמנתה לאחר מאורעות תרפ"א. מסקנותיה היו שאמנם הערבים הם שחוללו את המאורעות, אך האחריות על כך מוטלת על הציונים בשל מדיניותם, עליית היהודים לארץ והתיישבותם בה.

• ועדת שו (1929–1930).

ועדה בראשות השופט הבריטי סר וולטר שו (Walter Shaw) שנתמנתה לאחר מאורעות תרפ"ט. מסקנותיה היו שאמנם הערבים הם שפתחו במאורעות, אך זאת בשל חששם, המוצדק לדעת הוועדה, מהשתלטות יהודית על שטחי ארץ ישראל ונישולם מאדמותיהם. את הממשלה פטרה הוועדה מאחריות לפרעות. המלצות הוועדה היו להגביל את עליית היהודים ולהפסיק את רכישת הקרקעות על ידם. הוועדה המליצה להקים גוף מחוקק בעל רוב ערבי ולבטל את סמכויות ההסתדרות הציונית. החלטות הוועדה הושלמו על ידי דו"ח שהוציא בשנת 1930 מומחה להתיישבות בשם ג'ון הופ סימפסון שקבע כי כושר הקליטה הכלכלית של הארץ הינו מוגבל. בעקבות דו"ח ועדת שו והשלמת סימפסון, פורסם הספר הלבן השני.

• ועדת פיל (1936–1937).

ועדת חקירה בראשות הלורד ויליאם רוברט פיל, שנתמנתה בשנת 1936 להגיש המלצות לסיום מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט לאחר תחילתן. המליצה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית.

על פי תוכניתה אמורה הייתה המדינה היהודית להצטמצם בחלק קטן של הארץ שיכלול את הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ושפלת החוף בלבד ואילו יתר הארץ, לרבות הנגב, יהיה למדינה ערבית. לבריטים יהיה מנדט על ירושלים, יפו, חיפה בית לחם וחוף ים סוף (כיום אילת). ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב התכנסו בועידת בלודאן (1937) דחו מכל וכל את הציונות, הצהרת בלפור, הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל וממילא, את תוכנית החלוקה. היהודים היו חלוקים בדעתם, אחדים ובהם דוד בן-גוריון סברו שיש לקבל את הצעת החלוקה בבחינת "מוטב מעט מאשר לא כלום", ואחרים, ובהם יצחק טבנקין דחו אותה. לבסוף גברה דעת המצדדים בתוכנית העקרונית. הקונגרס הציוני העשרים שנתכנס באוגוסט 1937 החליט לדחות את גבולות הצעת החלוקה המסוימת של הוועדה אולם לראות בעקרון החלוקה של ארץ ישראל המערבית בסיס למשא ומתן להקמת מדינה יהודית.

• ועדת וודהד (1938).

ועדת חקירה בראשות סר ג'ון וודהד שהוקמה לאחר שנתברר כי הצדדים אינם מקבלים את המלצות ועדת פיל, ולאור התמשכות המאורעות. הוועדה המליצה על חלוקת הארץ: המדינה היהודית תהיה בשטח הצר ומצומצם שבין רחובות לזכרון יעקב, ואילו המדינה הערבית תשתרע על פני יתר שטחי ארץ ישראל ועבר הירדן. היהודים וההנהגה הציונית דחו את ההמלצות מכל וכל, דבר שגרם שגרם להורדתן מסדר היום ולכינוסה של ועידת השולחן העגול בלונדון בשנת 1939.

• ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל (1945 -1946).

ועדה שהוקמה על ידי ארצות הברית ובריטניה בניסיון למצוא פתרון לבעיית ארץ ישראל, שהחמירה עם חידוש המאבק בבריטים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ולבעיית היהודים העקורים באירופה שלאחר השואה, שהנהגת היישוב והתנועה הציונית דרשו את עלייתם ארצה. הוועדה הורכבה מ-6 חברים בריטיים ו-6 חברים אמריקאיים, עליהם נמנה ג'יימס מקדונלד, לימים השגריר הראשון של ארצות הברית במדינת ישראל. הוועדה החליטה כי בשל הקונפליקט היהודי - ערבי לא תוקמנה בארץ שתי מדינות לשני העמים וכי השלטון יישאר בידי ממשלת המנדט, עד שיעבור לנאמנות של האו"ם. הוועדה החליטה כי הפתרון לבעיית העקורים הוא במדינות אירופה, אך אישרה עליית 100,000 עקורים בשנת 1946. הוועדה המלצה לבטל את חוק הקרקעות שהגביל את רכישת קרקעות הארץ על ידי היהודים, תוך שמירה על זכויותיהם של הפאלחים והאריסים הערבים.

• ועדת הקאבינט בראשות הנרי גריידי (יולי 1946).

ועדה אמריקאית בראשותו של איש מחלקת המדינה הנרי גריידי שיצאה לאנגליה לדון עם הרברט מוריסון, סגן ראש ממשלת בריטניה ויושב ראש הפרלמנט, על עתיד ארץ ישראל. ב-30 ביולי 1946 פורסמו הסכמות המשא ומתן, תוכנית מוריסון גריידי, שלפיהן תחולק הארץ לאזור יהודי שיהווה 17% משטחה, אזור ערבי שיהווה 40% משטחה ואזור שליטה בריטית שיכלול את ירושלים והנגב שיהווה 43% משטחה. א"י עצמה תישאר תחת שליטתה של בריטניה, אך ליהודים ולערבים תינתן אוטונומיה תרבותית באזוריהם. בלחץ חוגים יהודיים בארצות הברית לא אישר הנשיא הארי טרומן את התוכנית בהיותה נוגדת את תוכנית הועדה האנגלו-אמריקאית ואת כל הרעיון הציוני.

• ועדת האו"ם לעניין ארץ ישראל (1947) - ועדת אונסקופ.

לאחר שנדחו כל התוכניות הקודמות ומאחר שמאבקו של היישוב נמשך, החליטה בריטניה להביא את עניין ארץ ישראל להכרעת עצרת האו"ם. האו"ם מינה ועדה בת 11 חברים ממדינות שונות, שהגיעה לארץ, תרה בה ונפגשה עם ההנהגות היהודית והערבית. ב-31 באוגוסט 1947 הגישה הוועדה את תוכניתה לאו"ם, לפיה יסתיים המנדט הבריטי והארץ תחולק לשתי מדינות, יהודית וערבית, שתקיימנה שתוף פעולה כלכלי ביניהן ואילו ירושלים תהיה לאזור בינלאומי. ב-29 בנובמבר 1947 הכריעה עצרת האו"ם בהצבעה ברוב של 33 מדינות נגד 13 ו-10 נמנעות, על קבלת תוכנית החלוקה ועל סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל ב-15 במאי 1948. בזאת הונח היסוד להקמתה של מדינת ישראל.