וינדהאם רוברטסון
.jpg) | |||||
| לידה | ליד מנצ'סטר, מחוז צ'סטרפילד, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | אבינגדון, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מקום קבורה | בית הקברות קוב, אנון, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
וינדהאם רוברטסון (באנגלית: Wyndham Robertson; ) היה פוליטיקאי אמריקאי מווירג'יניה, איש המפלגה הוויגית, שכיהן כמושל וירג'יניה בפועל בשנים 1836–1837. לאחר מכן הוא כיהן בשתי תקופות כהונה כחבר בית הנבחרים של וירג'יניה בשנים 1838–1841 ובשנים 1859–1865.
כאיש המפלגה הוויגית תמך רוברטסון בשלמותה של ארצות הברית במהלך משבר הפרישה שהוביל לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית. עם זאת, לאחר שגייס הנשיא אברהם לינקולן כוחות, הצטרף רוברטסון לתנועת הפרישה. לאחר המלחמה הוא היה חבר "ועדת התשעה" (אנ') שסייעה למהלך להשבתה של וירג'יניה בחזרה לאיחוד מבלי להטיל מגבלות על אנשי הקונפדרציה לשעבר. בערוב ימיו, פרסם רוברטסון ספר אודות פוקהונטס וצאצאיה, כולל הוא עצמו.
ראשית חייו
וינדהאם רוברטסון נולד ליד מנצ'סטר שבמחוז צ'סטרפילד, וירג'יניה, השוכנת מעבר לנהר ג'יימס מול ריצ'מונד, כבנם של ויליאם רוברטסון ושל רעייתו, אליזבת בולינג, שהייתה צאצאית של פוקהונטס וג'ון רולף (אנ').[1] סבו מצד אביו, ארצ'יבלד רוברטסון, היגר מסקוטלנד כדי להיות סוחר טבק בנהר ג'יימס.[2] אביו היה חבר מועצת המדינה של וירג'יניה. בין אחיו הגדולים של רוברטסון נמנו תומאס רוברטסון, לימים מושל לואיזיאנה, וג'ון רוברטסון (אנ'), שהיה חבר בית הנבחרים של ארצות הברית. וינדהאם רוברטסון למד בבתי ספר פרטיים בריצ'מונד. ב-1821 הוא סיים את לימודיו בקולג' ויליאם ומרי, ולמד משפטים בקריאה עצמית.[3]
ב-1831 נשא רוברטסון לאישה את מרי טריג סמית', בתו של קפטן פרנסיס סמית' ממחוז וושינגטון, וירג'יניה, ששירת בצבא הקונטיננטלי וכיהן בסנאט של וירג'יניה במהלך מלחמת 1812. לשניים נולדו לפחות ארבע בנות ושני בנים.
קריירה
ב-1824 התקבל רוברטסון ללשכת עורכי הדין של וירג'יניה, ושלוש שנים לאחר מכן הוא ערך מסע קצר לפריז וללונדון. ב-1830 הוא נבחר למועצת המדינה של וירג'יניה, שם כיהן גם אביו לפניו. ב־1833 הוא נבחר לתקופת כהונה נוספת במועצה. ב-1834 בישיבה הראשונה של חברת תעלת נהר ג'יימס (אנ'), הציע רוברסטון שבמקום לכרות את התעלה ללינצ'בורג ולנסות להרחיב אותה דרך רכס הרי האפלצ'ים אל עבר נהר קאנאווה, תסלול החברה תחת זאת מסילת ברזל שבסופו של דבר תמשיך אל נהר המיסיסיפי.
ב-31 במרץ 1836 היה רוברטסון לחבר הבכיר במועצת המדינה של וירג'יניה, תפקיד שהקביל אז לתפקיד סגן המושל של היום. כאשר התפטר באותו יום מושל וירג'יניה, ליטלטון וולר טאזוול, הפך רוברטסון מתוקף תפקידו למושל בפועל. מאחר שהאספה הכללית של וירג'יניה, שבחרה את המושל, נשלטה על ידי המפלגה הדמוקרטית, ורוברטסון היה ויגי, הוא לא נבחר לתקופת כהונה נוספת כאשר ב-1837 תמה תקופת כהונתו המתוכננת של טאזוול, והוא הוחלף בדייוויד קמפבל. לאחר מכן בחר ציבור הבוחרים בריצ'מונד ברוברטסון כנציגם בבית הנבחרים של וירג'יניה במושב הבית של 1838. בתפקיד זה הוא החליף את רוברט סטרנד (אנ'), שנבחר לבית המשפט העליון של וירג'יניה. בהמשך נבחר רוברטסון לשלוש תקופות כהונה נוספות, עד 1841, כאשר הוא הוחלף כנציג ריצ'מונד בבית הנבחרים על ידי ראלי ט. דניאל.[4]
ב-1841 עבר רוברטסון לביתה של רעייתו, "מרי מדווז", שמדרום לאבינגדון (אנ') שבדרום-מערב וירג'יניה, שם הוא עסק בחקלאות. ביולי 1842 הוא נבחר כשופט שלום במחוז וושינגטון, וב-1843 היה לחבר בחבר הנאמנים של אקדמיית אבינגדון. ב-1849 ישב רוברטסון בראש ישיבה לבחירת נציגים להרחבת מסילת הברזל וירג'יניה וטנסי (אנ') אל העיר. ב-1850 חכר רוברטסון את מכרות המלח קינג לתקופה של חמש שנים. לפניו ואחריו נחכרו המכרות על ידי תומאס ל. פרסטון. בייצור המלח באותם ימים נעשה שימוש בעבדים.
מלחמת האזרחים
ב-1859 נבחר רוברטסון שוב מטעם ריצ'מונד לבית הנבחרים של וירג'יניה כאחד משלושת נציגי העיר למושב הבית של 1859–1861, זאת על סמך שינויים בייצוג העיר על פי חוקת 1850 והשינויים בגודל אוכלוסיית העיר כפי שהשתקפו במפקד האוכלוסין של אותה שנה. כאשר התמודדה אז וירג'יניה עם רעיון הפרישה מארצות הברית, היה רוברטסון תומך נלהב של האיחוד וניסה למנוע את הפרישה. בהמשך הוא אפיין את עצמו כ"ידיד השלום והאיחוד" וציין שהוא התנגד באופן פעיל לקריאתה של קרוליינה הדרומית לכינוס ועידת הדרום ב-1859.[4] בנשף שנערך על ידי הנרי קליי באפריל 1860, ושבו נכח הנשיא לשעבר ג'ון טיילר, הרים רוברטסון כוסית לכבוד האיחוד, ולאחר מכן נשא נאום קצר:
לחיי האיחוד החוקתי של המדינות - האיחוד של המדינות הוא ההרמוניה של הספירות. בעודם מצייתים לחוקי בריאתם, הם שרים תמיד "בשורת שמחה גדולה" לכל העולם. כשהם מתמרדים נגדם, האור והשמחה נבלעים בחושך, והסדר יורד בחזרה לתוהו בוהו הקדמון.[5]
לאחר שקרוליינה הדרומית ועוד כמה מדינות פרשו מהאיחוד בחורף 1860–1861, עדיין טען רוברטסון נגד הצטרפותה של וירג'יניה לפרישה.[4] ב-7 בינואר 1861 הוא הציג את "ההחלטה נגד הכפייה", שדחתה את רעיון הפרישה, אך הצהירה שאם הממשלה הפדרלית תשתמש בצעדי כפייה נגד המדינות הפורשות, וירג'יניה תאבק בכך.[6] כאשר הכריז הנשיא אברהם לינקולן ב-15 באפריל על גיוס כוחות, סבר רוברטסון שההחלטה נגד הכפייה התגשמה, ומאותו רגע ואילך הוא היה פעיל אדוק לטובת נקיטת כל האמצעים להגנת מדינתו. לאחר משאל עם שנערך בווירג'יניה חודש לאחר מכן, פרשה המדינה מהאיחוד.
רוברטסון נבחר לשתי תקופות כהונה נוספות כנציג ריצ'מונד בבית הנבחרים. כהונתו הסתיימה עם נפילת הקונפדרציה ב-1865. ב-1863 הוא התנגד להצעת חוק לתיקון מחירי המזון וסייע בהפלתה, זאת על אף מהומות המזון שהתחוללו בריצ'מונד. כאשר הציגו תושבי ריצ'מונד דרישה לנציגיהם לתמיכה בהצעת חוק דומה או שיתפטרו, סירב רוברטסון. כאשר הוא גילה שעמיתיו הסכימו לדרישה, הוא התפטר כדי שלא יחטא בייצוג בלתי ראוי של ציבור בוחריו. עם זאת, חברי בית הנבחרים ביקשו שהתפטרותו תידחה עד שניתן יהיה לקבוע את רצונם של הבוחרים. נערך משאל רשמי, נקבע שהרוב לא תמך בהצעת החוק, וכך המשיך רוברטסון בכהונתו.[7]
לאחר המלחמה
לאחר המלחמה שב רוברטסון לאבינגדון. במהלך תקופת השיקום הוא היה חבר "ועדת התשעה" (אנ') בהנהגתו של אלכסנדר סטיוארט, ששאפה להשיב את וירג'יניה אל חיק האיחוד. על סדר היום הייתה החוקה החדשה של המדינה, שכללה סעיף למניעת זכות הבחירה מאנשי הקונפדרציה לשעבר, סעיף שלא נכלל בתנאי הכניעה. הוועדה ניהלה בהצלחה משא ומתן עם הנשיא יוליסס ס. גרנט ועם אחרים בממשלה הפדרלית על הצבעה נפרדת על סעיף זה. הסעיף נפל, אך שאר סעיפי החוקה החדשה (ללא הסעיפים של החוקה הקודמת שנגעו לעבדות) אומצו, כך שווירג'יניה התקבלה מחדש לאיחוד.
לאחר מלחמת האזרחים החלו כמה סופרים ממדינות הצפון לפקפק בסיפור ההצלה של קפטן ג'ון סמית' ופוקהונטס, והטילו ספק בתפקיד ההיסטורי שלהם ושל בעלה של פוקהונטס, ג'ון רולף. ההיסטוריון מאוניברסיטת הרווארד, הנרי אדמס, ששירת כמזכירו של אביו, צ'ארלס פרנסיס אדמס האב (אנ'), שגרירו של לינקולן לבריטניה במהלך המלחמה, סייע למתכחשים. רוברטסון ציין את עובדת היותו צאצא של ג'ון אדמס, יריבו של ג'ון רנדולף, שהיה צאצא של פוקהונטס.[8] יחד עם כמה אנשי וירג'יניה שהשיבו להאשמות, פרסם רוברטסון את הספר "פוקהונטס המכונה מטואקה וצאצאיה מנישואיה לג'ון רולף". התיזה שלו בספר עלתה בשל העובדה שצאצאיה של פוקהונטס היו אישים בולטים, וכן היא בעצמה. במעקב אחרי הצאצאים, שעליהם נמנו המשפחות הראשונות של וירג'יניה, כולל משפחות בולינג, ברנץ', לואיס, רנדולף ופייג', וכן משפחתו של רוברטסון, הוא כתב, "היסטוריה, שירה, ואומנות התחרו אלו באלו בהצגת שמה מאז ועד היום עם הילה של בהירות עילאית".[9]
וינדהאם רוברטסון נפטר באבינגדון ב-11 בפברואר 1888. הוא נטמן ליד קברי הוריו בבית הקברות קוב שבעיירה אנון, מחוז צ'סטרפילד, וירג'יניה.
לקריאה נוספת
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 1637-1638
קישורים חיצוניים
- וינדהאם רוברטסון באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- מסמכי וינדהאם רוברטסון (1837-1836) בספריית וירג'יניה (באנגלית)
- מסמכי וינדהאם רוברטסון באוסף אוניברסיטת שיקגו (באנגלית)
- וינדהאם רוברטסון באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- וינדהאם רוברטסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Robertson, Wyndham (1986). Pocahontas, alias Matoaka, and Her Descendants through Her Marriage with John Rolfe. Baltimore, Maryland: Genealogical Publishing Co., Inc. pp. 40-41.
- ^ "Guide to the Wyndham Robertson Papers 1768-1925". Archived from the original on September 8, 2018.
- ^ Robertson, Wyndham (1986). Pocahontas, alias Matoaka, and Her Descendants through Her Marriage with John Rolfe. Baltimore, Maryland: Genealogical Publishing Co., Inc. p. 81.
- ^ 4.0 4.1 4.2 Robertson, Wyndham (1986). Pocahontas, alias Matoaka, and Her Descendants through Her Marriage with John Rolfe. Baltimore, Maryland: Genealogical Publishing Co., Inc. p. 82.
- ^ Tyler, Lyon Gardiner (1884). The Letters and Times of the Tylers. Richmond, Virginia: Whittet & Shepperson, p. 464.
- ^ Robertson, Wyndham (1986). Pocahontas, alias Matoaka, and Her Descendants through Her Marriage with John Rolfe. Baltimore, Maryland: Genealogical Publishing Co., Inc. pp. 82-83.
- ^ Robertson, Wyndham (1986). Pocahontas, alias Matoaka, and Her Descendants through Her Marriage with John Rolfe. Baltimore, Maryland: Genealogical Publishing Co., Inc. p. 83.
- ^ Birchfield, Stan. "Did Pocahontas Save Captain John Smith?". Archived from the original on May 20, 2009.
- ^ Fishwick, Marshall. "Was John Smith a Liar?". AmericanHeritage.com. Archived from the original on June 24, 2006.
39913385וינדהאם רוברטסון