הקהילה היהודית בביילסקו-ביאלה

הקהילה היהודית בביילסקו-ביאלה
Gmina żydowska w Bielsku-Białej
	בית הכנסת הליברלי בביילסקו, 1939-1881
דת
	יהודית

הקהילה היהודית בבְּיֶילְסקוֹ-בְּיָאלָה (באנגלית: Jews in Bielsko-Biała, בפולנית: Żydzi w Bielsku-Białej) היא קהילה יהודית שבסיסה בביילסקו-ביאלה, בפולין.

מיקום

ביילסקו-ביאלה היא עיר מרכזית בדרום מרכז פולין,כ-100 קילומטרים דרומית-מערבית לקרקוב, כ-50 קילומטרים צפונית לגבול סלובקיה. אוכלוסייתה מונה קרוב ל-180,000 נפש ומעל 700,000 באזור המטרופולין. זו אחת הערים הגדולות ביותר בפרובינציית שלזיה (בין השנים 1975–1998 שימשה בירת הפרובינציה) ועד מלחמת העולם השנייה היא נחשבה לאחד המרכזים החשובים של יהדות פולין.

ביילסקו-ביאלה היא תוצאה של איחוד הערים ביילסקו וביאלה, השוכנות משני צדי נהר ביאלה. ביילסקו נוסדה ב-1312, ביאלה ב-1723 ואיחודן נערך רשמית ב-1 בינואר 1951.

היסטוריה של יהודי ביילסקו

ראשית ההתיישבות והשפעת הרפורמות (המאות ה-17–18)

יהודים החלו להתיישב בשלזיה הצ'שינית (Cieszyn Silesia) כסוחרים נודדים בימי הביניים. האזכור הראשון של יהודים בביילסקו הוא משנת 1653 ובהמשך, שתי תלונות על גובי מס יהודים תועדו בשנת 1677.^[1]

בשנת 1737 התגוררה בביילסקו משפחה יהודית אחת, באופן חוקי, יחד עם כמה סוחרי טקסטיל שהיו שם באופן לא רשמי. בשנת 1746, היו בביילסקו חמישה משלמי מס יהודים ובשנת 1780, היו שבע משפחות, עם 40 נפשות ועוד ומספר יהודים שחיו שם ללא מעמד חוקי. המקצועות העיקריים במהלך המאה השמונה עשרה כללו מסחר, כולל סחר טבק ברישיון, וייצור והפצה של אלכוהול.^[1] הקהילה היהודית חיה כשלוחה של קהילת צ'שין, הרחוקה כ-40 קילומטרים, ממערב. מיקומה האסטרטגי של העיר בגבול ממלכת פולין, פרוסיה והונגריה העליונה תרם לשגשוגה הכלכלי. "כתב הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, בשנת 1781, הרחיב את אפשרויות התעסוקה של היהודים במלאכה ובטקסטיל. בשנת 1790 היו בביילסקו 86 יהודים וב-1837 מנתה האוכלוסייה היהודית 426. יהודים תפסו תפקידים בולטים בסחר הטקסטיל הבינלאומי, ובעלי 32 מתוך 59 חברות בשנת 1812.^[1]

בהמשך, ב-1787, חייב אותם ללמוד גרמנית ולאמץ שמות משפחה גרמניים. צעדים אלו האיצו את תהליך ההתבוללות ואימוץ ערכי תנועת ההשכלה והתרבות הגרמנית.

מיסוד הקהילה וציונות (המאה ה-19 עד 1939)

עד 1849 נקברו יהודי ביילסקו בצ'שין, וב-27 בדצמבר 1865 הפכה הקהילה לישות משפטית עצמאית: Israelitische Kultusgemeinde in Bielitz. משנת 1860 חמישה או שישה מבין חברי מועצת העיר, היו יהודים.^[1] הקהילה נחשבה לחלוצה בחיבור בין העולם האורתודוקסי לפרוגרסיבי. בשנת 1889 הוקם בה הסניף הראשון של הארגון העולמי -בני ברית, באימפריה האוסטרו-הונגרית. בין דמויותיה הבולטות היה פרופ' מיכאל ברקוביץ, ידידו של בנימין זאב הרצל, שתרגם לעברית את ספרו "מדינת היהודים".^[1]

עם התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית והקמת הרפובליקה הפולנית השנייה, שונה שם הקהילה ל"קהילת בני דת משה בבילסקו" (Żydowska Gmina Wyznaniowa w Bielsku). האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה כ-20% מכלל התושבים, וערב מלחמת העולם השנייה (1939) עלה מספרם מעל 5,000 נפש.

תקופת השואה ולאחריה

תחת הכיבוש הנאצי שונה שם הקהילה ל"מועצת זקנים" (Ältestenrat). עם שחרור העיר בידי הצבא הסובייטי (פברואר 1945), הוקם "הוועד היהודי" ששמו שונה ב-1946 ל"קונגרגציית בני דת משה" (בפולנית: Kongregacja Wyznania Mojżeszowego). בשנת 1995, לאחר איחוד הערים, אומץ השם הנוכחי: "הקהילה היהודית בביילסקו-ביאלה" (בפולנית: Gmina Wyznaniowa Żydowska w Bielsku-Białej).^[2]

בית העלמין

בית עלמין יהודי זה, הוא היחיד בפולין בו קבורים גם מוסלמים (חיילים ממלחמת העולם הראשונה) ונוצרים (מנישואי תערובת).

אחוז היהודים מכלל אוכלוסיית העיר נותר קרוב ל-20%. בשנת 1921 היו 3982 יהודים, בשנת 1928 4520, בשנת 1930 5200, ובשנת 1939 מספרם עלה על 5,000.

היסטוריה של יהודי ביאלה

ראשית הקהילה

נוכחותם של יהודים בביאלה תועדה בשנת 1697, כאשר שודד מההרים הסמוכים הודה כי כשלוש שנים קודם לכן מכר סחורה גנובה לסוכן יהודי בביאלה ובשנת 1715 היה בעיר חוכר אחוזה יהודי אחד.^[3] היהודים התגוררו בסמוך לאחוזת מושל המחוז, חכרו מבשלת בירה ופונדק, ועסקו בייצור טקסטיל. בשנת 1723, יהודים היו בעלי ארבעה מתוך חמישים הבתים של העיר.^[3] בשנת 1765 פורסם צו על איסור התיישבות של יהודים בתחומי ביאלה ורכוש יהודי נשדד, בית הקברות הושחת לחלוטין, ויהודי ביאלה - כ-300 בסך הכל - גורשו. נראה שחלק מהיהודים עברו אז לכפר השכן קומורוביץ. בסוף המאה השמונה עשרה, יהודים החלו להתיישב בליפק, ולאחר 1805 חלקם חזרו לביאלה עצמה. אף על פי כן, האיסור על התיישבות יהודית היה קיים באופן רשמי עד 1848, ואנשי העיר ביקשו את חידושו עד 1851.במהלך המאה ה-18 צמחה האוכלוסייה, ובשנת 1765 חיו בביאלה בין 250 ל-350 יהודים, שהיו כ-20% מכלל התושבים. רישומי המכס מ-1763 מעידים על תנועה ערה של סוחרים יהודים שחצו את הגבול בין מחוז קרקוב לשלזיה האוסטרית.

המאה ה-19

בשנת 1810 ייסד יואכים אדלר (Joachim Adler) את מפעל הטקסטיל הראשון של ביאלה.^[3] במחצית המאה ה-19 חל גידול דמוגרפי משמעותי עם הגעת מהגרים יהודים מהונגריה העליונה (סלובקיה) ומשלזיה עילית. בשנת 1849 הוקם בית עלמין יהודי (כיום, ברחוב Wyzwolenia). ב-1865 נפרדו יהודי המקום מקהילת אושווינצ'ים והקימו קהילה עצמאית. הנהגת הקהילה הייתה ברובה "פרוגרסיבית", הושפעה מתנועת ההשכלה והשתלבה בחיי החברה והפוליטיקה המקומים.

במקביל לזרם הפרוגרסיבי, התקיימה קהילה אורתודוקסית וחסידית ענפה. בשל חילוקי דעות עם הרב הליברלי ד"ר גלזר (Dr. Glaser), הזמינו החסידים בשנת 1889 את הרב אהרן הלברשטאם משושלת רבני צאנז. החסידים התפללו בבתי כנסת נפרדים ובשנת 1912 הקימו את אגודת "אהבת תורה". הרב הלברשטאם נחשב לפוסק הלכה בולט בגליציה ושמר בקנאות על המסורת, מול ההשפעות הליברליות.

המאה ה-20, בין מלחמות העולם

לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה ביאלה לרפובליקה הפולנית השנייה. בשנת 1934 הוביל רב הקהילה, ד"ר שמואל הירשפלד (Samuel Hirschfeld), מנהיג תנועת המזרחי בשלזיה, שינוי בנוסח התפילה, מנוסח אשכנז לנוסח ספרד, בנימוק של הצורך בעקביות ציונית ושיבה לשורשים האוריינטליים של ארץ ישראל.[1]

ערב מלחמת העולם השנייה, בשנת 1938, מנתה האוכלוסייה היהודית בביאלה 3,977 נפש, כ-15.4% מכלל התושבים.

השואה

באוגוסט 1939 נמלטו תושבים רבים מן העיר, ובהם יהודים רבים, אל סלובקיה השכנה, מתוך חשש מפני מלחמה מתקרבת. עם פרוץ המלחמה ב־1 בספטמבר 1939 התגברה מגמת הבריחה מן העיר, ולאחר כיבושה בידי הגרמנים, יומיים לאחר מכן, נותרו בה רק כ־400–500 יהודים. כבר ביום הראשון לאחר הכיבוש נפרצו ונשדדו חנויות ועסקים בבעלות יהודית בידי חיילי הוורמאכט, ואף אירעו מקרי התנכלות כלפי יהודים. ב־4 בספטמבר 1939 פוצצו הגרמנים את כל בתי הכנסת ואת מבני הציבור של הקהילה היהודית, ובמקביל חייבו את היהודים לשלם סכום של 20 אלף מארקים לכיסוי הוצאות פינוי ההריסות של המבנים שנהרסו. בסוף ספטמבר 1939 החרימו השלטונות הגרמניים את כל רכושם, לרבות דירות וחנויות, של היהודים שנמלטו מן העיר, ובני הקהילה נחטפו לעבודות כפייה באזור לובלין במסגרת „תוכנית ניסקו“. באביב 1940 פוזרו כל היהודים שהובאו לשם, ובכללם גם בני ביילסקו ביאלה, וחלקם אף גורשו לברית המועצות. בסוף שנת 1939 הוקם היודנראט, ובראשו מונה יוסף רוטר. על פי עדויות ניצולים נוצר הרושם כי היודנראט „לא עשה די להקלת מצבה של הקהילה, וגילה צייתנות יתר בביצוע הוראות הגרמנים“. בשנת 1940 רוכזו היהודים בשטח מצומצם בקרבת תחנת הרכבת, ובסוף קיץ 1940 הפך אזור זה לגיטו. ב־20 ביוני 1942 חוסל הגיטו בביילסקו ביאלה, וכ־400 בני אדם, בעיקר קשישים, נשים, חולים וילדים, נשלחו לאושוויץ ושם מצאו את מותם. יתר היהודים פוזרו בגיטאות ביישובי הסביבה, וגורלם היה כגורל היהודים האחרים באותם מקומות.^[4]

לאחר מלחמת העולם השנייה

עם סיום מלחמת העולם השנייה שימשה ביילסקו ביאלה תחנת מעבר לכ-5,000 יהודים, בדרכם מן המחנות ומאזורי ברית המועצות אל המערב. בעיר הוקם ועד יהודי, ובראשו עמד הוגו בכנר, שהיה פעיל ציבור עוד לפני המלחמה, והתפתחה פעילות רחבה בתחומי החינוך והתרבות: נוסד בית ילדים, הוקם בית ספר מקצועי של אורט והוקמו חוגים לדרמה. בסיוע הג'וינט הופעל מטבח ששירת את כלל הציבור וניתנו תמיכות חומריות שנועדו להקל על תהליך השיקום של הניצולים והקהילה. במקביל חודשה הפעילות הציונית, והתארגנו קיבוצים ותנועות חלוציות, ובהם גורדוניה. בשנים 1949 -1950 פורק הוועד היהודי על ידי השלטונות הפולניים, והפעילות הציונית נאסרה. חניכי התנועות הציוניות עזבו את פולין ועלו לארץ ישראל. את מקומו של הוועד היהודי שתם תפסו סניף של "האגודה החברתית-תרבותית של היהודים בפולין“ ו"הקונגרגציה של הקהילות בפולין“. שני הארגונים הללו המשיכו בפעילות נרחבת בתחומי הכלכלה, החינוך והתרבות, אך העלייה לישראל וההגירה למערב הביאו לצמצום משמעותי במספר היהודים בביילסקו ביאלה והגבילו את היקף הפעילות היהודית בעיר. בשנת 1980 נותר בעיר רק קומץ קטן של יהודים, שהמשיך להפעיל מועדון חברתי יהודי.^[4]

הקהילה היהודית בביילסקו-ביאלה מונה כמה עשרות חברים והם נפגשים בבית הכנסת בחגים יהודיים ובאירועים חשובים. במשרדי הקהילה נמצאים גם ספרייתו של הרב שלמה הלברשטאם וכן ארכיון הקהילה. הקהילה מטפלת בבתי עלמין יהודיים ב: ביילסקו-ביאלה (היחיד שעדיין פעיל), אנדריכוב, צ'שין (ישן וחדש), אושווינצ'ים, זאטור, ודוביצה ועוד.^[2]^[5]

יהודים בולטים מביילסקו-ביאלה

בין היהודים הבולטים שמוצאם מביילסקו-ביאלה:

שלמה אבינרי - חוקר בתחום מדעי המדינה והיסטוריון של הפילוסופיה הפוליטית.
ליאונרד בלומפילד - בלשן, יהודי אמריקאי, אחיינו של מוריס בלומפילד(אנ') שהיה אף הוא פילולוג וחוקר סנסקריט.
היינריך קונריד - מנהל תיאטרון ומנהל המטרופוליטן אופרה בניו יורק
רומן פריסטר - סופר ישראלי
שלמה זלמן חיים הלברשטאם - רב.
קיטי הארט-מוקסון - סופרת.
אורי הופרט - ישראלי, עורך דין, סופר
עמליה קריגר - הצלמת הראשונה בגליציה.^[6]
אדולף קוריין - אוסטרי, רב, פעיל ציוני.
סלמה קורץ - זמרת אופרה, אוסטרית.
שאול שיידלינגר(אנ') - אמריקאי, ד"ר פסיכותרפיסט.
ארתור שנבל - פסנתרן אוסטרי.
גרדה וייסמן קליין - סופרת פולניה, קיבלת מדליית החירות הנשיאותית בארצות הברית.