הצי האחמני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דגם ספינת מערכה מסוג טרירמה-תלת טורית - ספינת המלחמה העיקרית מהמאה ה-5 לפני הספירה.

הצי האחמני (באנגלית: Achaemenid navy ; בפרסית עתיקה: 𐎴𐎠𐎺 nāva) היה כוח הצי המרכזי של האימפריה האחמנית, שפעלה בין השנים 525 לפנה"ס ל־330 לפנה"ס.

אטימולוגיה

בפרסית עתיקה, שפת הכתובות הרשמיות של האימפריה האחמנית, שימשה המילה nāva לציון "צי" או "שייטת". מדובר בשם עצם בצורת ריבוי נקבה נומינטיבית. המונח נגזר מאותו שורש הודו־אירופי שממנו התפתחו מילים כמו "navy" ו-"navigate" באנגלית.[1] בשפה הפרסית המודרנית נשמר המונח בצורתו ובמשמעותו המקורית – "אוניות מלחמה".

היסטוריוגרפיה

לא נמצאו מסמכים מקוריים רלוונטיים אודות הצי האחמני, וגם לא התגלו שרידים של מתקני צי פרסיים או שברי ספינות בחפירות ארכאולוגיות. המסורת הפרסית העצמאית בנושא אבדה, וכל הידוע לנו על הצי האחמני מקורו בכתבי היסטוריונים יוונים עתיקים, כגון הרודוטוס.[2][3]

היסטוריה

רקע

לאימפריה הפרסית היה צי חזק שהורכב מציים של העמים הכבושים. המרכיב החשוב ביותר בצי זה היו יורדי הים הפיניקים. בסיסם של אלה היה באזור לבנון של היום. מלבדם, תושבי אסיה הקטנה ותושבי האיים שהיו בשליטת הפרסים סיפקו אף הם אוניות לצי הפרסי. טיפוסי האוניות שהיו בשירות הצי הפרסי היו דומים לאלה של היוונים וכך גם הטקטיקה. הפיניקים היו יריביהם המסורתיים של היוונים ובדרך כלל נלחמו באומץ לצדה של פרס, אך בעשור שקדם לפלישה, דיכא ארתחששתא השלישי בצורה אכזרית את המרד בצידון, אחת הערים החשובות בחוף הפיניקי והיא עברה ברצון לצדו של אלכסנדר לאחר התבוסות הפרסיות הראשונות. ערים רבות הלכו בעקבותיה ורק צור שמרה על נאמנותה לכתר הפרסי.[4]

במלחמה נהנה הצי הפרסי מיתרון מספרי גדול על הצי היווני-מוקדוני שגייס אלכסנדר הגדול (כ-400 אוניות לעומת 160). הפרסים עשו שימוש התקפי בצי שלהם, פלשו לאיים יוונים רבים וניסו לשתק את אספקת הדגן ליוון. כמו כן, השתמשו הפרסים בשליטתם בים כדי לנסות להפיח את רוח המרד ביוון כנגד השלטון המוקדוני. בנוסף, חרף הבעיות עם הפיניקים, הנאמנות של הצי לאימפריה הפרסית הייתה בכל זאת גדולה יותר מאשר הנאמנות היוונית לאלכסנדר – היוונים שולבו בכוח הזרוע זה מכבר באימפריה המוקדונית. באתונה, שסיפקה את רוב כוחו של הצי, היו הרגשות הפטריוטיים חזקים במיוחד ואלכסנדר לא יכול היה לסמוך על נאמנות בעלות בריתו הימיות, במיוחד שהוא לא פיקד עליהם בעצמו.

בהמשך המלחמה, איבוד בסיסי הצי באסיה הקטנה ויותר מכך בלבנון, סתמו את הגולל על הצי הפרסי והשליטה בים התיכון עברה באופן סופי לצי היווני-מוקדוני.

חוקרים נוהגים לחלק את תיעוד פעילותו של הצי האחמני לשני פרקים נפרדים: בין השנים 525 עד 479 לפנה"ס, ובין השנים 479 עד 330 לפנה"ס.[2]

התקופה הראשונה (525–479 לפנה"ס)

קמביסס ייסד את הצי לצורך כיבוש מצרים בקרב פלוסיום.[5] לאחריו, השתמש דריווש הראשון בצי כדי לבסס את השליטה על חופי אסיה הקטנה והאיים הסמוכים להם. בתקופת שלטונו של דריווש, כבשו הפרסים את האי סמוס (סביבות 517 לפנה"ס),[6] השתלטו על תראקיה, יצאו למסע מלחמה נגד הסקיתים (סביבות 512 לפנה"ס), ודיכאו מרידות שפרצו בשנת 500 לפנה"ס, שהובילו לקרב לאדה בשנת 494 לפנה"ס.[2]

התקופה השנייה (479–330 לפנה"ס)

הצי האחמני איבד את נוכחותו בים האגאי, ועוצמתו נחלשה. בקרב יורימדון (סביבות 468 לפנה"ס) הובסו הפרסים,[7][8][9] ואיבדו, לפי תוקידידס, 200 ספינות.[10] התבוסה המשמעותית הבאה התרחשה בסביבות 450 לפנה"ס, כאשר הפסידו במלחמה בקפריסין, סמוך לאזור בו שוכנת העיר לרנקה.[2][11]

הקמת הצי

בסיסים

הקמת הצי האחמני, התשתית והבסיס הכלכלי של הצי האחמני מיוחסת לדריווש הראשון.[2]

מיקום משוער של בסיסי הצי האחמני
מיקום משוער של בסיסי הצי האחמני

מפקדות

חופי פיניקיה, כמו גם קפריסין וקיליקיה, מילאו תפקיד אסטרטגי קבוע בצי האחמני.[12] סטראבון והרודוטוס הזכירו שתי בסיסים מרכזיים של הצי: האחד בקיליקיה והשני באזור קימה–פוקיאה (Kyme–Phocaea), שניהם בתחומי טורקיה המודרנית.[2] מרכזי ההכשרה של אנשי הצוות היו מבודדים מהבסיסים המרכזיים.[2] הבסיס הקיליקי היה מאובטח בכוחות רבים, ששכרם מומן באמצעות מיסים מקומיים של אותה סאטראפיה.[2] סביר להניח שעכו שימשה כבסיס מרכזי שלישי.[2]

לפי קווה פרוח' (Kaveh Farrokh), מפקדת הצי הראשונה, שבה ישבה מפקדתו העליונה של הצי האחמני, מוקמה לאורך נהר שט אל-ערב, במקום בו הוא נשפך למפרץ הפרסי (באזור השייך למחוז ח'וזסטאן שבאיראן).[13] עם זאת, קיליקיה שימשה כבסיס המרכזי של הצי, והייתה תמיד מוכנה לפריסה, שכן בניגוד לשט אל-ערב, יועדה להפגנת כוח והשפעה אזורית.[13][14]

בסיסים ימיים אחרים

שייטות קטנות יותר של הצי האחמני הוצבו במיקומים נוספים, כגון בצידון ובהליקרנסוס,[2] וכן באי סמוס.[15] בסיס חשוב נוסף היה מספנה בעיר טריפולי, סמוך לאזור עשיר בעצי ארז לבנוניים.[12] עמק הנילוס שימש אף הוא כבסיס אסטרטגי לפעילות הצי בתקופה שבה מצרים הייתה סאטראפיה.[16] מצב דומה התקיים גם בקפריסין.[17] יישובים אחמנים כגון בחריין, עומאן, תימן ותת־היבשת ההודית שימשו כיעדים קבועים לספינות הצי.[13]

מקובל להניח כי ייתכן והיו בסיסים גם באבדֵרה (Abdera) ובמיוס (Myus), אם כי הדבר אינו ודאי.[15]

אזורי הפעילות

כוחות הצי האחמני פעלו באופן פעיל בים השחור, בים האגאי, בים התיכון ובמפרץ הפרסי, בין היתר.[13] הם ביצעו סיורים בסביבות נהרות וחופים, כגון שט אל־ערב והפרת במסופוטמיה, הנילוס במצרים וסינד שבתת־היבשת ההודית.[13]

היררכיית פיקוד וכוח אדם

ההיררכיה הפיקודית של הצי האחמני אינה ידועה בוודאות, אך מקורות יווניים מצביעים על כך שמפקדים מונו מקרב האריסטוקרטיה הקיסרית.[2] ישנם דיווחים על מפקדי ספינות ומפקדי שייטות שמוצאם מעמים לא־פרסיים, בהם קרים (Carians).[2] נמסר גם על מפקדים ממוצא יווני ששירתו בצי, ובכללם אף אתונאי אחד.[2] כמעט ולא ידוע דבר על אנשי הצוות בדרגות הנמוכות.[2] עם הקמת הצי שכרו הפרסים חותרים ומלחים פיניקים, ובהמשך גייסו גם עמים נוספים הכפופים לאימפריה.[2] חיל הנחתים הקבוע כלל לוחמים שמוצאם היה פרסי, מדי או סקיתי.[18]

סביר להניח שחיילי הצי שירתו בשכר מלא, שכן פריסות ממושכות שינו באופן מהותי את חיי הקהילות שמהן באו — במיוחד כאשר השירות כלל תקופות של קציר אחד או שניים.[19]

הצי

טרירמה-תלת טורית - ספינת המלחמה העיקרית של התקופה
חרטום של גליאה עם אקרוסטוליון בצורת קרניים (בערך 350–333 לפנה"ס)
מטבע מָזֵאוּס המתאר פנטקונטר (בערך 353–333 לפנה"ס)
גליאה על מטבע צידוני (בערך 425–401 לפנה"ס)
ספינת טרירמית על מטבע צידוני ( c. 435–425 לפנה"ס)

כלי שיט

אוניות הצי האחמני הראשונות, שנבנו במספנות פיניקיות, הגיעו לאורך של 40 מטרים ולרוחב של 6 מטרים, והיו מסוגלות לשאת לכל היותר כ־300 חיילים.[13] על פי החוקר כריסטופר טאפלין (Christopher Tuplin), אוניות קפריסאיות "נראה כי היוו רכיב משמעותי בציי פרס במספר הזדמנויות".[20]

טרירמות פרסיות

הפרסים היו האומה הראשונה שהשתמשה בטרירמות במספרים גדולים.[21] הטרירמה הגדולה הראשונה נבנתה ביוזמת קמביסס.[21] עד לשנת 490 לפנה"ס, היוו הטרירמות את עמוד השדרה של הצי.[15] חלק מהטרירמות הוסבו לשימוש כמעבורות לחיילים, אחרות שימשו להובלת סוסים ואספקה, ואף לבניית גשרים.[15]

עיצוב ומידות

הטרירמות הפרסיות נבדלו מאלו היווניות, והתבססו על תכנון פיניקי. בעוד שבטרירמות יווניות שולב תורן צדדי (outrigger) כדי לאפשר את שורת החותרים השלישית, הוסיפו הפרסים גובה לתא החותרים במקום זאת.[15]

לפי הדיווחים, אורכן של הספינות נע בין 34 מטרים ל־37 מטרים, ורוחבן היה כ־4.6 מטרים.[15] ככל הנראה, הן היו מסוגלות להגיע למהירות של 12 קשרים (כ־22 קמ"ש) בתנאי שיט טובים.[22] הספינות הצליחו להגיע למהירות מרבית תוך 30 שניות ממצב עצירה מוחלטת.[23]

הטרירמות צוידו בתורן יחיד עם מפרש מרובע. ההיגוי התבצע באמצעות שני משוטים בעלי להב, אחד מכל צד של הירכתיים, שהיו מחוברים באמצעות קורה רוחבית.[15] האיל (הניגוח) היה עשוי מברונזה, ארוך ומחודד לנקודה אחת.[15]

חימוש

אילי הניגוח המתכתיים תוכננו כך שיחדרו לתוך גוף הספינה היריבה בעת ההתנגשות.[13] הציוד כלל גם קרסי תפיסה (ששימשו ללכידת ספינות אויב ולעצירתן), וכן שני מנגונלים/בליסטראות — שהיו משגרים אבנים או קליעים דליקים.[13]

צוות

על פי הדיווחים, טרירמה פרסית טיפוסית כללה 170 חותרים: 62 בשורת החותרים העליונה, ו־54 בכל אחת משתי השורות התחתונות.[15] נוסף על החותרים, כלל הצוות גם 14 נחתים, וכן חותרים ומשוטים רזרביים לשעת הצורך.[15] בשנת 480 לפנה"ס, לפי הרודוטוס, נשאה כל טרירמה 200 איש ו־30 נחתים.[15] הטרירמות היו צפופות מדי לאחסון אספקה בעצמן, והסתמכו על כלי ליווי לצורך מזון ומים.[23] נהוג היה שהצוות ירד מהספינה בערב לצורכי אכילה ושינה.[23]

ספינות מלחמה אחרות

הצי האחמני עשה שימוש מאוחר יותר בכלי שיט מתקדמים יותר, כגון קווינקרמות.[2] סוגים נוספים של כלי שיט בצי כללו טריאקונטרות, פנטקונטרות וסירות קלות.[15] כלי שיט קטנים ששימשו לסיורים בנהרות יכלו לשאת עד 100–200 חיילים לכל היותר.[13]

כלי שיט

הצי האחמני הפעיל מספר רב של כלי שיט להובלת מזון ואספקה, שבתקופת הפלישה למצרים בשנת 373 לפנה"ס היו בעלי הדחק של 100 עד 150 טון.[24] בנוסף, נעשה שימוש נרחב גם בספינות בעלות כושר נשיאה של 350 עד 500 טון.[24] צי פרס כלל גם ספינות להובלת סוסים (hippagogoi), שתוכננו במיוחד למטרה זו,[15] והיו מסוגלות לשאת בקלות כ־30 סוסים.[25] על פי אנתוני ג'יי. פאפלאס (Anthony J. Papalas), ספינות אלה היו כלי שיט טובים שניצלו רוחות נוחות, והוא מוסיף כי ככל הנראה עוצבו כך שיתאימו למהירות של טרירמה.[22] סביר להניח שספינות להובלת סוסים היו גליאות רדודות שִׁידּוּד, שאפשרו לסוסים לרדת למים ולהפליג באמצעות רמפה.[22]

כלי שיט לבניית גשרים

האחמנים נודעו בשימושם בכלי שיט לחיבור גדות נהרות. הגשרים נבנו באמצעות חיבור הספינות זו לזו וקשירתן יחד, ועל גביהן הונחו קורות עץ ליצירת מסלול מעבר.[13][26] קסנופון מתאר גשרים כאלה, בהם אחד שנבנה באמצעות 37 סירות על נהר החידקל, ואחר שכלל שבע סירות על נהר בויוק מנדרס.[13][27]

גודל הצי

בשנותיו הראשונות תחת שלטונו של קמביסס, משערים כי מנה הצי האחמני כ־300 טרירמות, מספר זהה לגודל הצי של מצרים ובעלת בריתה, פוליקרטס מהאי סמוס.[2] מספר זה הוכפל בהמשך, כאשר בשנת 494 ובשנת 490 לפנה"ס דווח על 600 טרירמות.[2] במערך הראשוני של הצי (300 טרירמות) ייתכן ששירתו עד כ־51,000 חותרים, בנוסף לאלפי מלחים ונחתים.[19]

לפי מקורות יווניים, מספר כלי השיט בצי האחמני המקורי שולש ואף רובע בהמשך.[2] על פי הרודוטוס, הצי בפיקודו של חשיארש הראשון כלל 1,207 אוניות מלחמה ו־3,000 כלי שיט להובלה.עם זאת, לפי ההיסטוריון המודרני מאט ווטרס (Matt Waters), ההערכות האקדמיות בנות זמננו נעות בין 500 ל־1,000 אוניות.[28] חוקרים סבורים שמספר זה כלל גם כלי שיט רזרביים רבים, ולצי לא היו מספיק צוותי חתירה מלאים להפעיל את כולן.[2] הרודוטוס מוסר גם כי הפרסים הגיעו לקרב מרתון (490 לפנה"ס) עם 600 טרירמות וכמה כלי שיט להובלת סוסים. אף שמספר זה נדחה על ידי חלק מהחוקרים, אנתוני ג'יי. פאפלאס (Anthony J. Papalas) טוען כי קיימות ראיות התומכות בדיווח זה.[22] בהתחשב בכך שלכל אונייה היו לפחות 50 חותרים (המינימום עבור טרירמה), ולצידם כ־10 עד 20 מלחים ונחתים, מוערך שמנו כוחות הצי לפחות בין 36,000 ל־42,000 איש.[19]

לאחר קרב סלמיס (480 לפנה"ס), החל הצי האחמני לדעוך, והוא לא שב להגיע לגודלו המרבי.[2] ההערכה הגבוהה ביותר לאחר שנת 404 לפנה"ס עומדת על כ־400 טרירמות.[2] עם זאת, מספר זה היה שווה ואף ייתכן שעלה על גודלו של צי הברית האטית-דלית (ברית אתונה).[2]

דגל

דגלו של כורש הצעיר

בספרו אנבסיס כתב קסנופון: "דגלו של כורש הצעיר היה נשר זהב פרוש־כנפיים, מוצב על גבי מוט ארוך, ודגל זה נשאר גם כדגלו של מלך פרס".[29] אף שאין עדויות רבות המאשרות זאת, יש חוקרים הסבורים כי בפסיפס אלכסנדר הופיע תיאור של הסמל, – בקטע שפגום ובו ראש עוף בצבע צהוב על רקע בד אדום. כן התגלה לוח מרובע באתר אפדנה, ועל פי ההשערה ייתכן שהוא מציג את דמות הנשר.[29]

השפעה ומורשת

הצי האחמני נחשב ל"צי האימפריאלי" הראשון בהיסטוריה.[13] לפרסים מיוחסת גם קביעת טרירמות כסטנדרט הצבאי הימי של תקופתם.[21] הקמת הצי האחמני הניחה את היסודות להנדסה הימית האיראנית, וכן למסורת ימית פרסית חזקה, שנשמרה באזור עד לבוא חברת הודו המזרחית הבריטית והצי המלכותי הבריטי במחצית המאה ה־19 לספירה.[13]

כוחות הצי השפיעו במידה רבה על העמים שישבו לאורך חופי האימפריה האחמנית. אזורים אלו הוכפפו לפיקוח הדוק יותר מצד השלטון המרכזי, ולקחו חלק משמעותי במסעות הצבאיים של האחמנים.[19] תושבי צידון הפיקו רווחים כלכליים מהימצאות בסיס ימי בעירם.[30]

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הצי האחמני בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ Nave - Etymology, Origin & Meaning, etymonline (באנגלית אמריקאית)
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 2.22 Wallinga, H. T. (2007), "Ancient Navies, Persia", in Hattendorf, John J. (ed.), The Oxford Encyclopedia of Maritime History, Oxford University Press, doi:10.1093/acref/9780195130751.001.0001, ISBN 9780195307405
  3. ↑ Herodotus, bk 5, logos 16 - Livius, www.livius.org
  4. ↑ Matt Waters part 11: Twilight of the Achaemenids, chapter: The Invasion Begins: Battles of Granicus (May 334 BCE) and Issus (November 333 BCE) and Alexander’s Operations in Asia Minor
  5. ↑ Battle of Pelusium: How Egypt’s Downfall Paved the Way for Persian Dominance - Egypta Tours, egyptatours.com (באנגלית אמריקאית)
  6. ↑ Andros, The Hoplite Association (באנגלית אמריקאית)
  7. ↑ Joshua J. Mark, Battle of the Eurymedon, c. 466 BCE, World History Encyclopedia (באנגלית)
  8. ↑ Eurymedon (468 BCE?) - Livius, www.livius.org
  9. ↑ Greco-Persian Wars | Definition, Battles, Summary, Facts, Effects, & History | Britannica, www.britannica.com, ‏2025-03-26 (באנגלית)
  10. ↑ Heritage History - Products, heritage-history.com
  11. ↑ Cyprus - Mediterranean, Conflict, Independence | Britannica, www.britannica.com, ‏2025-05-17 (באנגלית)
  12. ^ 12.0 12.1 Briant, Pierre (2002), From Cyrus to Alexander: A History of the Persian Empire, Eisenbrauns, p. 713, ISBN 9781575061207
  13. ^ 13.00 13.01 13.02 13.03 13.04 13.05 13.06 13.07 13.08 13.09 13.10 13.11 13.12 Farrokh, Kaveh (2007). Shadows in the Desert: Ancient Persia at War. Osprey Publishing. pp. 68–69. ISBN 978-1-84603-108-3.
  14. ↑ Kaveh Farrokh, Richard Nelson Frye, Shadows in the Desert: Ancient Persia at War, Bloomsbury USA, 2007-04-24, מסת"ב 978-1-84603-108-3. (באנגלית)
  15. ^ 15.00 15.01 15.02 15.03 15.04 15.05 15.06 15.07 15.08 15.09 15.10 15.11 15.12 Fink, Dennis L. (2014), The Battle of Marathon in Scholarship: Research, Theories and Controversies Since 1850, McFarland, p. 21, ISBN 9780786479733
  16. ↑ Markoe, Glenn (2000), Phoenicians, University of California Press, p. 61, ISBN 9780520226142
  17. ↑ Buckley, Terry (2006), Aspects of Greek History: A Source-Based Approach, Routledge, p. 189, ISBN 9781134857326
  18. ↑ Young, T. Cuyler (2011), "Persians, Military forces", in Meyers, Eric M. (ed.), The Oxford Encyclopedia of Archaeology in the Near East, Oxford University Press, doi:10.1093/acref/9780195065121.001.0001, ISBN 9780199892280
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 Wallinga, H. T. (2005), Xerxes' Greek Adventure: The Naval Perspective, BRILL, pp. 14–18, doi:10.1163/9789047406549, ISBN 978-90-04-14140-7
  20. ↑ Tuplin, Christopher (1996), "Cyprus Before and Under the Achaemenids", Achaemenid Studies, Franz Steiner Verlag, p. 39, ISBN 9783515069014
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 Murray, William M. (2007), "Ancient Navies, An Overview", in Hattendorf, John J. (ed.), The Oxford Encyclopedia of Maritime History, Oxford University Press, doi:10.1093/acref/9780195130751.001.0001, ISBN 9780195307405
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 Papalas, Anthony J. (בנובמבר 2018), "The Battle of Marathon and the Persian Navy", The Mariner's Mirror, 104 (4): 388–401, doi:10.1080/00253359.2018.1518005 {{citation}}: (עזרה)
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 Gabriel, Richard A. (2002), The Great Armies of Antiquity, Greenwood, p. 167, ISBN 978-0-275-97809-9
  24. ^ 24.0 24.1 Anson, Edward M. (בינואר 1989), "The Persian Fleet in 334", Classical Philology, 84 (1): 44–49, doi:10.1086/367136, JSTOR 270044 {{citation}}: (עזרה)
  25. ↑ Meijer, Fik (2014), A History of Seafaring in the Classical World, Routledge, p. 43, doi:10.4324/9781315779980, ISBN 9781315779980
  26. ↑ Pierre Briant, Chapter 9. Territories, Communication, and Trade, Penn State University Press, 2002-06-30, עמ' 357–387, מסת"ב 978-1-57506-574-8. (באנגלית)
  27. ↑ Xenophon, Anabasis, Book 2, chapter 4, section 13, www.perseus.tufts.edu
  28. ↑ Waters, Matt (2014). Ancient Persia: A Concise History of the Achaemenid Empire, 550–330 BCE. Cambridge University Press. p. 121. ISBN 9781107652729.
  29. ^ 29.0 29.1 Voegtle, Simone (2017), Barnes, Aneilya; Salerno, Mariarosaria (eds.), Symbols and Models in the Mediterranean: Perceiving through Cultures, Cambridge Scholars Publishing, pp. 117–118, ISBN 978-1527502710
  30. ↑ Jigoulov, Vadim S. (2016), The Social History of Achaemenid Phoenicia: Being a Phoenician, Negotiating Empires, Routledge, p. 84, ISBN 9781134938094
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הצי האחמני41146487Q104848707

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הצי_האחמני&oldid=3249440"