הפלנקס המוקדוני

הפלנקס המוקדוני (יוונית: Μακεδονική φάλαγξ) היה מערך חיל רגלים שפותח על ידי פיליפוס השני, מלך מוקדון^[1] במהלך המאה ה-4 לפנה"ס ונעשה בו שימוש נרחב על ידי בנו, אלכסנדר הגדול, במסע כיבושיו באימפריה הפרסית. מערך זה שלט בשדות הקרב של התקופה ההלניסטית עד שנוצח על ידי הלגיונות הרומיים, בעיקר בקרב קינוסקאפאלאי (197 לפנה"ס).

פיתוח

מערך הפלנקס נוצר על ידי פיליפוס השני, ששאב השראה מהצלחות צבאיות של התבאנים ובראשם אפמינונדס, אשר השתמשו במערכי הופליט חמושים בכבדות.^[2] פיליפוס, ששהה בצעירותו כבן ערובה בתבאי, למד את הטקטיקות שלהם וביצע שינויים משמעותיים בציוד ובאימונים עם עלייתו לשלטון.

חיילי הפלנקס, שנקראו פזטיירוי (ביוונית: πεζέταιροι, "רעיי המלך הרגליים"), היו חיילים מקצועיים ומאומנים היטב. הם צוידו ברומח ארוך במיוחד, הסריסה, שהעניק להם יתרונות רבים בקרב נגד כוחות רגלים אחרים. פיליפוס גם הגביר את משמעת האימונים והציג תקנות נוקשות להתנהגות צבאית.^[3]

ציוד

הציוד של חייל הפלנקס נועד לאפשר יעילות מרבית של המערך כולו.

סריסה: הנשק המרכזי של הפלנקס. הסריסה הייתה רומח דו-ראשי ארוך מאוד, באורך של 4 עד 7 מטרים. אורכה איפשר לחיילי הפלנקס לפגוע באויב ממרחק בטוח, כאשר עד חמש שורות של חודים בלטו לפני השורה הראשונה של המערך. הסריסה הוחזקה בשתי ידיים, מה שהדגיש את האופי ההתקפי של המערך.^[4]
מגן: כל חייל נשא מגן קטן יחסית (פלטה, יוונית: πέλτη), בקוטר של כ-60 ס"מ, שנרתם לזרוע שמאל. גודלו הקטן היה הכרחי כדי לאפשר לחייל להחזיק את הסריסה הכבדה בשתי ידיו.
נשק משני: כגיבוי, החיילים נשאו חרב קצרה, בדרך כלל קסיפוס, למקרה שהסריסה תישבר או שהמערך יתפרק ויתפתח קרב פנים אל פנים.
קסדה ושריון: הציוד ההגנתי היה קל יחסית כדי לאפשר ניידות. רוב החיילים חבשו קסדה פשוטה מברונזה, לרוב מהסוג הפריגי או התראקי. השריון כלל בדרך כלל שריון גוף עשוי פשתן מחוזק (לינוטורקס) או שריון חזה מברונזה (תוראקס), ומגני שוקיים, במיוחד לשורות הקדמיות. הציוד לא היה אחיד לחלוטין, שכן החיילים היו אחראים לרכישת הציוד שלהם.

מבנה ותפקיד

הפלנקס הורכב משורת גושי גדודים שנקראו סינטגמטה (syntagmata) אשר היוו את היחידה הטקטית הבסיסית של הפלנקס, כאשר כל אחד מהם כלל 16 טורים (lochoi) בני 16 חיילים כל אחד, כלומר 256 חיילים בסך הכול בכל יחידה. בראש כל טור עמד קצין זוטר (lochagos), שהיה החייל המנוסה והמצויד ביותר. החייל האחרון בטור שימש כמפקד משנה (ouragos), שתפקידו היה לשמור על הסדר ולדחוק קדימה. בנוסף 4 סינטגמות כונסו לכיליארכיה בת 1,000 חיילים לערך ו-4 כאלה היוו סטרטגיה (ידוע גם בשם פלנגריה) ובה קצת למעלה מ-4,000 לוחמים

במהלך הקרב, הפלנקס היה מתפרס במבנה צפוף. חמש השורות הראשונות החזיקו את הסריסות שלהן במצב אופקי, מופנות קדימה, ויצרו "קיר" של חודי רומח. השורות האחוריות יותר החזיקו את הסריסות שלהן בזווית כלפי מעלה, כדי להסיט חצים וכלי הטלה אחרים, וכן כדי להיות מוכנות להחליף חיילים שנפלו בשורות הקדמיות.^[5]

הפלנקס היה כמעט בלתי חדיר מהחזית, וכוחו העיקרי היה ביכולתו לשבור מערכי אויב באמצעות לחץ פיזי ופסיכולוגי. עם זאת, הוא היה פגיע מאוד להתקפות מהאגפים ומהעורף. בשל אורכה של הסריסה והמבנה הצפוף, הפלנקס התקשה לשנות כיוון במהירות או להילחם בקרקע לא אחידה, שעלולה הייתה לשבור את המבנה שלו.

שימוש בקרב

פיליפוס ואלכסנדר לא השתמשו בפלנקס ככוח ההכרעה הבלעדי. תחת פיקודם, הפלנקס שימש כ"סדן" – בסיס יציב שריתק את עיקר כוח האויב לחזיתו. את תפקיד ה"פטיש" – כוח ההכרעה – מילא חיל הפרשים הכבד, ובמיוחד פרשי העילית (Hetairoi).

הטקטיקה הקלאסית, הידועה כ"טקטיקת הפטיש והסדן", פעלה כך:

הפלנקס מתקדם וחותר למגע עם קו האויב, ובכך מרתק אותו למקומו.
חיל הפרשים, יחד עם יחידות רגלים קלות ועילית כמו ההיפאספיסטים, תוקף את אגפי האויב.
לאחר שנוצרת פרצה במערך האויב, הפרשים תוקפים את עורפו וגורמים להתמוטטות כללית.

שילוב זה של כוחות רגלים כבדים, פרשים כבדים, וחילות עזר קלים, היה המפתח להצלחותיו הצבאיות של אלכסנדר הגדול בקרבות מכריעים כמו קרב איסוס וקרב גאוגמלה.

התקופה ההלניסטית והדעיכה

לאחר מותו של אלכסנדר, הממלכות ההלניסטיות שהוקמו על ידי יורשיו (הדיאדוכים) המשיכו להשתמש בפלנקס כעמוד השדרה של צבאותיהן. עם זאת, עם הזמן חלו במערך שינויים. הדגש על ניידות ושילוב בין-חילי פחת, והפלנקס הפך למסורבל וכבד יותר. המפקדים נטו להסתמך יותר ויותר על עוצמת החזית של הפלנקס, תוך הזנחת חשיבותם של הפרשים וכוחות התמיכה.

החולשה המובנית של הפלנקס נחשפה במלואה במלחמות המוקדוניות נגד הצבא הרומי. הלגיון הרומי היה גמיש הרבה יותר. בין היתר מכיוון שהוא היה בנוי מיחידות קטנות ועצמאיות (מניפולים), שיכלו לפעול בשטח קשה ולהתמודד עם התקפות מהאגפים.

בקרב קינוסקאפאלאי (197 לפנה"ס) ובקרב פידנה (168 לפנה"ס), הלגיונות הרומיים ניצלו את חוסר הגמישות של הפלנקס המוקדוני. בשני המקרים, הקרב התנהל בשטח הררי ולא אחיד, מה שגרם להיווצרות פרצות במערך הפלנקס. הלגיונרים הרומאים חדרו לפרצות אלו ותקפו את חיילי הפלנקס מהאגפים ומהעורף. בקרב מטווח קצר, כאשר הסריסה הארוכה כבר לא הייתה יעילה, לחיילי הפלנקס לא היה סיכוי מול הלגיונר הרומי המצויד במגן גדול (סקוטום) וחרב קצרה ויעילה (גלדיוס).

ניצחונות אלו סימנו את סוף עידן הדומיננטיות של הפלנקס ותחילת עלייתה של העוצמה הצבאית הרומית.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

↑ Gabriel, Richard A. (2010). Philip II of Macedonia: Greater Than Alexander. Washington, D.C.: Potomac Books. pp. 62–72. מסת"ב 978-1-59797-568-1.
↑ Connolly, Peter (1998) [1981]. Greece and Rome at War (Revised ed.). London: Greenhill Books. מסת"ב 1-85367-303-X.
↑ Brice, Lee L., ed. (2012). Greek Warfare from the Battle of Marathon to the Conquests of Alexander the Great. Santa Barbara, California: ABC-CLIO. pp. 145–150. מסת"ב 978-1-61069-070-6.
↑ Markle, Minor M. III (Summer 1977). "The Macedonian Sarissa, Spear, and Related Armor". American Journal of Archaeology. 81 (3): 323–339. doi:10.2307/503007.
↑ פוליביוס. ההיסטוריות. ספר 18, פרקים 28-32.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הפלנקס המוקדוני41477036Q1340305

[1] Gabriel, Richard A. (2010). Philip II of Macedonia: Greater Than Alexander. Washington, D.C.: Potomac Books. pp. 62–72. מסת"ב 978-1-59797-568-1.

[2] Connolly, Peter (1998) [1981]. Greece and Rome at War (Revised ed.). London: Greenhill Books. מסת"ב 1-85367-303-X.

[3] Brice, Lee L., ed. (2012). Greek Warfare from the Battle of Marathon to the Conquests of Alexander the Great. Santa Barbara, California: ABC-CLIO. pp. 145–150. מסת"ב 978-1-61069-070-6.

[4] Markle, Minor M. III (Summer 1977). "The Macedonian Sarissa, Spear, and Related Armor". American Journal of Archaeology. 81 (3): 323–339. doi:10.2307/503007.

[5] פוליביוס. ההיסטוריות. ספר 18, פרקים 28-32.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]