הפארק הלאומי ניוקולו-קובה
_2.jpg) | |
| איילנד ענק בפארק | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תאריך הקמה | 1954 |
| מבקרים בשנה | זניח (נכון ל־2006) |
| גוף מנהל | המשרד לאיכות הסביבה ולהגנת הטבע, אגני הניכוז והאגמים המלאכותיים של סנגל |
| נתונים ומידות | |
| שטח | 9,130 קמ"ר |
| מיקום | |
| מדינה |
 סנגל |
| קואורדינטות | 13°03′59″N 12°43′0″W / 13.06639°N 12.71667°W |
| אתר הפארק | |
 | |
| הנהר גמביה בפארק | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1981, לפי קריטריונים 10 | |
| מדינה |
סנגל |
|---|---|
| הערות | אתר בסיכון מאז 2007 |
הפארק הלאומי ניוקולו-קובה (בצרפתית: Parc national du Niokolo-Koba) הוא פארק לאומי בשטח של 9,130 קמ"ר בדרום-מזרחה של סנגל. הפארק שוכן במחוז טמבקונדה (Tambacounda) סמוך לגבולה של סנגל עם גינאה, כ-650 ק"מ דרומית-מזרחית לבירה דקר, והוא אחד מאזורי השימור הגדולים במערב אפריקה.
גאוגרפיה ואקלים
הפארק שוכן באזור שטוח למדי, ומשתרע בין גבהים של 16 עד 311 מטר, גובה אליו הוא מגיע ב"הר" אסיריק (Mont Assirik). לאורכו מספר טורי גבעות קטנות, שבדרך כלל אינן נישאות לגובה של יותר מ-200 מטר, וביניהן משתרעים מישורי הצפה נרחבים. את הפארק חוצים נהר גמביה ושניים מיובליו, ניקולו קובה (Niokolo Koba) שהעניק למקום את שמו, וקולונטו (Koulountou).
שטחו של הפארק אינו מיושב, והעיסוק בחקלאות בו זניח ומוגבל למספר מובלעות סמוך לגבולותיו, אם כי במשך השנים התרחבו שטחים אלה וכרסמו בשטחו של הפארק.
האקלים בפארק אופייני לאזור הסודאני, ומתאפיין בעונה גשומה בין יוני לאוקטובר. כמות המשקעים השנתית מגיעה ל-1,000 עד 1,000 מ"מ בממוצע.
היסטורית השימור
שטח השוכן כיום בתחומי הפארק הוכרז לראשונה כשמורת צייד בשנת 1926, וב-1951 שונתה הגדרתו והוא הפך לשמורת חורש. שנתיים לאחר מכן הפך לשמורת חי וב-1954 הוכרז כפארק לאומי. שטחו של הפארק הורחב ב-1962, 1965, 1968 וב-1969, ובשנת 1981 הוכרז כשמורה ביוספרית ואתר מורשת עולמית.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלה אוכלוסיית היונקים הגדולים בפארק לצנוח בשל צייד לא חוקי ובשל מספר סיבות נוספות: שריפות פרצו בשטח הפארק לעיתים מזומנות בשל שימוש בלתי מבוקר באש, בין היתר כחלק מפעולות הצייד הבלתי חוקי, עצים בתחומו נגדעו, הצמחייה נפגעה כתוצאה ממרעה יתר וביצות התייבשו. בשל כל אלה הגיעו אוכלוסיות הפילים וקובוס המים לדוגמה לסף הכחדה.
מצבו המדורדר של הפארק הוכר כבר בשנות ה-90, והרשות לפארקים לאומיים של סנגל החלה להעביר ממנו יונקים אל אזורי שימור פרטיים במדינה ומחוץ לה. בשנת 2000 ביקשה ועדת השימור העולמית של ארגון אונסק"ו מממשלת סנגל לזמן ועדת בדיקה שתבחן את מצבו של האתר. הוועדה קיימה את בדיקתה בשנת 2001 וניסחה את המלצותיה. למרות זאת, המשיך מצבו של הפארק להתדרדר והוא הוכרז כאתר בסיכון בשנת 2007.
החי והצומח
הפארק מכוסה בעיקר בצימחיית סוואנה, וקיימים בו צמחים מהאזור הסודאני הדרומי ומגינאה. צפיפות העצים והשיחים משתנה באזורים שונים בהתאם לסוג הקרקע ולטופוגרפיה, ואלה רבים יותר בקרבת הנהרות. במישורים ובעמקים משתרעים אזורים נרחבי ידיים של וטיבר ועשבים אחרים וכן של מספר מיני דגנים ועצים הכוללים בין היתר את החזרן ומיני פיקוס. בערוצי הנהרות ובקרבתם גדלים צמחים האופייניים לאזורי גינאה, וצמחים הזקוקים לאספקת מים רבה. סך הכל זוהו למעלה מ-1,500 מיני צמחים בשטחו של הפארק.
בעת הכרזתו היו בפארק 80 מיני יונקים, 330 מיני עופות, 36 מיני זוחלים, 20 מיני דו-חיים, 60 מיני דגים ומספר מיני חסרי חוליות. כאמור, בין 1990 ל-2006 הצטמצם מספרם של היונקים הגדולים באופן משמעותי, כפי שמודגם לגבי ששת המינים הבאים[1]:
| מין | אוכלוסייה 1990-1991 | אוכלוסייה 2006 | אחוז השינוי |
|---|---|---|---|
| בובאל מערבי | 5,000 | 149 | 97%- |
| תאו סודאני | 8,000 | 457 | 94%- |
| קובוס שחור-רגל | 24,000 | 92 | 99%- |
| קובוס המים | 3,300 | 10 | 99%- |
| אנטילופה סוסית קצרת קרן | 6,000 | 710 | 88%- |
| פיל סוואנה אפריקני | עד 30 | עד 10 | 66%- |
נוסף על המינים שלעיל, חיים בפארק נמרים, אריות, זאבים טלואים, היפופוטמים, גירפות, ואילנדים ענקיים שמספרן אף גדל ב-14% בתקופת הסקר שלעיל. על הקופים נמנים הקוף הירוק, הבבון הירוק, הפרש, השימפנזה המצוי והקולוב. לשלושת מיני התנינאים האפריקאים יש ייצוג במקום וכך גם לגבי ארבעה מיני צבים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
  | |
|---|---|
|
25103747הפארק הלאומי ניוקולו-קובה