העיר העתיקה של פנמה סיטי
_-_Pamama.jpg) | |||||||||||||
| מבט אווירי על העיר העתיקה | |||||||||||||
| מדינה |
 פנמה | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| עיר אם | פנמה סיטי | ||||||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||||||
| |||||||||||||
העיר העתיקה של פנמה סיטי (ספרדית Casco Antiguo de Panamá), הידועה גם בשמות קסקו וייחו (Casco Viejo - הרובע הישן) או סן פליפה (San Felipe), היא החלק העתיק של העיר פנמה סיטי, בירת פנמה, שהוקמה מחדש בשנת 1673, לאחר שפנמה וייחו (פנמה הישנה) חרבה וננטשה ב-1671. שמו המקורי של המקום היה פנמה לה נואבה (Panamá la Nueva), היינו פנמה החדשה. המקום מוכרז כחלק מאתר המורשת העולמית הנתיב חוצה-המצר הקולוניאלי של פנמה.
היסטוריה
היישוב המקורי של פנמה סיטי, המוכר כיום כאתר הארכאולוגי של פנמה וייחו, הותקף על-ידי שודדי ים בפיקודו של הפריבטיר הנרי מורגן ב-28 בינואר 1671, נהרס כמעט לחלוטין וננטש. כבר באותה שנה התקבלה החלטה עקרונית להעתיק את היישוב לחצי אי ששוכן ליד מפרץ קטן בשם "אנקון צ'יקו" (Ancón Chico), כ-8 ק"מ דרומית-מערבית לפנמה וייחו. ההחלטה אושרה ב-1672, וב-21 בינואר 1673 נוסדה פנמה החדשה על חצי האי המוקף בשוניות שנחשפו בעת השפל, דבר שהקשה על ספינות אויב להתקרב אליו. לאור הניסיון המר של פנמה וייחו ניתנה עדיפות לביצור העיר כהגנה מפני התקפות דומות בעתיד, ובצידה המערבי המחובר אל היבשה נבנו חומה ושלושה ביצורים ונחפר חפיר. חצי האי היה קטן מאוד והשתרע על-פני שטח של 19.5 הקטאר בלבד, או 16 הקטאר בניכוי שטח הביצורים (לעומת 60 הקטאר בפנמה וייחו), והפתרון שנמצא לכך היה בהקמת פרבר ממערב לחצי האי ומחוץ לחומות, אשר שימש כאזור מגורים לפשוטי העם ואשר נודע לימים בשם "פרבר סנטה אנה" (Arrabal de Santa Ana).
השדרה המרכזית של העיר הובילה אל נקודת המוצא של קמינו ריאל וקמינו דה קרוסס, הנתיבים אשר חצו את מצר פנמה ושימשו להעברת הזהב והכסף שהספרדים בזזו בפרו לאירופה. אולם החל במחצית המאה ה-18 העדיפו הספרדים לעשות שימוש בנתיב הימי שמקיף את אמריקה הדרומית דרך כף הורן, והעיר נקלעה למיתון. בנוסף לכך פקדו אותה שלוש שריפות בשנים 1737, 1756 ו-1781, ובסוף המאה ה-18 מחצית מהעיר עמדה בהריסותיה ואוכלוסייתה מנתה כ-5,000 איש בלבד[1]. עם זאת ביצורי העיר שופצו בתקופה זו ונבנתה חומה נוספת מעבר לחפיר. רק באמצע המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הרובע החל לובש את צורתו הנוכחית כאשר ממשלת פנמה עודדה השקעות על-ידי מכירת אדמה ציבורית והפרטת רכוש של כנסיות ומנזרים. הצעד המשמעותי ביותר היה מכירת השטח עליו ניצבו חומת היבשה והחפיר והריסתם, דבר שחיבר את העיר העתיקה אל פרבריה. מסיבה זו ברובע מבנים בסגנונות שונים, דוגמת סגנון נאו קלאסי ואפרו-אנטילי, ולא רק בסגנון קולוניאלי.
הרובע
לרובע צורה אורתוגונלית עם כיכר מרכזית מלבנית ורחובות ערוכים בתוכנית שתי וערב וברוחב משתנה, היוצרים מבננים בגדלים שונים. תבנית זו של הרחובות נשמרה מאז ייסוד העיר. לעומת זאת פרבר סנטה אנה אינו סדיר בתוכניתו. בעיר מבנים בעלי חשיבות למורשת הלאומית של פנמה, והבולטים ביותר בין אלה הם הכנסיות ובנייני הציבור. ישנם גם כמה מאות מבנים מהמאות ה-19 וה-20 שמדגימים את תהליכי השינוי מהתקופה הקולוניאלית לתקופה המודרנית, ושניכרת בהם השפעה צרפתית ואמריקאית. בכיכר הראשית (Plaza Mayor) הקרויה באופן רשמי "כיכר העצמאות" (Plaza de la Independencia) ניצבים בניין העירייה והקתדרלה. בראשיתה הכיכר שהייתה מרובעת לא הייתה מרוצפת ושמשה למלחמות שוורים. משני צדדיה האחרים ניצבו מבנים עם גלריות, אשר בוטלו בהמשך והכיכר הורחבה על חשבונן. בנוסף היא הורחבה צפונה וקיבלה את מראיה הנוכחי ב-1878. השטח הפתוח הקולוניאלי החשוב האחר נמצא בצידו הדרום-מזרחי של הרובע, והוא שימש לצרכים צבאיים והוקמו סביבו קסרקטין ומחסני אבק שריפה. חלקת מגורים אופיינית השתרעה על-פני 300 מ"ר, אך היו חלקות גדולות יותר לשועי העיר וקטנות יותר לתושבים העניים יותר. ככלל, החלקות הטובות היו בצידו המזרחי או הצפוני של הרובע, דבר שהושפע ממשטר הרוחות באזור.
הביצורים
רוב חומת הים וחלק קטן מביצורי היבשה והחפיר השתמרו, והם מהווים דוגמה טובה לאדריכלות צבאית ספרדית מסוף המאה ה-17 וראשית המאה ה-18 אשר בעיקרה הייתה בסגנון איטלקי. במשך השנים הושפע התכנון הצבאי הספרדי גם מהתפתחויות בצרפת ובארצות השפלה הדרומיות שהיו חלק מהאימפריה הספרדית עד 1714. עוד נסמכה ההגנה על המסלע הטבעי סביב חצי האי. בתחילה רק צידו של הרובע הפונה ליבשה בוצר, משימה שהושלמה עד 1686, והותקנו לאורכה שלושה ביצורים - "ברלובנטו" (Barlovento), "מאנו דה טיגרה" (Mano de Tigre) ו"סן חוסה" (San José)[2]. שרידיהם של שניים מהביצורים עדיין נראים מתחת למבנים הפוסט-קולוניאליים. החומה עצמה נישאת לגובה של 6–12 מטרים בהתאם לטופוגרפיה, והותקנו עליה משטחים להצבת תותחים (Terreplein). מעבר לחומה נחפר חפיר, ומעבר לו השתרעה רחבה. הכניסה העיקרית אל הרובע הייתה דרך "שער היבשה" (Puerta de Tierra), בין ביצור ברלובנטו למאנו דה טיגרה, ושער זה השתמר עד שנות ה-50 של המאה ה-19. כניסה נוספת לעיר הייתה דרך "שער הים" (Puerta de Mar). ביתר צדדיו של חצי האי הוקמה חומת הים שנקבעו בה חמישה באסטיונים וכולם נותרו בדרגה כלשהי של שימור. ב-1856 אישרה ממשלת פנמה את הריסתה של חומת היבשה שכבר הופרטה, ובנוסף אושרה ואף זכתה לעידוד בנייה על החומה עצמה.
אתר מורשת עולמית
ב-1997 ועדת המורשת העולמית הכריזה על העיר העתיקה של פנמה סיטי כאתר מורשת עולמית, על רקע חשיבותה כיישוב האירופאי הראשון בחוף האוקיינוס השקט של אמריקה והשימור של מספר מבנים חשובים מתקופת הקמתה ומיתר ההיסטוריה שלה, ובדגש על מבנה היכל בוליבר שאירח ב-1826 את קונגרס פנמה (אנ'), הניסיון הראשון ליצור מסגרת על-מדינתית של מדינות אמריקה[3]. בשנת 2003 אתר המורשת העולמית הורחב כדי לכלול גם את פנמה וייחו, והוא קיבל את השם "האתר הארכאולוגי של פנמה וייחו והרובע ההיסטורי של פנמה סיטי"[4]. הכרזה זו הוחלפה הלכה למעשה על-ידי הכרזה חדשה בשנת 2025 בשם "הנתיב חוצה-המצר הקולוניאלי של פנמה" אשר כוללת גם היא את שני הרכיבים שהיו באתר המורשת המקורי, כמו גם אתרים נוספים במדינה[5].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ Nomination Text 2024, p. 172
- ↑ Nomination Text 2024, p. 153
- ↑ "Decision 21 COM VIII.C - Inscription: Historic District of the Town of Panama with the Salon Bolivar (Panama)". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית). 1997.
- ↑ "Decision 27 COM 8C.40 - Archaeological Site of Panamá Viejo and Historic District of Panamá (Panama)". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית). 2003.
- ↑ "DECISIONS ADOPTED BY THE WORLD HERITAGE COMMITTEE AT ITS 47TH SESSION (UNESCO, 2025)". UNESCO World Heritage Centre (באנגלית). 2025-07-23. pp. 391–393.
 | |
|---|---|
|
העיר העתיקה של פנמה סיטי41682967Q2945651