לדלג לתוכן

הסכמי QIZ

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

הסכמי QIZ הם הסכמי סחר שנחתמו בין ירדן, ארצות הברית וישראל; ואחר כך גם עם מצרים להקמת אזורי תעשייה זכאים (QIZ - Qualifying industrial zones), בהם מפעלי ייצור באזורי תעשייה משותפים ברשות, בירדן ובמצרים. תוכנית QIZ הושקה בשנת 1996 על ידי הקונגרס האמריקאי כדי לעודד שיתוף פעולה כלכלי אזורי,[1] זאת על בסיס תוכנית קודמת להקמת אזורי תעשייה משותפים בין הרשות הפלסטינית וישראל, במסגרת הסכמי אוסלו. סחורות המיוצרות באזורים שהוגדרו על ידי הסכמי QIZ במצרים, ירדן וההשטחים הפלסטיניים; מייצאות ישירות לשווקים האמריקאים ללא הגבלות מכסים או מכסות יבוא, בכפוף לתנאים מסוימים. כדי להיות זכאים, סחורות המיוצרות באזורים אלה חייבות להכיל חלק קטן של תשומה ישראלית. בנוסף, יש להוסיף לפחות 35% מערך הסחורות למוצר המוגמר.[2] הרעיון הוצע לראשונה על ידי איש העסקים הירדני עומר סלאח בשנת 1994.[3][4]

אזור התעשייה אל-חסן באירביד בצפון ירדן, היה הראשון שהוקם וקיבל אישור לייצא לארצות הברית על ידי נציב הסחר של ארצות הברית, במרץ 1998.[5] נכון לשנת 2015 ישנם 13 אזורי תעשייה QIZ בירדן ו-15 במצרים, המייצאים סחורות בשווי מיליארד דולר לארצות הברית.

היסטוריה

תמיכתו של מלך ירדן עבדאללה הייתה קריטית להצלחת אזורי התעשייה בירדן.

הרעיון מאחורי QIZ מיוחס לאיש העסקים הירדני עומר סלאח.[6] בשנת 1993, במהלך הדיונים לקראת הסכם השלום בין ישראל לירדן, סלאח נסע לישראל במטרה לסחור עם אנשי עסקים ישראלים. הוא התעניין גם במיזמים עסקיים שיוכלו לנצל את "הסכם אזור סחר חופשי בין ישראל לארצות הברית" שנחתם ב-1985, ואפשר לייצא סחורות ישראליות לשווקים האמריקאים ללא מכס. לאחר חתימת הסכם השלום בשנת 1994, הוקם מיזם משותף בין סלאח לחברת דלתא גליל תעשיות הישראלית, במסגרתו הוקם מפעל טקסטיל באירביד בצפון ירדן, כדי לנצל את עלויות העבודה שהיו נמוכות בארבעים עד שבעים אחוז מאשר בישראל. סלאח חזה שעל ידי ניצול משאבים ישראליים כמו ידע, כספים וקשרים, ולאחר מכן מינופם לייצור מוצרים בעלי ערך מוסף, יועיל לכלכלת ירדן. בנוסף, הוא שיער ששיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות יסייע בטיפוח שלום באזור.[6][7]

סלאח הקים חברה ציבורית, "סנצ'ורי אינווסטמנט" לצורך השקעות בפרויקטים משותפים נוספים. ארגונים ירדניים רבים ביקרו את סלאח על עשיית עסקים עם ישראל והחרימו את רכישת התוצרת בירדן. למרות הביקורת הקשה, סלאח בכל זאת קיבל תמיכה מצד המלך חוסיין ואחר כך המלך עבדאללה השני.[7] כדי להילחם בחרם, סלאח החל לעבוד עם חברות רב-לאומיות בעלות החזקות בינלאומיות גדולות יותר. לאחר מכן הוא פעל מול ממשלת ירדן כדי שתנהל משא ומתן על הסכם סחר חופשי עם ארצות הברית, בדומה להסכם שיש לה עם ישראל. בנוסף ביקש למשש מעמד שקיבלה הרשות הפלסטינית, בעקבות ההכרזה הנשיאותית (מס' 6955) שהייתה חלק מהסכמי אוסלו, על פיו אזורי תעשייה ברשות הפלסטינית הוגדרו כ"אזורי תעשייה זכאים" (QIZ), וסחורות המיוצרות בהן לא היו כפופות למגבלות מכסים ומכסות בשווקים האמריקאים.[8] מאחר שאזור התעשייה חסן באירביד, בו היו המפעלים של סלאח, הם לא היו זכאים למעמד של QIZ.[6]

סלאח החל לפעול לטובת ממשלת ירדן במטרה להרחיב את האזורים הללו לירדן. הוא נסע לארצות הברית ופעל מול מחלקת המדינה של ארצות הברית, הבית הלבן ונציג הסחר האמריקאי, למצוא אינטרס אמריקאי להרחיב את אזורי QIZ לירדן. עורכי דין בארצות הברית אמרו לסלאח שגם אם חלק קטן משטח ישראל יהיה משויך לאזור הצפוני שהוגדר בהסכם עם הפלסטינים, ההצעה עשויה להתממש. עד מהרה, פקידי נציג הסחר האמריקאי החלו לנסוע לירדן כדי לעבוד על העסקה.[6]

לבסוף, בשנת 1997, נחתם מזכר הבנות בוועידת המזרח התיכון וצפון אפריקה (MENA) בדוחה, אשר הביא לחתימת הסכם QIZ עם ירדן. ב-6 במרץ 1998, אזור אל-חסן באירביד הוכרז כ-QIZ הראשון בירדן.[6]

לאחר הקמת ה-QIZ הראשון, מעט חברות ירדניות ניצלו את הטבות ה-QIZ עקב העוינות הכללית בעסקים עם ישראל. במקום זאת, חברות סיניות והודיות ניצלו במהירות את הוואקום שנוצר כדי להקים שם עסקים. חוסר ההתלהבות המקומית ספג ביקורת מצד ה"ג'ורדן טיימס" על החמצת "הזדמנות פז".[6] אולם, בהדרגה, יותר ויותר עסקים ירדניים החלו להקים עסקים, כאשר המתיחות הפוליטית החלה להיות מודחקת לטובת הכלכלה והעסקים. בהמשך, שנים עשר אתרים נוספים בירדן קיבלו מעמד של QIZ על ידי משרד נציג הסחר האמריקאי.[6]

תוצאות חיוביות מהסכם QIZ הירדני הובילו את ממשלת מצרים לנהל משא ומתן על פרוטוקול QIZ נפרד עם ארצות הברית. ההסכם נחתם בקהיר ב-24 בדצמבר 2004, על ידי שר המסחר והתעשייה, אהוד אולמרט, ועמיתו המצרי ראשיד מוחמד ראשיד.[9] ההסכם נכנס לתוקף בפברואר 2005, לאחר שממשלת ישראל אשררה אותו.[10]

רגולציה

על פי ההסכם נדרש כי פריטים הזכאים למעמד מעודף, חייבים להיות מיוצרים או מיובאים ישירות מהאזורים המנוהלים על ידי הרשות הפלסטינית או אזורי QIZ אחרים, ולעמוד במספר תנאים.[2]

כדי לעמוד בקריטריונים לתוכנית זו, מוצר חייב לעבור שינויים מהותיים בתהליך הייצור. עלויות החומרים והעיבוד הנגרמות באזור הייצור צריכות להסתכם לפחות מ-35% מהערך המוערך של המוצר, בעת ייבואו לארצות הברית.[2] מתוך 35% אלה, 15% חייבים להיות חומרים אמריקאיים או חומרים מישראל, ו/או מירדן או מצרים, בהתאם לתוכנית.[2] 20% הנותרים מתוך 35% התשומות חייבים להגיע מישראל ומירדן או מצרים. 65% הנותרים יכולים להגיע מכל חלק בעולם.[2] כל היבואנים חייבים גם לאשר שהמוצר עומד בתנאים לפטור ממכס.[2]

על פי הסכמי השיתוף, היצרן מהצד הירדני חייב לתרום לפחות 11.7% מהתוצרת הסופית, והיצרן מהצד הישראלי חייב לתרום 8% (7% על מוצרים מתקדמים). על פי ההסכם הישראלי-מצרי, 11.7% מהתשומות חייבות להיעשות בישראל.[2]

תעשיית הביגוד והטקסטיל נהנתה הכי הרבה מהסדר זה. מכיוון שהמכסים על סחורות אלו לארצות הברית גבוהים יחסית, יצואנים ניצלו את היתרונות של פטורי מכס של אזורי סחר חוץ (QIZ) כדי לקבל גישה מהירה לשווקים בארצות הברית.[1]

אזורי תעשייה משותפים עם הרשות הפלסטינית

הסכמי QIZ נוצרו במקור עבור הרשות הפלסטינית,[8] במסגרת הסכמי אוסלו, אך מעולם לא מומשו בהקשר הפלסטיני באופן נרחב. בסיוע כספי של ועדת הקישור אד-הוק לסיוע כלכלי לרשות הפלסטינית (המדינות התורמות) היו אמורים לקום אזורי תעשייה משותפים ישראלים-פלסטינים, במוקייבלה (ליד ג'נין), ח'דורי (ליד טול-כרם), תרקומיא (ליד חברון), קרני ורפיח ברצועת עזה.[11] לגבי כל אתר נערך בין ישראל לפלסטינים משא ומתן על פרטי התוכנית והסדרי הביטחון. אזור התעשייה הראשון שהוקם במסגרת התוכנית היה אזור התעשייה קרני, מאחר שהוקם כולו בשטח שהיה בשליטת הרשות הפלסטינית לאחר הסכם אוסלו א'. הוא הוקם על ידי חברת ההשקעות הפלסטינית "פדיקו" והחל לפעול בסוף 1997.[12] במקביל הוקם בסמוך מעבר קרני.[13] בנוסף באותה תקופה, נוהלו דיונים להכרה באזורי התעשייה כאזורי סחר חופשי וחתימה על הסכם למניעת כפל מס, שיאפשר למשקיעים ישראלים ליהנות מתמריצים באזורי התעשייה הפלסטינים. רבים מהפרויקטים המוצאים גם נמצאו בשטח C, שבשליטה ישראלית מלאה, ולכן דרשו חתימת הסכמים נוספים עם ישראל.[14] שני אזורי תעשייה נוספים שלגביהן הושגה הסכמה היו אזור תעשייה ניצני שלום ואזור התעשייה בסמוך לכפר אוצרין (שלא הוקם).[15]

אולם החלו חילוקי דעות עם הפלסטינים, לאחר עליית ממשלת נתניהו הראשונה. הרשות הפלסטינית התנגדה התנגדה לתוכניות הממשלה להקמת אזורי תעשייה ישראליים חדשים ליד חברון ורמאללה (שער בנימין); ולהרחבת אזורי תעשייה קיימים ברקן ומישור אדומים, שגם זכו למעמד של אזור עדיפות לאומית וקיבלו סיוע ממשלתי, הנחות במיסים ותמריצים ליזמים. הרשות הפלסטינית טענה ישראל מנסה לחזק את האחיזה בשטח ובכלכלה הפלסטינית ובניגוד לרוח היוזמה להקמת אזורי התעשייה המשותפים.[16]

אזור התעשייה רפיח

אזור התעשייה שתוכנן ברפיח היה אמור להיות הגדול ביותר במזרח הקרוב, ולפעול כאזור סחר חופשי ישראלי-פלסטיני-מצרי בניהול המגזר הפרטי.[17] באפריל 1998 הודיעה הרשות שהקצתה 140 מיליון דולר מתקציבה לפיתוח רפיח, כולל אזור התעשייה ובנוסף הקימה בסמוך את נמל התעופה הבין-לאומי יאסר ערפאת.[18] במרץ 1999 חתם שר התעשייה הפלסטיני, ד"ר סעדי קרונץ, על הסכם ההקמה של מתחם הייטק ראשון באזור התעשייה ברפיח עם סטף ורטהיימר,[17], שביקש להקים פארק תעשייתי בדומה לפארק מגדל תפן שהקים בגליל.[19]

ורטהיימר פעל להקמת קונסורציום בינלאומי שישתלב בהקמת הפארק, שעלות הקמתו הוערכה בכ-50 מיליון דולר. התכנון היה להקימו במשולש הגבולות בין המדינות שהייצוא יתבצע דרך נמל אל-עריש שהמצרים החלו להקים ונמל עזה החדש כשיוקם. למרות שהפרויקט קיבל את כל האישורים הדרושים הוא הוקפא ואחר כך בוטל, בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה.[20][21]

אזורי QIZ בירדן

מיקום מרכזים עיקריים (QIZ) בירדן

ב-6 במרץ 1998, אשרר נציב הסחר של ארצות הברית את ההסכם המשולש עם ישראל וירדן, המעניק מעמד של אזור סחר חופשי לפארק התעשייתי אל-חסן באירביד שבצפון ירדן.[5] בטקס האשרור חתמה שרת הסחר האמריקנית, שרלין ברשבסקי, על ההסכם בנוכחות שגרירי ישראל וירדן בוושינגטון, הנציג המיוחד למזרח התיכון, דניס רוס, ותת שר החוץ למזרח התיכון וצפון אפריקה, מרטין אינדיק. בעקבות החתימה החלו לפעול בפארק שישה מיזמים משותפים חדשים, בנוסף לשמונה שכבר פועלו בו.[22] בטקס אמרה ברשבסקי: ”בטווח הארוך, הדרך לשלום בטוח ובר-קיימא תחייב שיתוף פעולה כלכלי גדול יותר מכפי שקיים עתה. התנופה לשלום תתחזק, כאשר העמים והמנהיגויות במזרח התיכון יבינו, כי שיתוף פעולה עם השכנים יוביל לשיגשוגם”.[5]

אחר כך החלו דיונים בראשות שר החוץ והתשתיות, אריאל שרון, ושר התעשייה ומהסחר, נתן שרנסקי, על הקמת אזורי תעשייה נוספים, כולל אזור התעשייה שער הירדן, שאמור היה לקום דרומית למעבר הגבול נהר הירדן (שייח חוסיין), כמיזם משותף ישראלי-ירדני של המגזר הפרטי.[23]

מאז, הוגדרו שנים עשר אזורי סחר חופש נוספים ברחבי המדינה.[1]

חלק ממרכזי ה-QIZ בירדן הם:

  1. אזור התעשייה אל-חסן
  2. אזור התעשייה אל-חוסיין אבן עבדאללה השני
  3. תאגיד אזור התעשייה ירדן
  4. עיר הסייבר של ירדן
  5. אחוזת התעשייה אל-תג'מואט
  6. גייטוויי QIZ
  7. אזור התעשייה עקבה
  8. פארק התעשייה אד-דולייל
  9. חברת ייצור בגדים מוכנים של אל-זאי

ירדן חוותה צמיחה כלכלית משמעותית מאז הקמת אזור הסחר החופשי (QIZ). היצוא מירדן לארצות הברית גדל מ-15 מיליון דולר ליותר ממיליארד דולר בשנת 2004. מקורות ממשלתיים העריכו כי נוצרו למעלה מ-40,000 מקומות עבודה עם הקמת אזורי הסחר החופשי. ההשקעות מוערכות כיום ב-85 – 100 מיליון דולר וצפויות לגדול ל-180 עד 200 מיליון דולר. הצלחת אזור הסחר החופשי הובילה לחתימה של ארצות הברית וירדן על הסכם סחר חופשי בשנת 2001 שאושר על ידי הקונגרס האמריקאי.

בין השנים 1998 ו-2005, ירדן עלתה משותפת הסחר השלוש עשרה בגודלה של ארצות הברית לשמינית מבין 20 הישויות במזרח התיכון-צפון אפריקה (MENA). בשנת 2005, היצוא והיבוא של ארצות הברית לירדן הסתכמו בכ-1.9 מיליארד דולר: היצוא האמריקאי, בסכום מוערך של 646 מיליון דולר, היה גבוה פי 1.8 מרמתו ב-1998; היבוא האמריקאי, בסכום של 1.3 מיליארד דולר, היה גבוה פי 80 מרמתו ב-1998. למרות הסכם הסחר החופשי בין ארצות הברית לירדן בשנת 2001, 75% מהפריטים הירדניים נכנסים לארצות הברית דרך תוכנית QIZ.[2]

תעשיית הביגוד והטקסטיל היא התעשייה העיקרית באזורי QIZ הירדניים והן בסך היצוא לארצות הברית, והיא מהווה 99.9% מכלל היצוא של אזור היצוא הירדני ו-86% מכלל היצוא הירדני לארצות הברית. הסיבה לדומיננטיות זו היא שמוצרי QIZ נכנסים לארצות הברית ללא מכס, בעוד שבמסגרת הסכם הסחר החופשי בין ארצות הברית וירדן, המכסים לא בוטלו בסוף תקופת עשר שנים הראשונות, בשנת 2011.[2]

אזורי QIZ במצרים

מיקומי אזורי QIZ במצרים: ירוק: אזור הדלתא המרכזית, מג'נטה: אזור תעלת סואץ; כתום: אזור אלכסנדריה; ואדום: אזור קהיר רבתי

לאחר שארגון הסחר העולמי ביטל בהדרגה את המכסות הכמותיות על טקסטיל בשנת 2004, במסגרת הסכם הטקסטיל והביגוד (ATC), יצרני טקסטיל וביגוד מצריים חששו כי תעשייתם תאוים על ידי תחרות עולמית מסין והודו. שטף הפריטים הדומים משתי מדינות אלו לארצות הברית עלול לדחוק את היצוא המצרי, ואולי לגרום לאובדן של 150,000 מקומות עבודה. ההערכה היא כי שינוי זה יפגע בהשקעות זרות ישירות אמריקאיות במצרים בסך 3.2 מיליארד דולר. בנוסף, מצרים חיפשה מקורות לצמיחה כלכלית מוגברת וסחר כדי לספק מקומות עבודה לכוח העבודה הגדל במהירות שלה.[2]

תוצאות חיוביות מהנסיון הירדני הובילו את ממשלת מצרים לנהל משא ומתן על הסכם QIZ משלה שנחתם בקהיר ב-24 בדצמבר 2004, ונכנס לתוקף בפברואר 2005. בהסכם הוגדרו שלושה אזורי QIZ במצרים – אזור קהיר רבתי, אזור אלכסנדריה ואזור תעלת סואץ. ב-4 בנובמבר 2005, הוכרז אזור רביעי באזור הדלתא המרכזית והורחב אזורי קהיר רבתי ותעלת סואץ.[2]

הפרוטוקול שנחתם בין שתי המדינות אינו הסדר הדדי וצפוי להיות צעד לקראת כינון הסכם סחר חופשי (FTA) בין שתי המדינות.[1] עם זאת, המשא ומתן לקראת הסכם סחר חופשי בין ארצות הברית – הושעה עקב סוגיות זכויות אדם במצרים.[2]

השפעה חברתית

למרות שרוב המומחים מציינים שחברות הממוקמות באזורי QIZ שוכרות עובדים זרים, אלפי ירדנים, ובמיוחד נשים מאזורים כפריים, מצאו עבודה במפעלי בגדים באזורי התעשייה QIZ. בחברה מסורתית כמו ירדן, לרבות מהנשים הללו היה ניסיון עבודה מועט בלבד והן היו בעיקר עקרות בית. למרות השכר הנמוך ששולמו על ידי מפעלי הביגוד באזורי QIZ, חלק מהנשים הצליחו לפרנס את משפחותיהן. עם זאת, הגישות המסורתיות כלפי מקומה של האישה בבית נמשכות, ומשפחות רבות ממשיכות לאסור על נשים לעבוד. בתגובה, משרד העבודה הירדני פעל להקל על ההסתגלות של נשים שעוברות מהבית לעבודה חדשה על ידי מתן תחבורה חינם לעבודה, סבסוד עלות המזון באזורי QIZ, תשלום עבור מעונות ליד מפעלים כדי לקצר את זמני הנסיעה למתן טיפול בילדים.[24] ההשפעה ארוכת הטווח של תעסוקת נשים באזורי ייצור תעשייתיים טרם נמדדה כמותית, ויש חשש מסוים כי עם הזמן, נשים ירדניות עלולות להתקשות להשיג שכר גבוה יותר בכלכלה עולמית שבה יצרני ביגוד יכולים בקלות לעבור לשוקי עבודה זולים יותר.[2]

כאשר תוכנית QIZ החלה בשנת 1996, ראו בה משקיפים כלי לתמיכה בפיתוח יחסי שלום ונורמליזציה של קשרי מסחר בין ישראל לשתי המדינות הערביות (ירדן ומצרים) שעמן חתמה על הסכמי שלום. עם זאת, בשני המקרים, " שלום קר " רופף ממשיך לשרור בין ישראל לשתי המדינות הערביות. מאז חתימת הסכם השלום בין ירדן וישראל באוקטובר 1994, מספר רב של ירדנים, במיוחד פונדמנטליסטים, ממוצא פלסטיני וחברי איגודי עובדים מקצועיים ממשיכים להתנגד לנורמליזציה עם ישראל ולהתנגד להרחבת יחסי המסחר. עם הקמת 13 אזורי QIZ בירדן, חלה עלייה בהיקף הסחר הדו-צדדי, אם כי הסכומים הכוללים נותרו צנועים.[2]

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 "Qualifying Industrial Zones – QIZ's". Ministry of Industry, Trade & Labor. Government of Israel. אורכב מ-המקור ב-18 באוקטובר 2008. נבדק ב-5 בנובמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 Mary Jane Bolle; Alfred B. Prados & Jeremy M. Sharp (5 ביולי 2006). "Qualifying Industrial Zones in Jordan and Egypt" (PDF). CRS Report for Congress. אורכב מ-המקור (PDF) ב-28 באפריל 2011. נבדק ב-7 בנובמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ↑ Albrecht, Kirk (25 בינואר 1998). "This Peace Dividend Comes Duty Free...But It's Getting Mixed Reviews". Bloomberg News. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ↑ Travis, Tom (2007). Doing Business Anywhere: The Essential Guide to Going Global. Wiley. pp. 36–38. ISBN 978-0-470149614.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 מאת אורה קורן ורן דגוני, ‏ארה"ב אישררה פטור ממכס למוצרים ישראלייםירדניים מפארק אירביד, באתר גלובס, 9 במרץ 1998
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 Carroll, Katherine Blue (2003). Business as Usual?: Economic Reform in Jordan. Lexington Books. p. 315. ISBN 978-0-7391-0505-4.
  7. ^ 7.0 7.1 Steinberg, Jessica (20 בספטמבר 2000). "An Unusual Commute Leads to a Different Kind of Partnership". The New York Times. נבדק ב-6 בנובמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ 8.0 8.1 Proclamation 6955—To Provide Duty-Free Treatment to Products of the West Bank and the Gaza Strip and Qualifying Industrial Zones, The American Presidency Project ucsb wordmark black, ‏November 13, 1996
  9. ↑ תני גולדשטיין, בשבוע הבא ייחתם הסכם אס"ח עם מצרים, באתר ynet, 5 בדצמבר 2004
  10. ↑ הממשלה אישררה את ההסכם לייצור משותף ישראלי-מצרי באזורי תעשייה מועדפים לצורך יצוא חופשי לארה"ב, באתר TheMarker‏, 6 בפברואר 2005
    מערכת פורט2פורט, אולמרט: ה-QIZ עם מצרים עשוי לתרום להידוק הקשרים המדיניים והכלכליים, באתר Port2Port, ‏20 ביוני 2005
  11. ↑ ליאור גרינבאום, ‏ישראל מחדשת את שיתוף הפעולה עם המדינות התורמות לרשות הפלשתינית, באתר גלובס, 26 בנובמבר 2003
  12. ↑ אורה קורן, ‏שרנסקי ייפגש השבוע עם נציג פדיקו - לדיון על פארק התעשייה בקרני, באתר גלובס, 5 במאי 1997
  13. ↑ אורה קורן, ‏אושרה תוכנית הפיתוח הישראלית של מעבר קרני בין עזה לישראל, באתר גלובס, 4 ביוני 1997
  14. ↑ חגי אטקס, ‏המדינות התורמות הבטיחו לפלשתינים 7 מיליארד דולר - אבל העבירו רק 2 מיליארד, באתר גלובס, 13 בספטמבר 1999
  15. ↑ דוד חיון, ‏ישראל הסכימה להקים איזור תעשייה עם הפלשתינאים בסמוך לשכם, באתר גלובס, 2 במאי 1999
  16. ↑ אורה קורן, ‏הרשות הפלשתינית מתנגדת להקמת איזורי תעשייה ישראליים בשטחים ולהרחבת הקיימים, באתר גלובס, 25 בדצמבר 1997
  17. ^ 17.0 17.1 מאת אורה קורן, ‏"איזור התעשייה ברפיח יופעל כאס"ח ישראלי-פלשתיני-מצרי", באתר גלובס, 15 באפריל 1999
  18. ↑ מאת אורה קורן, ‏הרשות הפלשתינית הקצתה 140 מיליון ד' לפיתוח רפיח - כולל הקמת איזור סחר חופשי, באתר גלובס, 5 באפריל 1998
  19. ↑ הארץ, ‏שר התמ"ס נוטל מוורטהיימר את הטיפול בפארק ברפיח, באתר גלובס, 28 ביולי 1999
  20. ↑ מאת דרור מרום, ‏סטף ורטהיימר: למרות המהומות, אקים איזור התעשייה המשותף ליד רפיח, באתר גלובס, 19 באוקטובר 2000
  21. ↑ הדס מנור, ‏המזרח התיכון, נוסח ורטהיימר, באתר גלובס, 4 בינואר 2004
  22. ↑ מאת סולימן אל-חאלידי, כתב רויטרס בעמאן, ‏פארק "קוויז" התעשייתי באירביד מושך ירדנים וחברות רב-לאומיות, באתר גלובס, 13 במאי 1998
  23. ↑ אורה קורן, ‏ישראל תסכים להנחות מכס לירדן - בתנאי הדדי, באתר גלובס, 23 בנובמבר 1998
  24. ↑ "Made in Jordan: Inside the Unexpected Powerhouse of Garment Manufacturing". The Business of Fashion. 15 בספטמבר 2015. {{cite news}}: (עזרה)

הסכמי QIZ42549823Q7268679

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הסכמי_QIZ&oldid=3640537"