הסכם שביתת הנשק הקוריאני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסכם שביתת הנשק הקוריאני
한국정전협정 / 조선정전협정
נציגים משני הצדדים הלוחמים חותמים על הסכם שביתת הנשק
נציגים משני הצדדים הלוחמים חותמים על הסכם שביתת הנשק
נושא שביתת אש בחצי האי הקוריאני
מטרה סיום מלחמת קוריאה
חותמים מארק קלארק, ויליאם הריסון ג'וניור (אנ'), קים איל-סונג, נאם איל (אנ'), פנג דה-חואי
תאריך כניסה לתוקף 27 ביולי 1953
שפות אנגלית, קוריאנית, סינית

הסכם שביתת הנשק הקוריאני (בקוריאנית: 한국정전협정 / 조선정전협정) הוא הסכם שביתת נשק שהביא להפסקת מעשי האיבה במלחמת קוריאה. על ההסכם חתמו לוטננט גנרל ויליאם הריסון ג'וניור (אנ') וגנרל מארק קלארק מטעם פיקוד האומות המאוחדות (אנ') (UNC), מנהיג צפון קוריאה קים איל-סונג והגנרל נאם איל (אנ') מטעם צבא העם הקוריאני (KPA), ופנג דה-חואי מטעם צבא המתנדבים העממי (אנ') הסיני (PVA).[1] שביתת הנשק נחתמה ב-27 ביולי 1953, ונועדה "להבטיח הפסקה מוחלטת של מעשי האיבה ושל כל פעולות הכוחות המזוינים בקוריאה עד להשגת הסדר שלום סופי".[2]

במהלך ועידת ז'נבה ב-1954, הציע ראש ממשלת סין ושר החוץ ג'ואו אנלאי ליישם הסכם שלום בחצי האי הקוריאני. עם זאת, מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון פוסטר דאלס, לא הסכים לניסיון והסדר שלום סופי מעולם לא הושג.[3] הסכם שביתת הנשק קבע את האזור המפורז הקוריאני (DMZ), הגבול החדש דה פקטו בין שתי המדינות, הכניס לתוקף את הפסקת האש והשלים את החזרת שבויי המלחמה למולדתם. האזור המפורז עובר קרוב לקו הרוחב 38 ומפריד בין צפון קוריאה לדרום קוריאה.

דרום קוריאה מעולם לא חתמה על הסכם שביתת הנשק, בשל סירובו של הנשיא לי סינג-מן לקבל את העובדה שלא הצליח לאחד את קוריאה בכוח.[4] סין נרמלה את היחסים וחתמה על הסכם שלום עם דרום קוריאה ב-1992. ב-1994 פרשה סין מוועדת שביתת הנשק הצבאית של פיקוד האומות המאוחדות (אנ'), ולמעשה הותירה את צפון קוריאה ופיקוד האו"ם כמשתתפים היחידים בהסכם.[5][6] בשנת 2011 הצהירה קוריאה הדרומית כי קוריאה הצפונית הפרה את שביתת הנשק 221 פעמים.[7]

רקע

באמצע דצמבר 1950 דנה ארצות הברית בתנאים להסכם לסיום מלחמת קוריאה, כדי להביא לסיום הלחימה, לספק ערבויות נגד חידושה ולהגן על ביטחונם העתידי של כוחות האו"ם. ארצות הברית ביקשה להקים ועדת שביתת נשק צבאית של חברות מעורבות שתפקח על הסיכומים. שני הצדדים יצטרכו להסכים "להפסיק את הכנסת כוח אדם אווירי, יבשתי או ימי לקוריאה... ולהימנע מהעלאת רמת ציוד המלחמה והחומרים הקיימים בקוריאה". ארצות הברית רצתה ליצור אזור מפורז ברוחב של כ-32 קילומטרים. ההסכם המוצע יתייחס גם לסוגיית שבויי המלחמה והחלפתם על בסיס אחד לאחד.[8]

במהלך סוף מאי ותחילת יוני 1951, נשיא קוריאה הדרומית לי סינג-מן התנגד לשיחות השלום, והאמין שקוריאה צריכה להמשיך לצעוד כל הדרך עד לנהר יאלו ולאחד לחלוטין את האומה. בכירים אחרים בקוריאה הדרומית תמכו בשאיפותיו של לי והאספה הלאומית של דרום קוריאה העבירה פה אחד החלטה התומכת בהמשך המאבק למען "מדינה עצמאית ומאוחדת". עם זאת, בסוף יוני החליטה האספה לתמוך בשיחות שביתת הנשק.[9] גם מנהיג צפון קוריאה קים איל-סונג ביקש איחוד מלא. הצד הצפון קוריאני התעכב בתמיכתו בשיחות שביתת הנשק ורק ב-27 ביוני 1951 - 17 ימים לאחר תחילת השיחות - הוא שינה את סיסמתו "לדחוף את האויב לים" ל"לדחוף את האויב לקו הרוחב 38".

משא ומתן וחתימה

השיחות על שביתת הנשק החלו ב-10 ביולי 1951 בקסונג, עיר צפון קוריאנית סמוכה לגבולה של קוריאה הדרומית. שני מנהלי המשא ומתן העיקריים היו רמטכ"ל הצבא הגנרל נאם איל, סגן ראש ממשלת צפון קוריאה, וסגן אדמירל צ'ארלס טרנר ג'וי (אנ'). לאחר שבועיים, ב-26 ביולי 1951, הוסכם על סדר יום בן חמישה חלקים, שהנחה את השיחות עד לחתימה על שביתת הנשק ב-27 ביולי 1953.

  1. אימוץ אג'נדה.
  2. קביעת קו תיחום צבאי בין שני הצדדים להקמת אזור מפורז כתנאי בסיסי להפסקת מעשי האיבה.
  3. הסדרים קונקרטיים למימוש הפסקת אש ושביתת נשק, כולל הרכב, סמכות ותפקידים של ארגון פיקוח לביצוע תנאי שביתת נשק.
  4. הסדרים הנוגעים לשבויי מלחמה.
  5. המלצות לממשלות המדינות הנוגעות בדבר משני הצדדים.

לאחר שהוחלט על סדר היום, השיחות התקדמו באיטיות ועברו בהמשך לפנמונג'ום (אנ'), כפר סמוך במחוז קיונגי, קרוב לשתי הקוריאות.

נקודה מרכזית ובעייתית במשא ומתן הייתה החזרת שבויי מלחמה. הקומוניסטים החזיקו ב-10,000, וה-UNC החזיק ב-150,000. ה-PVA, ה-KPA וה-UNC לא יכלו להסכים על מערכת של החזרה למולדת מכיוון שחיילי PVA ו-KPA רבים סירבו להיות מוחזרים לצפון, ודבר זה לא היה מקובל על הסינים והצפון קוריאנים.[10] בהסכם הסופי, שנחתם ב-27 ביולי 1953, הוקמה ועדה בראשות הגנרל ההודי קודנדרה סובאיה תימאיה (אנ'), כדי לטפל בנושא.

ב-1952 בחרה ארצות הברית נשיא חדש, דווייט אייזנהאואר, וב-2 בדצמבר 1952 הוא נסע לקוריאה כדי לבדוק מה עשוי לסיים את המלחמה.[11] לאחר שהאו"ם קיבל את המסגרת המוצעת של הודו לחילופי שבויים, ה-KPA, PVA ו-UNC הפסיקו את האש בערך בקו קנזס, קו של עמדות האו"ם מצפון לקו הרוחב 38.[12] עם הסכמתם לשביתת הנשק, הקימו הצדדים הלוחמים את האזור המפורז הקוריאני (DMZ), שמאז מפטרלים בו כוחות KPA, ROKA, ארצות הברית וכוחות UNC משותפים. הדיונים נמשכו באיטיות בשל קשיים בסימון הגבול בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית. סין וצפון קוריאה ציפו שהקו יישאר בקו הרוחב 38. עם זאת, תוך שבועות קיבלו שתי המדינות את קו קנזס. במרץ 1953, מותו של יוסיף סטלין עזר להניע את המשא ומתן. ההנהגה הסובייטית החדשה פרסמה הצהרה שבועיים לאחר מותו של סטלין, שקראה לסיום מהיר של מעשי האיבה.[13][14]

האזור המפורז

ב-19 ביולי 1953 הגיעו הנציגים להסכמה על כל הנושאים שעל סדר היום.[15] ב-27 ביולי 1953, בשעה 10:00 בבוקר, נחתמה שביתת הנשק על ידי נאם איל, נציג ה-KPA וה-PVA, וויליאם ק. הריסון ג'וניור, נציג UNC.[2] כאשר כבר 12 שעות לאחר החתימה על המסמך, נכנסו לתוקף כל התקנות שאושרו במסגרתו. ההסכם קבע פיקוח של ועדה בינלאומית, ולכן הוקמה ועדת הפיקוח של המדינות הניטרליות (אנ') (NNSC) כדי למנוע הכנסת תגבורות לקוריאה, וצוותי פיקוח מצ'כוסלובקיה, פולין, שוודיה ושווייץ פעלו ברחבי קוריאה.[16]

מאפיין מרכזי של שביתת הנשק הוא שאף מדינה אינה חתומה על ההסכם, זהו מסמך צבאי בלבד.[17] שביתת הנשק קבעה "הפסקה מוחלטת של כל מעשי האיבה בקוריאה על ידי כל הכוחות המזוינים", שהייתה אמורה להיאכף על ידי מפקדי שני הצדדים. עם זאת, שביתת הנשק היא רק הפסקת אש בין כוחות צבאיים, ולא הסכם בין ממשלות לנרמול היחסים.[18]

שביתת הנשק קבעה את קו התיחום הצבאי (MDL) ואת האזור המפורז - אזור חיץ מבוצר ברוחב 4 ק"מ בין שתי הקוריאות. שביתת הנשק קבעה גם תקנות בנוגע לשבויי מלחמה. יותר מ-22,000 חיילי KPA או PVA סירבו לחזור למולדתם. מהצד השני, 327 חיילים דרום קוריאנים, 21 חיילים אמריקאים וחייל בריטי אחד סירבו גם הם לחזור למולדתם ונשארו בצפון קוריאה או בסין. עם חתימת שביתת הנשק הסתיימה המלחמה, בלי שינוי משמעותי בגבול הבינלאומי.

לאחר ההסכם

כישלון ועידת ז'נבה

ערך מורחב – ועידת ז'נבה (1954)

הסכם שביתת הנשק קרא לכינוס ועידה פוליטית תוך שלושה חודשים מחתימת ההסכם, על מנת "להבטיח את יישוב השאלה הקוריאנית בדרכי שלום".[2] ועידה כזו התקיימה בז'נבה באפריל 1954, בפיגור של שישה חודשים ביחס ללוח הזמנים המסוכם. הוועידה התמקדה בשני סכסוכים נפרדים: הסכסוך בקוריאה ומלחמת הודו-סין הראשונה. בשיחות על הסכסוך בקוריאה השתתפו ארצות הברית, ברית המועצות, צרפת, סין וצפון ודרום קוריאה. הסכם השלום בחצי האי הקוריאני הועלה רשמית בוועידה, אך לא הושגה התקדמות.[3] ארצות הברית נמנעה במכוון מלדון ב"הסכם השלום בחצי האי הקוריאני", למרות ביקורת מצד נציגים אחרים בוועידה.

הפרת סעיף 13ד

סעיף 13d של הסכם שביתת הנשק קבע שאף אחד מהצדדים לא יכניס נשק חדש לקוריאה, מלבד החלפת ציוד.[19] בספטמבר 1956 ציין יושב ראש המטות המשולבים של ארצות הברית, אדמירל ארתור ויליאם רדפורד (אנ'), כי כוונת צבא ארצות הברית להכניס נשק גרעיני לקוריאה, דבר שהוסכם על ידי המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית והנשיא אייזנהאואר. עקב גידול במספר מטוסי הקרב בצפון קוריאה, כמו גם האטת הבדיקות של צוותי פיקוח של צד שלישי, ארצות הברית ביטלה באופן חד צדדי את סעיף 13d, והפרה את הסכם שביתת הנשק, למרות חששות שהביעו בעלות בריתה.[20]

בפגישה של ועדת שביתת הנשק הצבאית ב-21 ביוני 1957, הודיעה ארצות הברית לנציגי צפון קוריאה כי פיקוד האומות המאוחדות אינו רואה עצמו מחויב עוד לסעיף 13d. בינואר 1958 נפרסו בדרום קוריאה טילים ותותחים חמושים בנשק גרעיני,[21] ותוך שנה נפרסו בדרום קוריאה תחמושת גרעינית נוספת עם טווח המגיע לסין ולברית המועצות.[22]

בעקבות ביטול סעיף 13d, ה-NNSC איבד במידה רבה את תפקידו. צפון קוריאה הגיבה צבאית בחפירת ביצורים תת-קרקעיים מסיביים העמידים בפני מתקפה גרעינית, ובפריסה קדמית של כוחותיה הקונבנציונליים, כך שהשימוש בנשק גרעיני נגדם - יסכן גם את כוחות דרום קוריאה וארצות הברית. ב-1963 ביקשה צפון קוריאה מברית המועצות ומסין עזרה בפיתוח נשק גרעיני, אך נענתה בסירוב.

הפרות ופרישות מההסכם של צפון קוריאה

צפון קוריאה הודיעה כי לא תכבד עוד את הסכם שביתת הנשק לפחות שש פעמים, ב-1994, 1996, 2003, 2006, 2009 ו-2013.[23][24][25]

ב-28 באפריל 1994 הודיעה קוריאה הצפונית כי תפסיק להשתתף בוועדת שביתת הנשק הצבאית, אך תמשיך בקשר בפנמונג'ום באמצעות קציני קישור ותשמור על התנאים הכלליים של שביתת הנשק. צפון קוריאה הצהירה כי היא רואה בפריסת טילי הפטריוט של ארצות הברית בדרום קוריאה את סיום שביתת הנשק.[26] ב-3 בספטמבר 1994 הצטרפה סין לצפון קוריאה בהפסקת השתתפותה בוועדת שביתת הנשק הצבאית.[6]

קים איל-סונג חותם על ההסכם

בינואר 2002 הגדיר נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, בנאום מצב האומה הראשון שלו, את קוריאה הצפונית כחלק מציר הרשע.[27] באוקטובר 2006 ערכה צפון קוריאה את הניסוי הגרעיני הראשון שלה. היו שתי תקריות אלימות בודדות ב-2010: טיבוע הקורבטה צ'אונן, שיוחסה לצפון קוריאה למרות הכחשותיה,[28] ותקרית יאונפיאונג. עמדת ארצות הברית בנוגע להסכם שלום הייתה שניתן יהיה לנהל עליו משא ומתן רק כאשר צפון קוריאה "תנקוט צעדים בלתי הפיכים לקראת פירוז מנשק גרעיני". ב-2011 הצהירה דרום קוריאה כי צפון קוריאה הפרה את שביתת הנשק 221 פעמים.[7]

במרץ 2013 הודיעה צפון קוריאה כי היא מבטלת את כל הסכמי אי-התוקפנות עם דרום קוריאה. היא גם סגרה את הגבול וסגרה את קו הטלפון הישיר בין שתי הקוריאות. צפון קוריאה הצהירה עוד כי יש לה את הזכות לבצע מתקפת מנע גרעינית.[24] דובר האו"ם הצהיר כי הסכם שביתת הנשק אומץ על ידי העצרת הכללית של האו"ם, ולא ניתן לפרק אותו באופן חד צדדי.[29] במאי 2013 הציעה צפון קוריאה להיכנס למשא ומתן על הסכם שלום שיחליף את הסכם שביתת הנשק.[30]

באוגוסט 2016 הניחה צפון קוריאה מוקשים נגד אדם כדי למנוע עריקה של שומרי הגבול בקו החזית שלה. פיקוד האו"ם מחה על צעד זה מכיוון שהוא מפר את הסכם שביתת הנשק האוסר במפורש על שומרים חמושים ומוקשים נגד אדם.[31]

הצהרת פנמונג'ום

ב-27 באפריל 2018 נחתמה הצהרת פנמונג'ום לשלום, שגשוג ואיחוד בחצי האי הקוריאני על ידי נשיא דרום קוריאה מון ג'ה-אין ומנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג-און, המחייבת את שתי המדינות לפירוק מנשק גרעיני ולקיום שיחות לסיום רשמי של הסכסוך.[32] שני המנהיגים הסכימו, בהמשך השנה, להפוך את הסכם שביתת הנשק הקוריאני להסכם שלום מלא, שיסיים רשמית את מלחמת קוריאה לאחר 65 שנה.[33] מאוחר יותר ביטלה צפון קוריאה את השיחות שתוכננו ל-16 במאי, הטילה ספק בפסגה המתוכננת ל-12 ביוני, והודיעה כי ייתכן שלא תשתתף אם וושינגטון תמשיך לדרוש ממנה לנטוש באופן חד צדדי את הארסנל הגרעיני שלה.[34][35]

ההסכם בקוריאנית

פסגת ארצות הברית – קוריאה הצפונית בסינגפור (2018) התקיימה למרות המתיחות בין הצדדים לפני הפסגה. מנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג און ונשיא ארצות הברית דונלד טראמפ חתמו על הצהרה משותפת שהכריזה כי:[36]

  1. ארצות הברית וצפון קוריאה מתחייבות לכונן יחסים חדשים בין ארצות הברית לצפון קוריאה בהתאם לרצונם של עמי שתי המדינות לשלום ושגשוג.
  2. ארצות הברית וצפון קוריאה יצטרפו למאמציהן לבנות משטר שלום יציב ובר קיימא בחצי האי הקוריאני.
  3. באישורה מחדש של הצהרת פנמונג'ום מ-27 באפריל 2018, צפון קוריאה מתחייבת לפעול לקראת פירוז מוחלט של חצי האי הקוריאני מנשק גרעיני.
  4. ארצות הברית וצפון קוריאה מתחייבות להשיב את שרידי השבויים, כולל החזרה מיידית של אלה שכבר זוהו.

ההצהרה המשותפת כוללת גם את התחייבותו של טראמפ לספק ערבויות ביטחוניות לצפון קוריאה וכי יתקיים משא ומתן נוסף בין מזכיר המדינה מייק פומפאו לבין בכיר צפון קוריאני שלא נקבעה זהותו.[37]

בתחילת פסגה בת שלושה ימים עם נשיא דרום קוריאה בפיונגיאנג, פגישתם השלישית של השניים ב-2018, הצהיר קים ג'ונג-און כי פגישתו עם טראמפ "סיפקה יציבות גאו-פוליטית וכי הוא מצפה להתקדמות נוספת בשיחות בין ארצו לוושינגטון".[38] קים גם זקף לזכותו של מון את האפשרות לאפשר את הפסגה "ההיסטורית" בין ארצות הברית לצפון קוריאה בסינגפור. היום השלישי של פסגת מון-קים הניב הצהרה משותפת של שני המנהיגים שהכריזו על הסכם לקדם הצעה משותפת לארח את המשחקים האולימפיים ב-2032. יתר על כן, ההצהרה המשותפת הודיעה כי שתי המדינות "ישתתפו במשותף" בתחרויות בינלאומיות, כולל המשחקים האולימפיים בטוקיו 2020,[39] אם כי צפון קוריאה לא השתתפה בסופו של דבר במשחקי טוקיו.[40]

טקסי הנצחה

במהלך השנים, נשיאי ארצות הברית פרסמו הצהרות תמיכה ביום שביתת הנשק הלאומי של ותיקי מלחמת קוריאה. לדוגמה, ב-26 ביולי 2017, הכריז הנשיא דונלד טראמפ על 27 ביולי כיום שביתת הנשק הלאומי של ותיקי מלחמת קוריאה.[41]

קוריאה הצפונית מציינת את 27 ביולי כחג לאומי הידוע כיום הניצחון במלחמת שחרור המולדת הגדולה.[42]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הסכם שביתת הנשק הקוריאני בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ Today's Document from the National Archives, www.archives.gov
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 FindLaw: Korean War Armistice Agreement: July 27, 1953, news.findlaw.com
  3. ^ 3.0 3.1 Michael Pembroke, North Korea: Why negotiations can't wait for denuclearisation, Australian Financial Review, ‏2018-02-09 (באנגלית)
  4. ↑ Ms Pauline Kollontai, Professor Sebastian C. H. Kim, Revd Greg Hoyland, Peace and Reconciliation: In Search of Shared Identity, Ashgate Publishing, Ltd., 2013-05-28, מסת"ב 978-1-4094-7798-3. (באנגלית)
  5. ↑ "Chinese and South Koreans Formally Establish Relations (Published 1992)" (באנגלית). 1992-08-24. נבדק ב-2025-08-03.
  6. ^ 6.0 6.1 "China, Backing North Korea, Quits Armistice Commission (Published 1994)" (באנגלית). 1994-09-03. נבדק ב-2025-08-03.
  7. ^ 7.0 7.1 신혜인, ‘N.K. commits 221 provocations since 1953’, The Korea Herald, ‏2011-01-05 (באנגלית)
  8. ↑ William Whitney Stueck, The Korean War : an international history, Princeton, N.J. : Princeton University Press, 1995, מסת"ב 978-0-691-03767-7
  9. ↑ Spokane Daily Chronicle - חיפוש בארכיונים באמצעות חדשות Google, באתר news.google.com
  10. ↑ Fighting While Talking: The Korean War Truce Talks | Donald W. Boose Jr. | OAH Magazine of History, www.oah.org
  11. ↑ Korean War | Eisenhower Presidential Library, www.eisenhowerlibrary.gov
  12. ↑ Wayback Machine, www.dtic.mil
  13. ↑ Avram Agov, North Korea’s Alliances and the Unfinished Korean War, Journal of Korean Studies 18, 2013, עמ' 225–262
  14. ↑ יהושע רובינשטיין, תרגום: אהרן לפידות, פרק שישי, הימים האחרונים של סטלין, הוצאת ידיעות אחרונות, 2019
  15. ↑ Korean War Timeline, www.authentichistory.com
  16. ↑ The United States - Republic of Korea Security Relationship, 1953-1960: Great Power and Small State
  17. ↑ Service Canada, Not Found, www.canada.ca, ‏2015-10-13
  18. ↑ 60 Years of Partnership and Shared Prosperity | Embassy of the United States Seoul Korea, seoul.usembassy.gov (באנגלית)
  19. ↑ Historical Documents - Office of the Historian, history.state.gov
  20. ↑ Lee Jae-Bong Archives, Asia-Pacific Journal: Japan Focus, ‏2009-02-17 (באנגלית אמריקאית)
  21. ↑ UniversalNewsreels (2006-09-16), Vanguard Satellite Fails; Atomic Weapons to Korea 1958/2/6, נבדק ב-2025-08-03
  22. ↑ North Korea: KCNA "Detailed Report" on Failure of Denuclearization, nuke.fas.org
  23. ↑ YONHAP NEWS, english.yonhapnews.co.kr
  24. ^ 24.0 24.1 "North Korea ends peace pacts with South". BBC News (באנגלית בריטית). 2013-03-08. נבדק ב-2025-08-03.
  25. ↑ "Does The End Of The Korean War Cease-Fire Matter?". Radio Free Europe/Radio Liberty (באנגלית). 2009-06-05. נבדק ב-2025-08-03.
  26. ↑ Wayback Machine, www.gwu.edu
  27. ↑ "Opinion | The U.S. Must Talk to North Korea (Published 2017)" (באנגלית). 2017-01-12. נבדק ב-2025-08-03.
  28. ↑ "South Korea lifts sunken warship" (באנגלית בריטית). 2010-04-15. נבדק ב-2025-08-03.
  29. ↑ "UN says Korean War armistice still in force". The Big Story (באנגלית). נבדק ב-2025-08-03.
  30. ↑ N. Korea’s Peace Talks Proposal Meets With U.S. Skepticism, ‏17.6.2013
  31. ↑ Source: N. Korea Installs Land Mines near Truce Village to Stop Escapes, world.kbs.co.kr (באנגלית)
  32. ↑ James Griffiths, North and South Korea vow to end the Korean War in historic accord, CNN, ‏2018-04-27 (באנגלית)
  33. ↑ "Koreas make nuclear pledge after historic summit" (באנגלית בריטית). 2018-04-27. נבדק ב-2025-08-03.
  34. ↑ "North Korea summit: US hopeful Trump-Kim meet will go ahead" (באנגלית בריטית). 2018-05-16. נבדק ב-2025-08-03.
  35. ↑ Mason, Jeff; Holland, Steve (2018-05-16). "Trump says 'We'll see' on North Korea summit, to insist on denuclearization". Reuters (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2025-08-03.
  36. ↑ Joint Statement of President Donald J. Trump of the United States of America and Chairman Kim Jong Un of the Democratic People’s Republic of Korea at the Singapore Summit – The White House, trumpwhitehouse.archives.gov
  37. ↑ "Trump and Kim's joint statement". Reuters (באנגלית אמריקאית). 2018-06-12. נבדק ב-2025-08-03.
  38. ↑ Shin, Hyonhee; Lee, Joyce (2018-09-18). "North Korea's Kim says summit with Trump stabilised region, sees more progress". Reuters (באנגלית בריטית). נבדק ב-2025-08-03.
  39. ↑ "Donald Trump hails 'exciting' summit agreements reached by Kim Jong Un and Moon Jae-in". The Straits Times (באנגלית). 2018-09-19. ISSN 0585-3923. נבדק ב-2025-08-03.
  40. ↑ Even in absence, North Korea's presence felt at Tokyo Games, AP News, ‏2021-07-28 (באנגלית)
  41. ↑ "President Donald J. Trump Proclaims July 27, 2017, as National Korean War Veterans Armistice Day". whitehouse.gov (באנגלית). 2017-07-26. נבדק ב-2025-08-03.
  42. ↑ 북한용어사전, www.kplibrary.com
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הסכם שביתת הנשק הקוריאני41598535Q2862267

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הסכם_שביתת_הנשק_הקוריאני&oldid=3410727"