הסכם ג'יי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסכם לידידות, סחר ושיט בין הוד מלכותו הבריטי לבין ארצות הברית של אמריקה
Treaty of Amity, Commerce, and Navigation, Between His Britannic Majesty and the United States of America
הדף הראשון של הסכם ג'יי
הדף הראשון של הסכם ג'יי
מטרה הפגת המתחים בין ארצות הברית לבין בריטניה
מחבר אלכסנדר המילטון
חותמים ג'ון ג'יי
ויליאם גרנוויל
מקום חתימה לונדון, ממלכת בריטניה הגדולה
תאריך יצירה 19 בנובמבר 1794
תאריך אשרור 24 ביוני 1795
תאריך כניסה לתוקף 29 בפברואר 1796
שפות אנגלית

ההסכם לידידות, סחר ושיט בין הוד מלכותו הבריטי לבין ארצות הברית של אמריקה (באנגלית: Treaty of Amity, Commerce, and Navigation, Between His Britannic Majesty and the United States of America, ידוע בדרך כלל כהסכם ג'יי, באנגלית: Jay Treaty, או Jay's Treaty) היה הסכם שנחתם ב-1794 בין ארצות הברית לבין ממלכת בריטניה הגדולה שמנע מלחמה, פתח סוגיות פתוחות שנותרו מחוזה פריז שנחתם ב-1783, והוביל לסיומה של מלחמת העצמאות של ארצות הברית. ההסכם אפשר עשר שנים של יחסי שלום ומסחר בין ארצות הברית ובין בריטניה בעיצומן של מלחמות המהפכה הצרפתית, שהחלו ב-1792. ההסכם נוסח על ידי אלכסנדר המילטון וזכה לתמיכתו של הנשיא ג'ורג' וושינגטון. חתימת ההסכם גרמה לזעם מצדה של צרפת ולפילוג בקרה האמריקאים. הוא ליבה את המחלוקת בין שתי המפלגות היריבות בכל אחת ממדינות ארצות הברית, המפלגה הפדרליסטית שתמכה בהסכם, והמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, שהתנגדה לו.

ההסכם, שאת המשא ומתן עליו ניהל ג'ון ג'יי, השיג את רוב המטרות של האמריקאים. בין אלו נמנו נסיגתן של יחידות הצבא הבריטי ממוצבים בטריטוריה הצפון-מערבית שהיא סירבה למסור לארצות הברית במסגרת חוזה פריז. בכך נקמו הבריטים באמריקאים שהתכחשו לסעיפים 4 ו-6 לחוזה פריז. בתי המשפט של מדינות ארצות הברית הכשילו את תשלום החובות של בעלי חוב בריטים ואישרו את העיקול של נכסי הלויאליסטים, זאת על אף ההבנה המפורשת שהתביעות בנדון יגיעו מידית לידי סיום. הצדדים הסכימו שהסכסוכים שנגעו לתקופת המלחמה, לחובות ולתוויית גבול ארצות הברית–קנדה יועברו לבוררות, והיה זה המקרה המשמעותי הראשון בהיסטוריה המודרנית של הדיפלומטיה שהועבר לבוררות, וקבע גם תקדים שבו נעשה שימוש על ידי אומות אחרות. לאמריקאים הוענקו בהסכם זכויות סחר מוגבלות במושבות הבריטיות בקריביים בתמורה לכמה מגבלות שהוטלו על ייצוא הכותנה מארצות הברית.

הסכם ג'יי נחתם ב-19 בנובמבר 1794. ביוני 1795 הוא הוגש לסנאט של ארצות הברית לאשרור. ב-24 ביוני אושרר ההסכם על ידי הסנאט ברוב מיוחס של 20 תומכים מול 10 מתנגדים. במקביל אושרר ההסכם על ידי ממשלת בריטניה והוא נכנס לתוקף ב-29 בפברואר 1796, כאשר הוחלפו רשמית מסמכי האשרור.

ההסכם זכה לתגובות שליליות מצד אנשי סיעתו של תומאס ג'פרסון בכל אחת מהמדינות. נעשה ניסיון לחסום את אשרור ההסכם בסנאט, שבסופו של דבר כשל. אנשיו של ג'פרסון חששו שקשרים כלכליים או פוליטיים הדוקים יותר עם בריטניה יחזקו את כוחה של המפלגה הפדרליסטית בהנהגתו של המילטון, יקדמו את האריסטוקרטיה, ויערערו את יסודות הרפובליקניזם. ההסכם הוביל לגיבוש החלוקה המפלגתית ששלטה בפוליטיקה האמריקאית עד 1824, בה העדיפו הפדרליסטים את הבריטים והדמוקרטים-רפובליקנים העדיפו את צרפת. ההסכם נחתם לתקופה של עשר שנים. ניסיונות להסכים על חתימת חוזה המשך ב-1806 כשלו כאשר ג'פרסון דחה את הסכם מונרו-פיקני (Monroe–Pinkney Treaty), והמתחים הסלימו לקראת פרוץ מלחמת 1812.

רקע

נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ג'ון ג'יי, שניהל את המשא ומתן על חתימת הסכם ג'יי.

פרוץ המלחמה בין צרפת המהפכנית לבין בריטניה הגדולה (ומדינות נוספת) ב-1793, שם קץ לתקופת שלום ארוכה שאפשרה לארצות הברית הצעירה לפרוח במונחים של סחר ופיננסים. כעת עלה כוחה של ארצות הברית כמדינה נייטרלית חשובה שניהלה תנועת סחר ימי רחבה. מנקודת מבטה של בריטניה, שיפור היחסים עם ארצות הברית הייתה מטרה בעדיפות עליונה למניעת הידוק הקשרים בין ארצות הברית לבין צרפת. נציגיה של בריטניה למשא ומתן התעלמו מגורמים שביקשו להשיג תנאים קשוחים יותר בהסכם שהתגבש. מנקודת מבטה של ארצות הברית, נקודת הלחץ החזקה ביותר במדיניות החוץ הייתה הגעה לנורמליזציה ביחסי הסחר עם בריטניה, שותפת הסחר המרכזית שלה, ופתרון הסוגיות שנותרו פתוחת מחוזה פריז. כפי שהסביר אחד המשקיפים, ממשלת בריטניה הייתה "טובה מאוד לאמריקה. ...הם הסדירו את ענייניהם לקראת תוכנית שבה שולבה הנייטרליות של ארצות הברית, והיה להם מאוד חשוב שהיא תישמר".[1]

מבלי להודיע על כך לרשויות האמריקאיות, הפעילה ממשלת בריטניה את הצי המלכותי הבריטי כדי ללכוד כמעט 300 ספינות סוחר אמריקאיות נייטרליות שנשאו סחורה ממושבות צרפת באיי הודו המערביים.[2] האמריקאים זעמו והרפובליקנים בהנהגתו של ג'פרסון דרשו הכרזת מלחמה, אך לעומתם קרא ג'יימס מונרו להטלת אמברגו על הסחר עם בריטניה.[3] פקידי ממשל בריטים הודיעו לאינדיאנים בקנדה שהגבול בין שתי המדינות לא קיים יותר ומכרו להם כלי נשק. במרץ 1794 הצביע הקונגרס על הטלת אמברגו על בריטניה.[4] ההחלטה אושרה על ידי בית הנבחרים, אך נפלה בסנאט, כאשר סגן הנשיא ג'ון אדמס הכריע בשוויון שנוצר בהצבעה נגד הטלת האמברגו.

ברמה הלאומית הייתה הפוליטיקה האמריקאית מפולגת בין סיעותיהם של ג'פרסון ומדיסון, שהעדיפו את הקשרים עם צרפת, ולבין הפדרליסטים בהנהגתו של המילטון, שראו בבריטניה בעלת ברית טבעית ולפיכך שאפו לנרמל את היחסים עמה, במיוחד בתחום הסחר. וושינגטון צידד בהשקפתו של המילטון, שהתווה מסגרת למשא ומתן, והנשיא וושינגטון שלח את נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ג'ון ג'יי, ללונדון כדי לשאת ולתת על הסכם מקיף.

לממשלה האמריקאית היו כמה סוגיות חשובות במשא ומתן על ההסכם:

  • הבריטים החזיקו במוצבים בשטחה של ארצות הברית באזור הימות הגדולות, בדטרויט ובמקינק שבשטחה של מישיגן של היום, בניאגרה ובאוסווגו שבשטחי מדינת ניו יורק, ובמאומי שבשטחה של אוהיו של היום. לטענת הבריטים החזקת המוצבים הייתה בתגובה לסירוב האמריקאים לשלם את החובות שהוסכם עליהם במסגרת חוזה פריז.[5]
  • הבריטים המשיכו לגייס בכפייה מלחים אמריקאים לצי המלכותי הבריטי לטובת המלחמה נגד צרפת.
  • סוחרים אמריקאים תבעו פיצויים על כ-300 ספינות סוחר שהבריטים החרימו בשנים 1793–1794.
  • גורמים בדרום ארצות הברית ביקשו פיצוי כספי לבעלי מטעים שהעבדים שבבעלותם נמלטו אל מעבר לקווים הבריטים בעת המלחמה.[6]
  • סוחרים אמריקאים ביקשו שאיי הודו המערבית הבריטיים ייפתחו מחדש לסחר אמריקאי.
  • תוואי הגבול עם קנדה היה לא ברור בכמה מקומות והיה צורך להתוות אותו באופן מדויק יותר.[7]
  • הבריטים סיפקו תחמושת לאינדיאנים שהיו בעימות מזוין עם המתיישבים בטריטוריה הצפון-מערבית (אזור אוהיו ומישיגן).[8]

תנאי ההסכם

שני הצדדים השיגו מטרות רבות. כמה סוגיות נשלחו לבוררות, שלאחר כמה שנים של דיונים נפתרו בדרכי שלום, בעיקר לאחר שהבריטים שילמו סכום של 11,650,000 דולר לנזקים לספנות האמקריקאית וקיבלו סכום של 600,000 ליש"ט על חובות מלפני 1775. בעוד שעל הבוררות הבינלאומית לא היה ידוע הרבה, הסכם ג'יי נתן תנופה חזקה ובאופן כללי נחשב לראשיתה של הבוררות הבינלאומית המודרנית.

הבריטים הסכימו לפנות את המוצבים שבשטחה של ארצות הברית, שישה באזור הימות הגדולות ושניים בקצה הצפוני של אגם שמפליין, עד ליוני 1796, וכך אכן היה. המוצבים היו:

  • פורט או פר (על אגם שמפליין, בעיירה שמפליין שבמדינת ניו יורק).
  • פורט דאצ'מנס פוינט (על אגם שמפליין, בנורת' הרו שבוורמונט).
  • פורט לרנאולט, כולל פורט דטרויט (על נהר דטרויט, דטרויט, מישיגן).
  • פורט מקינק (על מצר מקינק, האי מקינק, מישיגן).
  • פורט מיאמי (על נהר מאומי, מאומי, אוהיו).
  • פורט ניאגרה (על נהר ניאגרה, יאנגסטאון, ניו יורק).
  • פורט אונטריו (על ימת אונטריו, אוסווגו, ניו יורק).
  • פורט אוסווגטצ'י (על נהר סנט לורנס, אוגדנסבורג, ניו יורק).

ההסכם היה "נדיב באופן מפתיע" כשהוא אפשר לאמריקאים לסחור עם בריטניה בתנאים הטובים ביותר. בתמורה העניקה ארצות הברית לבריטניה מעמד של מדינה מועדפת ביחסי הסחר שלה, ונעתרה למדיניות הימית הבריטית נגד צרפת. סוחרים אמריקאים קיבלו זכויות סחר מוגבלות באיי הודו המערבית הבריטיים. הוקמו שתי ועדות גבול משותפות כדי להתוות את קו הגבול בצפון-המזרח ובצפון-המערב (ועדה זו לא התכנסה וסוגיית הגבול שם הוכרעה רק לאחר מלחמת 1812).

ג'יי, שהיה מתנגד תקיף לעבדות, השמיט את סוגיית הפיצוי עבור העבדים הנמלטים, ובכך הוא עורר את זעמם של מחזיקי העבדים בדרום ושימש מטרה למתקפותיהם של הג'פרסונים.[9] לעומת זאת, לא עלה בידו לדון עם הבריטים על גיוסם הכפוי של מלחים אמריקאים לצי המלכותי הבריטי, סוגיה שבהמשך הייתה גורם מרכזי לפרוץ מלחמת 1812.

זכויות האינדיאנים

בסעיף 3 להסכם נאמר, "מוסכם שבכל עת יותר לנתיניו של הוד מלכותו, ולאזרחי ארצות הברית, וכן לאינדיאנים המתגוררים משני צידיו של הגבול המדובר, לעבור הלוך ושוב באופן חופשי, בדרך היבשה או בחציית נהרות או אגמים אל הטריטוריות ואל הארצות של שני הצדדים בתחומי יבשת אמריקה (למעט ארץ רופרט)... ולשאת באופן חופשי סחורות במעבר מארץ אחת לשנייה". בסעיף זה הוכרה זכויות האינדיאנים, האזרחים האמריקאים, והנתינים הקנדים לסחור ולנסוע בין ארצוות הברית הברית לבין קנדה, שאז הייתה בשלטונה של בריטניה.[10] חלק ממומחי המשפט חלוקים בדעתם אם הזכויות הללו על פי ההסכם בוטלו בשל מלחמת 1812.[11] על כל פנים, ארצות הברית הכניסה את הזכות הזאת לספר החוקים שלה בסעיף 289 לחוק ההגירה והאזרחות של 1952 (Immigration and Nationality Act of 1952) וכפי שהוא תוקן ב-1965. כפועל יוצא מהסכם ג'יי, "ילידים אינדיאנים שנולדו בקנדה זכאים איפוא להיכנס לארצות הברית למטרת תעסוקה, לימודים, נופש, השקעות ו/או הגירה" אם הם יכולים להוכיח שלכל הפחות 50% ממוצאם הוא אינדיאני, ושלא ניתן לגרשם משום סיבה.[12][13] סעיף 3 להסכם הוא הבסיס לרוב התביעות של האינדיאנים.[14] שלא כמו מהגרים חוקיים, ילידים אמריקאים ילידי קנדה המתגוררים בארצות הברית זכאים להטבות המדינה ולחינוך בדיוק כמו אזרחים רגילים.[12][15]

התגובות להסכם

תומאס ג'פרסון, מראשי המתנגדים להסכם ג'יי, ולימים נשיא ארצות הברית השלישי.

ביוני 1795 הגיש הנשיא וושינגטון את ההסכם לאשרור הסנאט של ארצות הברית. לאשרור נדרש רוב של שני-שלישים. בתחילה לא היה ההסכם פופולרי והוא נתן לג'פרסונים פלטפורמה לגיוס תומכים חדשים. כפי שהסביר ההיסטוריון פול וארג,

הסכם ג'יי היה פשרת קח ותן הגיונית בנוגע לסוגיות בין המדינות. מה שהפך אותו לפגיע כל כך לא הייתה הפשרה שהושגה בין שתי האומות, אלא העובדה שהוא שהוא לא היה פשרה בין שתי המפלגות הפוליטיות מבית. כמגלם ההשקפות של הפדרליסטים, ההסכם התכחש למדיניות החוץ של המפלגה היריבה.[16]

הג'פרסונים התנגדו לקשרים עם בריטניה והעדיפו את צרפת במלחמות שהתחוללו באירופה. הם טענו שההסכם עם צרפת מ-1778 היה עדיין בתוקף. הם החשיבו את בריטניה כמרכזה של האריסטוקרטיה וכאיום הראשי על הערכים הרפובליקנים של ארצות הברית. הם הוקיעו את המילטון ואת ג'יי (ואף את וושינגטון) כמונרכיסטים שבגדו בערכי האמריקאים. הם ארגנו מחאה ציבורית נגד ג'יי וההסכם שלו. אחת מזעקות הגיוס שלהם הייתה: "ארור ג'ון ג'יי! אורורים כל אלו שלא גידפו את ג'ון ג'יי! ארור כל מי שלא האיר את חלונותיו וישב כל הלילה מולם. ארור ג'ון ג'יי!".[17]

ההסכם היה אחד מהזרזים ליצירתה של "מערכת המפלגות הראשונה" (First Party System) בארצות הברית שבה התפלגו שתי המפלגות העיקריות של האומה האמריקאית. המפלגה הפדרליסטית, בהנהגתו של אלכסנדר המילטון, תמכה בהסכם. מנגד, המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, בהנהגתם של תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון, התנגדה לו. לג'פרסון ותומכיו הייתה הצעת נגד להקמת "מערכת ישירה של עוינות מסחרית כלפי בריטניה הגדולה", אף תוך כדי הסתכנות במלחמה. הג'פרסונים עוררו את דעת הקהל באמצעות האשמת הבריטים בקידום מעשי הזוועה של האינדיאנים באזורי הספר.[18] העימותים העזים בנוגע להסכם בשנים 1794–1795, לדברי אחד ההיסטוריונים, "הפכו את התנועה הרפובליקנית למפלגה הרפובליקנית".[19] כדי להיאבק בהסכם, הג'פרסונים "דאגו לתיאום פעולה בין מנהיגים בבירה, ומנהיגים, פעילים ופופולריים במדינות, במחוזות ובערים".

הפדרליסטים החזירו מלחמה שערה והקונגרס דחה את הצעות הנגד של ג'פרסון ומדיסון. וושינגטון הטיל את יוקרתו לטובת ההסכם, והפדרליסטים גייסו את דעת הקהל באופן משמעותית יותר בהשוואה לדרכם של יריביהם.[20] המילטון שכנע את וושינגטון שזהו ההסכם הטוב ביותר שניתן היה לקוות לו. וושינגטון עמד על כך שארצות הברית חייבת להישאר נייטרלית במלחמות האירופאיות. הוא חתם על ההסכם ויוקרתו עלתה בקונגרס. הפדרליסטים פנו באופן עז ושיטתי לדעת הקהל, שגייס את תומכיו שלו והיטה את הכף בוויכוח. וושינגטון והמילטון תמרנו את מדיסון, שהיה מנהיג האופוזיציה.[21] באותה עת היה המילטון כבר מחוץ לקבינט, והוא היה הדמות הראשית שסייעה להבטיח את אישורו של ההסכם ברוב הדרוש של שני שלישים בסנאט. הסנאט העביר את ההחלטה ביוני, וייעץ לנשיא לתקן את ההסכם באמצעות השעיית סעיף 12 בו, שנגע לסחר בין ארצות הברית לבין איי הודו המערבית. באמצע אוגוסט, הסנאט אשרר את ההסכם ברוב של 20 תומכים מול 10 מתנגדים. בסוף אוגוסט חתם הנשיא וושינגטון על ההסכם. ההסכם נכנס לתוקף ב-29 בפברואר 1796 ובית הנבחרים אישר את מימונו באפריל אותה שנה בסדרה של הצבעות צמודות ולאחר מאבק קשה.

מדיסון, שהיה אז חבר בית הנבחרים, טען שההסכם לא היה יכול, על פי החוקה, להיכנס לתוקף ללא אישור בית הנבחרים, בשל העובדה שהיה בו מרכיב של פיקוח על הסחר ושהוא כלל סמכויות חקיקתיות שהיו מסורות בידי הקונגרס. הוויכוח שהתחולל לאחר מכן היה דוגמה מוקדמת ל"מקוריות" (Originalism), שבו מדיסון, שהיה "אבי החוקה", הפסיד. מאפיין מעניין אחד של הוויכוח החוקתי הלאומי הזה הייתה חוות הדעת בנושא שנכתבה על ידי נשיא בית המשפט העליון אוליבר אלזוורת', שבה הוא דחה כל זכות לכאורה של בית הנבחרים להחליט על אופיו של ההסכם.[22] הפסדם של הרפובליקנים הג'פרסונים בוויכוח על ההסכם בקונגרס הוביל להפסדם בבחירות לנשיאות של 1796 בשל סוגיה זו.

ב-1801, כאשר נבחר ג'פרסון לנשיאות, הוא לא התכחש להסכם. הוא השאיר את השגריר הפדרליסטי בלונדון רופוס קינג, כדי לשאת ולתת על החלטה מוצלחת בנוגע לנושאים חריגים הנוגעים לתשלומי הכספים ולגבולות. הידידות בין שתי האומות נפגעה כאשר פג תוקפו של ההסכם ב-1805. ג'פרסון דחה את האפשרות של חידוש הסכם ג'יי באמצעות חתימת הסכם מונרו-פינקי ב-1806 כפי שנשאו ונתנו עליו הדיפלומטים שלו בלונדון. היחסים בין האומות הפכו לעוינים כהקדמה למלחמת 1812. ב-1815 החליף הסכם גנט את הסכם ג'יי.

הערכת חשיבותו

ההיסטוריונים סטנלי אלקינס ואריק מק'קיטריק ציינו, שבמונחים דיפלומטים קונבנציונליים, וכ"התמקחות בין יריבים", הסכם ג'יי "השיג את האפשרות הגרועה ביותר בעסקה, והשקפה זו נמשכת במידה רבה מאז".[23] הם סיכמו שג'יי לא הצליח בעמידה על הזכויות הטבעיות, אך הוא כן השיג את "התנאי בל יעבור האחר שלו". הוא לא השיג את אף אחד מהדברים שהיו "רצויים אך לא חיוניים". הם הוסיפו שההישג של ג'יי מהבחינה הסמלית ספג התנגדויות רבות. עם זאת, מההיבט הריאלי, "הייתה זו הצלחה ממשית, שכללה את מניעת פריצתה של מלחמה נגד בריטניה".[24]

ההיסטוריון מרשל סמלסר טען שההסכם דחה באופן יעיל את המלחמה נגד בריטניה, או לכך הפחות דחה אותה עד שארצות הברית הייתה חזקה מספיק כדי להתמודד עמה.

ההיסטוריון בדפורד פרקינס טען ב-1955 שההסכם היה הצעד הראשון במיסוד היחסים המיוחדים בין בריטניה לבין ארצות הברית, מהלך שאותו המשיך הלורד סולסברי. להשקפתו, ההסכם הצליח במשך עשר שנים להבטיח שלום בין שתי הארצות. "העשור עשוי להתאפיין כתקופת 'ההתפייסות הראשונה'", כפי שסיכם פרקינס:

במשך כעשר שנים שררו שלום בגבולות, הכרה הדדית בערכי הסחר ההדדי, ואפילו, בהשוואה לתקופת שקדמו להן ושבאו אחריהן, הפסקת הסכסוך בנוגע לשביית ספינות וגיוס בכפייה. שני עימותים עם צרפת ... הובילו את שתי המעצמות דוברות האנגלית להיות קרובות זו לזו אף יותר.[25]

החל מ-1794 הפיג הסכם ג'יי את המתחים, מסכם פרקינס: "במשך עשור של מלחמה ושלום עולמיים, עלה בידן של הממשלות משני צידי האוקיינוס האטלנטי ליצור ולשמור על הלבביות שלעיתים קרובות הפכה כמעט לידידות צרופה".[26] פרקינס מרמז שלהוציא אולי את פתיחת הסחר עם הודו הבריטית, "ג'יי כשל בלהשיג כל דבר שהאמריקאים לא היו זכאים לו באופן ברור, שיחרור טריטוריה שריבונותם עליה הוכרה מאז 1782, ופיצוי על מעשים שאפילו בריטניה הודתה שהם לא היו חוקיים". הוא גם שיער ש"שנושא ונותן פיקח יותר מנשיא בית המשפט העליון" היה מצליח להשיג תנאים טובים יותר מאלו שהוא השיג.[27] הוא ציטט את חוות דעתו של ההיסטוריון הנרי אדמס שההסכם היה גרוע:

איש לא היה מעז להגן עליו כעת. מאז 1810 לא הייתה שום תקופה שארצות הברית לא הייתה מעדיפה מלחמה על פני שלום בתנאים כאלו.

פרקינס הטיל יותר משקל בהשוואה להיסטוריונים אחרים על זיכיונות סחר בעלי ערך בסחר עם הודו וזיכיונות סחר עם איי הודו המערבית. בנוסף, הוא ציין שהצי המלכותי הבריטי טיפל בסחר האמריקאי ב"סלחנות יחסית" במהלך המלחמות, ורבים מהימאים שנשבו שבו למולדתם. משעה שספרד הכירה בקיומה של הברית הבלתי רשמית בין ארצות הברית לבריטניה, היא ריככה את התנגדותה הקודמת לשימוש שעשתה ארצות הברית בנהר המיסיסיפי וחתמה על הסכם פיקני (Pinckney's Treaty), שהאמריקאים היו מעוניינים בו. כאשר הושבע ג'פרסון כנשיא, הוא חידש את הסעיפים המסחריים שהביאו תועלת רבה לספנות האמריקאית.

אלקינס ומק'קיטריק סברו שראייה חיובית יותר כזו מעלה קושי גדול. לדבריהם הדבר הצריך שהבריטים יגשו למשא ומתן ברוח אותם דברים. שלא כמו פרקינס, הם מצאו עדות קלושה לכך.

בכותבו ב-2008 על ההיסטוריה של ארצות הברית, טען ג'ורג' הרינג שב-1794, "היו ארצות הברית ובריטניה על סיפה של מלחמה", והוא מסכם, "הסכם ג'יי נתן לארצות הברית זיכיונות חשובים ושירת את האינטרסים שלה היטב".[28] ג'וזף אליס מוצא את תנאי ההסכם כ"חד-צדדיים לטובתה של בריטניה", אך הוא הצטרף לקונצנזוס של ההיסטוריונים שהוא היה:

עסקה ממולחת עבור ארצות הברית. הוא חוזה למעשה את הפיכתה של אנגליה, ולא של צרפת , למעצמה אירופאית הגמונית בעתיד, גישה שהתבררה כנבואית. הוא הכיר בתלות העצומה של הכלכלה האמריקאית בסחר עם אנגליה. במובן מסוים הוא בישר את דוקטרינת מונרו, שכן הוא קישר את ביטחונה ואת התפתחותה הכלכלית של ארצות הברית לצי הבריטי, שסיפק הגנה חשובה לאין ערוך במשך כל המאה ה-19. לרוב הוא סייע לדחייתה של המלחמה נגד אנגליה עד שאמריקה הייתה מסוגלת להתמודד עמה מבחינה כלכלית ופוליטית.[29]

בתרבות הפופולרית

במיני-סדרה "ג'ון אדמס" (אנ'), סגן הנשיא ג'ון אדמס מכריע בשוויון בהצבעה על אשרור הסכם ג'יי. במציאות, הצבעתו מעולם לא נדרשה לאשרור ההסכם, שכן הסנאט העביר את ההחלטה ברוב של 20 תומכים מול 10 תומכים. יותר מכך, סגן הנשיא מעולם לא נדרש להכריע בשוויון בהצבעה על אשרור הסכם כלשהו, שכן הוא אמור להצביע רק במקרה של שוויון ועל פי סעיף 2 לחוקת ארצות הברית הצבעה על הסכמים ובריתות חייבת לעבור ברוב של שני שלישים. עם זאת, סגן הנשיא אדמס אכן הצביע לשבירת השוויון בהצבעה על הטלת האמברגו על בריטניה ב-1794.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Bradford Perkins, The First Rapprochement: England and the United States, 1795-1805, University of Pennsylvania Press, 2016, p. 22.
  2. ^ David M. Kennedy; Lizabeth Cohen; Mel Piehl (2016). The Brief American Pageant: A History of the Republic. Cengage Learning. p. 149.
  3. ^ [ Jerald A. Combs (1970). The Jay Treaty: Political Battleground of the Founding Fathers. U of California Press. p. 120.]
  4. ^ [ Combs (1970). The Jay Treaty: Political Battleground of the Founding Fathers. University of California Press. p. 121.]
  5. ^ Patrick Richard Carstens (2011). Searching For the Forgotten War – 1812: United States of America. Xlibris. p. 178.
  6. ^ Francis D. Cogliano (2014). Emperor of Liberty: Thomas Jefferson's Foreign Policy. Yale UP. p. 121.
  7. ^ Emma S. Norman (2014). Governing Transboundary Waters: Canada, the United States, and Indigenous Communities. Routledge. p. 36.
  8. ^ Spencer C. Tucker (2014). The Encyclopedia of the Wars of the Early American Republic, 1783–1812: A Political, Social, and Military History. ABC-CLIO. p. 739.
  9. ^ Paul Finkelman (2014). Slavery and the Founders: Race and Liberty in the Age of Jefferson. pp. 171–172.
  10. ^ 8 U.S. Code § 1359 - Application to American Indians born in Canada
  11. ^ Smith, Caitlin (2012). "THE JAY TREATY FREE PASSAGE RIGHT IN THEORY AND PRACTICE". American Indian Law Journal. 1 (1): 161.
  12. ^ 12.0 12.1 "Border Crossing Rights Under the Jay Treaty". Pine Tree Legal Assistance.
  13. ^ "First Nations and Native Americans". United States Embassy, Consular Services Canada. Archived from the original on April 22, 2009.
  14. ^ Karl S. Hele, Lines Drawn upon the Water: First Nations and the Great Lakes Borders and Borderlands (2008) p. 127
  15. ^ Nickels, Bryan (2001). "Native American Free Passage Rights Under the 1794 Jay Treaty: Survival Under United States Statutory Law and Canadian Common Law". Boston College International and Comparative Law Journal. Boston College Law School. 24 (2): 313–340.
  16. ^ [ Varg, Paul A. Foreign Policies of the Founding Fathers. 1963, p. 95.]
  17. ^ Walter A. McDougall, Promised Land, Crusader State: The American Encounter with the World Since 1776, Houghton Mifflin Harcourt, 1997, p.29.
  18. ^ Elkins, Stanley M. and Eric McKitrick, The Age of Federalism: The Early American Republic, 1788–1800, p. 405.
  19. ^ Deanna Spingola, The Ruling Elite: A Study in Imperialism, Genocide and Emancipation, Trafford Publishing, 2011, p. 273.
  20. ^ Estes, Todd (2001). "The Art of Presidential Leadership: George Washington and the Jay Treaty". Virginia Magazine of History and Biography. JSTOR. 109 (2): 127–158.
  21. ^ Estes, Todd (2001). "The Art of Presidential Leadership: George Washington and the Jay Treaty". Virginia Magazine of History and Biography, pp. 398–399.
  22. ^ Casto, William. "Two Advisory Opinions by Chief Justice Oliver Ellsworth", The Green Bag, Vol. 6, p. 413 (2003).
  23. ^ Elkins, Stanley M. and Eric McKitrick, The Age of Federalism: The Early American Republic, 1788–1800. (1994), p. 396.
  24. ^ Elkins, Stanley M. and Eric McKitrick, The Age of Federalism: The Early American Republic, 1788–1800. (1994), p. 412.
  25. ^ Perkins, Bradford. The First Rapprochement: England and the United States, 1795–1805, 1955, p. vii.
  26. ^ Perkins, Bradford. The First Rapprochement: England and the United States, 1795–1805, 1955, p. 1.
  27. ^ Perkins, Bradford. The First Rapprochement: England and the United States, 1795–1805, 1955, p. 3.
  28. ^ George Herring, From Colony to Superpower: U.S. Foreign Relations since 1776 (2008) p. 78
  29. ^ Joseph Ellis, Founding Brothers: The Revolutionary Generation (2000) pp. 136–137.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31797987הסכם ג'יי

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הסכם_ג%27יי&oldid=1840252"