הסימן

הסימן הוא סיפור קצר, בן מ"ב פרקים קצרים, מאת ש"י עגנון, קינה על עיר הולדתו, בוצ'אץ', שקהילתה היהודית חרבה בשואה בזמן הכיבוש הנאצי של העיר. לסיפור, שבגרסתו הראשונה פורסם בשנת 1944, אופי אוטוביוגרפי, והוא היחיד שבו עסק עגנון באופן מפורש בשואה במהלכה.

תמצית העלילה

"אותה השנה שבאה השמועה שנהרגו כל היהודים שהיו בעירי דרתי בשכונה אחת משכונות ירושלים, בבית שבניתי לי אחר הפרעות של שנת תרפ"ט, שבגימטריא שלה נצח ישראל", כך מתחיל המספר את סיפורו, וממשיך: "לא עשיתי מספד על עירי ולא קראתי לבכי ולאבל על עדת ה' שכילה האויב, שאותו היום שנשמעה השמועה על העיר ועל הרוגיה ערב שבועות היה ואחר חצות היום היה והעברתי את אבלי על מתי עירי מפני שמחת זמן מתן תורתנו". הסיפור כולו נמסר על ידי המספר בגוף ראשון.

המספר מתאר את ההכנות לחג, את תפילת החג ואת סעודת החג. תוך כדי זאת חלפו במוחו מחשבות על עירו: "אמת שכבר מתה עירי ואותם שלא מתו דומים למתים". המספר סיפר לאשתו וילדיו על מנהגי החג בעירו. תוך כדי הסיפור נזכר בחורבן עירו, שביטל את ההבדל בין עניים לעשירים, "מאחר שאויב אחד כילה את כולם כאחד איני מבחין ביניהם". לאחר תום הסעודה הלך המספר לבית הכנסת, לתיקון ליל שבועות, שבו קרא בספר האזהרות של רבי שלמה אבן גבירול.

המספר נזכר בילדותו, ובמפגשיו הראשונים עם יצירתו של שלמה אבן גבירול, ובה הפיוט "שְׁבִיָּה עֲנִיָּה", שראשי השורות שלו נותנות את שם המחבר, "שלמה". בדרכו לבית הכנסת נהנה המספר מיפי שכונתו ונזכר בהקמתה ובימיה הראשונים.

המספר הגיע לבית התפילה ומצאו ריק מאדם. הוא מתאר את הקישוטים לכבוד החג, ש"כנגדם בדרום עומדים נרות הנשמה בלא שיעור ובלא מספר. ששה מיליונים יהודים שהרגו בנו הגויים עשו שליש מישראל נפטרים ושני שלישים יתומים ואין לך אדם מישראל שאין לו כמה מניינים נפטרים." המספר העלה בדמיונו את בתי התפילה שבעירו החרבה, ובכל אחד מהם את האנשים שישבו בהם לתפילה וללימוד. "עמדתי כאיש נדהם והבטתי באנשי עירי ואף הם הביטו בי ולא נראה שמץ של תוכחה בעיניהם עלי שאני כך והם כך." המספר נזכר בבית הכנסת הגדול שבעירו ובחזן הזקן ששימש שם, אומר את הפיוט "שביה עניה". זיכרונותיו המשיכו והובילו אותו לבית המדרש הישן בעירו, שם שוחח עם חיים השמש.

המספר התעורר מהזיותיו וחזר לקרוא בסדר מצוות השם. בצריף בית הכנסת לא היה איש מלבדו. אך לפתע "נפתחו דלתות ארון הקודש וראיתי כמראה דמות איש עומד וראשו מונח בין ספרי התורה ושמעתי קול יוצא מתוך הארון מבין בדי עצי החיים". האיש פנה אל המספר, אך "לא במלים דיבר בי. רק מחשבתו אשר חשב נחקקה לפני והיא עשתה מלים". למספר התברר שהאיש הדובר אליו הוא רבי שלמה אבן גבירול. "אי אפשר לומר שבחלום היה הדבר, שהרי בפירוש שאל אותי מה אתה עושה פה יחידי בלילה ואני החזרתי לו, הלוא אדוני יודע שהלילה הזה ליל שבועות שניעורים כל הלילה ואומרים תיקון ליל שבועות. מכל מקום קצת קשה. רבינו שלמה אבן גבירול ראש משוררי הקודש מה ראה שירד מהיכל השירה לצריף זה שבשכונה זו לדבר עם אדם כמוני".

קרא המספר את הפיוט "שביה עניה", נזכר בבית הכנסת הגדול שבעירו, שעתה הוא שומם, וגעה בבכי. לשאלת רבי שלמה "על שום מה אתה בוכה?" ענה המספר: "בוכה אני על עירי שכל היהודים שהיו שם נהרגו". ראה המספר את רבי שלמה מרחש בשפתיו ושמע שהזכיר את שם עירו ואמר "אעשה לי סימן שלא אשכח את שמה". והסימן: "הטיתי אוזני ושמעתי שדיבר בשיר, שכל שורה שבו מתחלת באות אחת מאותיות שם עירי. וידעתי שסימן עשה לו המשורר לעירי בשיר שעשה לה בחרוזים שקולים ונאים בלשון הקודש". והמספר מוסיף: "ואם נכחדה עירי מן העולם שמה קיים בשיר שעשה לו המשורר סימן לעירי. ואם אני איני זוכר את דברי השיר כי נשמטה נפשי מחמת גבורת השיר, השיר מתנגן בשמי מעלה בשירי משוררי הקודש אשר יאהב השם".

תולדות הסיפור ומקומו ביצירתו של עגנון

נוסח ראשון של הסיפור, בן עמוד אחד בלבד, פורסם בשנת 1944, ובגרסתו המורחבת, שבה 30 עמודים, הוא נכלל בכרך האחרון של סיפורי עגנון שיצא לאור בחייו, "האש והעצים" (שם המרמז לעקדת יצחק), שיצא לאור בשנת 1962. הסיפור חותם גם את הכרך "עיר ומלואה", שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון, ומספר את סיפורה של בוצ'אץ'.

במסה העוסקת בכרך "האש והעצים" ציין ברוך קורצווייל:

שני הסיפורים של החלק "עם עצמי", ובמיוחד השני, "הסימן", הם מן היפים ביותר שבקובץ. אבל "הסימן" הוא גם אחד המפתחות להבנה אמיתית של כל הסיפורים. סיפור נפלא זה, שהוא כולו מונולוג, באווירתו המיוחדת, בכתיבתו החסכונית והמאופקת, קרוב עד מאוד לאֶפיקה של "אורח נטה ללון", משום שעתה, בתום השואה, היתמות הגדולה שבשבוש התרחבה וכסתה את עין הארץ. אין עוד מנוס מפניה, גם לא בארץ ישראל, כי גם את עיר הקודש, את ירושלים, היא השיגה.

על מיקומו של הסיפור בסוף הכרך "עיר ומלואה" העירה ניצה בן-דב: "הבחירה העריכתית לחתום בסיפור זה קובץ, העוסק בעיר המולדת בוצ'אץ', מרמזת שזה סופו הנורא וזו חתימתו האחרונה של אותו עולם ומלואו תוסס וחיוני שעגנון תיעדו באהבה, במסירות ובביקורתיות בכרך זה וביצירות אחרות." אלן מינץ, הרואה בסיפור זה סיפור חניכה, שבו הוטלה על עגנון החובה לספר את סיפורה של עירו, הציג עמדה שונה: "התגלותו של אבן גבירול והפיוט שחיבר הם יסודות מפתח המדגישים את תפקידו של הסיפור בהתהוות תהליך ההנצחה, ואינם סוף פסוק. אילו התבקשתי לארגן מחדש את סדר הסיפורים בעיר ומלואה, הייתי מעמיד אפוא את "הסימן" בראש הקובץ".

פרשנות

זמנו ומקום התרחשותו של הסיפור

הסיפור מתחיל במילים: "אותה השנה שבאה השמועה שנהרגו כל היהודים שהיו בעירי דרתי בשכונה אחת משכונות ירושלים, בבית שבניתי לי אחר הפרעות של שנת תרפ"ט" אף שהמספר אינו נוקב בשם השכונה, ידוע על פי הביוגרפיה של עגנון, המזוהה עם המספר, שזו שכונת תלפיות, שבה בנה עגנון את ביתו בשנת 1931. את עיר הולדתו, שאת חורבנה הוא מבכה, מציין המספר במפורש: "מילידי בוטשאטש אני".

נוסח ראשון של הסיפור, בן עמוד אחד בלבד, פורסם באביב 1944, ובגרסתו הסופית והמורחבת הוא נכלל בכרך "האש והעצים", שיצא לאור בשנת 1962 (זהו הכרך האחרון של סיפורי עגנון שיצא לאור בחייו). באמצע יוני 1943 הוצאו להורג אחרוני היהודים בגטו של בוצ'אץ', וביולי 1943 הוכרזה בוצ'אץ' כיודנריין, כך שזמן התרחשותו של הסיפור (לפחות בגרסתו הראשונה, שבה אומר המספר "ועיני זלגו דמעות מחמת הצרות שבאו על עירי, ואיני יודע אם עדיין היא קיימת") הוא חג השבועות ה'תש"ג. בגרסה הסופית מדבר המספר על "ששה מיליונים יהודים שהרגו בנו הגויים". זהו מידע אנכרוניסטי (הנובע מהפער שבין זמן הסיפור לזמן כתיבתה של הגרסה הסופית), משום שבשבועות ה'תש"ג טרם נודע מספר היהודים שהושמדו (ולמעשה בשלב זה טרם הגיע מספרם לשישה מיליונים, משום שהשמדת היהודים הייתה באמצעיתה).

הסיפור מתרחש במשך פחות מיממה, בערב חג השבועות ובליל החג. על מועד זה העיר ברוך קורצווייל: "והאם מקרה הוא הדבר שהסיפור "הסימן" מוקדש לחג השבועות, לחג מתן תורתנו? אז נחתם גורלנו, נגזרה בחירתנו הבעייתית להיות השה על "האש והעצים" של סביבתנו." ניצה בן-דב הוסיפה על כך: "ייתכן שהשמועה על הכחדת כל יהודי עיר הולדתו של עגנון אכן הגיעה לאוזניו בערב חג השבועות, אבל ייתכן גם שמטעמים אידאולוגיים, סמליים וספרותיים היה נוח לסופר המתוחכם לעגן את הגעת השמועה הנוראה בחג השבועות דווקא."

החיזיון המיסטי

בגרסתו הראשונה עוסק הסיפור כולו בחיזיון המיסטי שחווה המספר בליל שבועות, ובו מפגש עם רבי שלמה אבן גבירול. גם בגרסה הסופית, המורחבת, חיזיון מיסטי זה הוא שיאו של הסיפור.

בעקבות דברי המספר, "אי אפשר לומר שבחלום היה הדבר, שהרי בפירוש שאל אותי מה אתה עושה פה יחידי בלילה", מדגיש אלן מינץ שתיאור החיזיון המיסטי מייצג חוויה ממשית שחווה המספר:

בתארו את התגלותו של אבן גבירול לפניו, טורח המספר לציין שאירוע זה אכן התרחש. אין זו תחבולה ספרותית, או טיוטה לסיפור, או שחזור של מעשיית פלאים או הפצת מעשייה עממית נאו-חסידית. זהו, למעשה, דיווח נאמן על חוויה מיסטית שאכן התרחשה בזמן מסוים ובמקום מסוים.

רחל אליאור מציינת כי "השיר, הסיפור, הזיכרון המיסטי, החלום, החזון והרשימה המתעדת, הופכים את המוות והנשייה לאלמוות ולנצח, ומעבירים את מה שנכחד בארץ לקיום על-זמני בשמים" ומביאה דוגמאות אחדות של "המסורת המיסטית על חג השבועות, הקושרת בין זמן מקודש למקום מקודש ובין חורבן בארץ לנצחיות בשמים", ובהן:

• המסורת המיסטית בימי הביניים, הקובעת את זמנו חזון המרכבה של יחזקאל הנביא לחג השבועות.
• בליל שבועות בשנת 1533 הגיעה אל חוג המקובלים של רבי יוסף קארו באדריאנופול הידיעה על מותו של המקובל המשיחי, שלמה מולכו שהועלה על המוקד על המוקד על ידי האינקוויזיציה.

הדמיון – כוחו וחולשתו

כוח דמיונו של המספר מאפשר לו להחיות את עירו החרבה ואת אנשיה: "ועוד מטעם אחר עצמתי את עיני, שאם אני עוצם את עיני כביכול בעל בית אני על העולם ואני רואה מה שאני מתאווה לראות. בכן עצמתי את עיני וקראתי לעירי לעמוד לפני, היא וכל יושביה, היא וכל בתי התפילה." המספר ממשיך ומפרט את בני עירו שעלו בדמיונו, "כאילו זמן תחיית המתים הגיע", אך לבסוף: "קמעה קמעה התחילו אנשי עירי נעלמים והולכים. ואני לא רצתי אחריהם, שיודע אני שאין מחשבותיו של אדם מגיעות למקום שהם מגיעים."

אף שגדול כוח דמיונו של המספר, התברר לו שהמציאות נוראה ממה שיכול לשער הדמיון: "אחר ימים כשהגיעו אצלי סיפורי דברים ראיתי שקשים היו מעשי האויב מכח דמיוני. מרובה כח דמיוני מכח המעשים, חוץ מרשעת הגויים שעולה על כל דמיון."

זיכרון ושכחה

רבי שלמה אבן גבירול אמר למספר, לאחר ששמע ממנו על חורבן עירו, "אעשה לי סימן שלא אשכח את שמה", והסימן, כך התברר למספר, הוא "שיר, שכל שורה שבו מתחלת באות אחת מאותיות שם עירי" (אקרוסטיכון). המספר שבע רצון מהתוצאה: "ואם נכחדה עירי מן העולם שמה קיים בשיר שעשה לו המשורר סימן לעירי". המספר אינו זוכר את דברי השיר, אך יודע שזהו "שיר אבל וקינים ונהי על העיר ועל הרוגיה". בנוסח הראשון של הסיפור, משנת 1944, זכר המספר את השורה הראשונה בשיר: "ואמר, ברוכה מערים את בוטשאטש העיר, וכך היה חורז והולך בכל שבע אותיות שם עירי בשירה שקולה וחרוזים נאמנים. נשמטה נפשי ממני ושכחתי את שש השורות משירת העיר."

לדברי מיכל ארבל, שכחת השיר מחייבת את המספר ליצירת תחליף:

העברת הזיכרון על העיר שנשמדה מחייבת פומביות, ואם השיר, בשלמותו הטרנסצנדנטית, אינו ניתן להעברה, יצירות זיכרון מושלמות פחות חייבות לתפוס את מקומו. השתכחותו של השיר, יצירת הזיכרון האולטימטיבית, מפנה מקום ליצירת המספר ומחייבת אותו לדבוק בה. סיפוריו על עירו לעולם לא יהיה בהם כדי להקיף את כל ענייניה ומעשיה; לכן התקדשותו לכתיבתו, לחיבורן של יצירות זיכרון, היא התקדשות מתמשכת ופעילה, התקדשות עד עולם.

ארבל מוסיפה כי:

בסימנו של הצו הזה עומד מהלך מרכזי ביצירתו המאוחרת של עגנון, מהלך המגיע לשיאו בשנות החמישים והששים במפעל הספרותי הגדול עיר ומלואה, הספר המבקש להיות מצבה לעיר שאבדה ואיננה עוד.

רחל אליאור תיארה את המאבק בשכחה המאיימת על זכר המתים:

השיר של שלמה אבן גבירול, הרושם סימן נצחי לעיר שאבדה בשורות שיר החקוקות בשמים, והסיפור המספר אודותיו הנכתב בארץ, הם התרסה כנגד השקיעה במצולות תהום הנשייה. השיר, הסיפור, הזיכרון המיסטי, החלום, החזון והרשימה המתעדת, הופכים את המוות והנשייה לאלמוות ולנצח, ומעבירים את מה שנכחד בארץ לקיום על-זמני בשמים.

חורבן ותקומה

לבו של הסיפור והמניע לכתיבתו הוא שימור זכרה של בוצ'אץ', שחרבה בשואה. פעמים רבות עולה בסיפור זכר החורבן, אך לא מעט מקום תופסת בסיפור תקומת עם ישראל בארצו.

שילוב של השניים, המדגיש את הניגוד שבין החורבן לתקומה, מופיע בתיאור: "באתי לביתי ובירכתי את אשתי ואת ילדי בברכת החג ועמדתי משתומם שאני עושה את חגנו בביתי ובארצי עם אשתי וילדי בזמן שרבבות אלפי ישראל נהרגו ונשחטו ונשרפו ונקברו חיים, ואותם שעדיין חיים תועים בשדות וביערות או טמונים במחילות עפר."

שילוב של יפי ארץ ישראל עם כאב החורבן מופיע בתיאור: "אדם צעיר שעלה מעירו שנהרגו שם כל היהודים יצא עם אשתו לשדותיה של השכונה ולקטו ואספו כל ציץ וכל צמח וקישטו בהם את בית תפילתנו לחג השבועות זמן מתן תורתנו, כשם שהיו עושים שם בעירו קודם שנהרגו שם כל היהודים."

ההנגדה בין רווחתה של ירושלים לחורבנה של בוצ'אץ' יוצרת קיטוב בסיפור. דן לאור העיר על כך: "בזה מעמיד עגנון דיכוטומיה ברורה בין בוצ'אץ' וירושלים – העיר החרבה לעומת העיר הבנויה – המסמלות את ההנגדה הכוללת שבין גולה לארץ ישראל", והוסיף: "הסיפור יוצר איזון בין שואת יהדות אירופה לבין התחדשותו של היישוב היהודי בארץ ישראל ותקומת מדינת ישראל, שהם 'ראשית צמיחת גאולתנו', כאשר העצמאות הלאומית נתפסת גם כערובה לרציפותה ולשמירתה של תורת ישראל. שהרי המשך קיומם של סדרי הפולחן הדתי בירושלים הוא התחליף הממשי והבלעדי לחיים הדתיים בבוצ'אץ', הקיימת מעתה ואילך בזיכרון בלבד."

הסיפור כהתרסה אירונית

בפרק זה חסרה האספקלריה התורנית על התוכן שבפרק. המידע בפרק זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.

ניצה בן-דב מוצאת בסיפור אירוניה רבה. היא מציינת, למשל, "לדעתי, בהחלט יש ליחס לאזכור חיים ושלום, שתי דמויות הנושאות שמות סמליים ולא זכו לחיים ולשלום, משמעות אירונית". בכך היא חולקת על הלל ויס, ששלל קיומה של אירוניה בסיפור (ובפרט בשני שמות אלה), וציין: "אין בסיפור לא אירוניה ולא תאודיציה, בוודאי לא סרקזם ואף לא רמזים להוויה אבסורדית. הטון השולט בסיפור הוא התימהון, החידה והפליאה על הנהגת ההיסטוריה".

לפי בן-דב, מטרתה של האירוניה, שאותה היא מוצאת לכל אורך הסיפור, היא "ביקורת כלפי שמיא" – התרסה כלפי האל שלא מנע את חורבן בוצ'אץ'. היא מציינת כי "עגנון, כדרכו, יסווה את הביקורת באמירות דו-משמעיות שיש להן צד חיצוני מיתמם וצד פנימי מקטרג". כדוגמה היא מביאה את שנת תרפ"ט, שנת הפרעות, שהמספר מציין שהיא בגימטריה שנת "נצח ישראל", ומעירה: "הלוא עגנון היה יכול להימנע מלהזכיר את הגימטריה "נצח ישראל" ולהסתפק רק באזכור השנה, אילו לא רצה לרמז על סתירה בין הבטחה לגילומה".

התרסה כזו מופיעה בסיפור גם בגלוי, כאשר המספר אומר:

מחשבה גדולה הייתה לו לחי עולמים שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורה וחיים, מכל מקום קצת קשה, שברא כנגדנו מיני בני אדם שנוטלים ממנו את חיינו בשביל שאנו שומרים את תורתו.

ראשיתה של שכונת תלפיות

חמישה מפרקי הסיפור, פרקים יט-כג, מהווים אתנחתא המוקדשת לסיפור ראשיתה של שכונת תלפיות (בלי לנקוב בשמה). ראשיתו של הסיפור במילים: "רופא בהמות צעיר יהודי מקושטא נתמנה לפקח על בהמותיו של השולטן בארץ". רופא בהמות זה הוא יוסף שם-טוב, שנולד בשנת 1879 בעיר סרס שבצפון-מזרח יוון, ובשנת 1904 הגיע לארץ ישראל בפקודת הסולטן עבדול חמיד השני, כדי שיטפל בבהמותיו שחלו בדבר הבקר. יוסף שם-טוב התגורר ברחוב החבשים, וקנה חלקת אדמה, במקום שלימים הוקמה בו תלפיות, שבה הקים לעצמו בית קיץ ומטע שקדים. עגנון מתאר את מראה המקום בפעם הראשונה שיוסף הגיע אליו: "לדור כאן אי אפשר היה, שרחוק הוא המקום מן היישוב ולא היה בו סימן של יישוב ולא שום נפש חיה, חוץ מעוף השמים ומיני שרצים." על החלטתו של יוסף לרכוש חלקה זו מספר עגנון: "לגלגו עליו כל הפקחים שבירושלים ואמרו, קבר אותו אדם את מעותיו במדבר".

לקריאה נוספת

• הלל ויס, דיוקן הלוחם – עיונים על גיבורים וגבורה בסיפורת העברית של העשור האחרון, אוניברסיטת בר-אילן, 1975, הפרק "בין אבל להנצחה: עיונים בסיפורים 'הסימן' ו'לפי הצער השכר' לש"י עגנון"
• חנה יעוז-קסט, "בין חילון למיסטיקה – גישה מקוטבת לנושא השואה ב'שירה' וב'הסימן'", בתוך: הלל ויס והלל ברזל (עורכים), חקרי עגנון, עיונים ומחקרים ביצירת ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 1994, עמ' 337–340.
• דן לאור, ש"י עגנון – היבטים חדשים, ספרית פועלים, 1995, הפרק "האם כתב עגנון על השואה?", עמ' 60–97.
• אלן מינץ, "בין שואה ומולדת: 'הסימן' לש"י עגנון כסיפור הקדשה", בתוך: אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ ויעקב הריס (עורכים), עידן הציונות, מרכז זלמן שזר, 2000, עמ' 317–335.
• ניצה בן-דב, חיים כתובים – על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות, הוצאת שוקן, 2011, פרק ראשון: חמלת ה' במבט אירוני – חוויית השואה ב"הסימן" של עגנון, עמ' 31–52.
• יאיר קורן-מיימון, "הכשלים האמפתיים בסיפורים 'לילה מן הלילות' ו'עם כניסת היום' והניסיונות לתיקונם ב'הסימן' ו'בדרך'", בספרו: יחסי מטפלים-מטופלים ביצירותיו של ש"י עגנון, רסלינג, 2015, עמ' 217–230.

קישורים חיצוניים

• מיכל ארבל, "המשכיות ושבר בזהות הלאומית ביצירת עגנון: אורח נטה ללון, 'המכתב' ו'הסימן'", בתוך: גידי נבו, מיכל ארבל, מיכאל גלוזמן (עורכים), עתות של שינוי - ספרויות יהודיות בתקופה המודרנית - קובץ מאמרים לכבודו של דן מירון, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2008, עמ' 173–208.
• רחל אליאור, שמואל יוסף עגנון והמסורת המיסטית על חג השבועות, 18 במאי 2010 (נדפס לראשונה ב"הארץ" בשם "הבטתי במחזורי וראיתי שאותיות הקול היוצא מבין בדי עצי החיים נחקקות והולכות במחזורי")
• אסתר אטינגר, שפתי ישנים: והרשות נתונה, באתר "הזמנה לפיוט"

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25316049הסימן