המלחמות הקרנטיות
 | ||
| לורד רוברט קלייב נפגש עם מיר ג'עפר אחרי קרב פלסי, ציור שמן על קנווס (פרנסיס היימן, בערך 1762) | ||
| תאריכים | 1744–1763 (כ־19 שנים) | |
|---|---|---|
| מקום | האזור הקרנטי, דרום הודו | |
| תוצאה | ניצחון בריטי | |
|
| ||
המלחמות הקרנטיות היו סדרה של סכסוכים צבאיים באמצע המאה ה-18 באזור הקרנאטי של הודו, מדינת חסות של מדינת היידראבאד, הודו. שלוש מלחמות קרנטיות התרחשו בין 1744 ל-1763.
הסכסוכים כללו מספר רב של שליטים עצמאיים נומינלית והווסאלים שלהם, מאבקי ירושה וטריטוריה; וכלל מאבק דיפלומטי וצבאי בין חברת הודו המזרחית הצרפתית לחברת הודו המזרחית הבריטית. הם נלחמו בעיקר בשטחי הודו המוגולית בסיועם של פוליטיקאים מפוצלים שונים הנאמנים ל"מוגול הגדול".
כתוצאה מתחרויות צבאיות אלו, חברת הודו המזרחית הבריטית ביססה את הדומיננטיות שלה בקרב חברות הסחר האירופיות בתוך הודו. החברה הצרפתית נדחקה לפינה והייתה מוגבלת בעיקר לפונדיצ'רי. הדומיננטיות של חברת הודו המזרחית הובילה בסופו של דבר לשליטה של החברה הבריטית על רוב הודו ובסופו של דבר להקמת הראג' הבריטי.
רקע כללי
הקיסר המוגולי אורנגזב מת ב-1707. ירש אותו בהאדור שאה הראשון, אך חלה ירידה כללית בשליטה המרכזית על האימפריה בתקופת כהונתם של ג'הנדר שאה והקיסרים המאוחרים יותר. Nizam-ul-Mulk הקים את היידראבאד כממלכה עצמאית. לאחר מותו התפתח מאבק כוחות בין בנו, נאסיר יונג, לבין נכדו, מוזאפר יונג, שכלל עד מהרה מעצמות זרות להוטות להרחיב את השפעתן. צרפת סייעה למוזאפר יונג ואילו בריטניה סייעה לנאסיר יונג. כמה טריטוריות מוגוליות בעבר היו אוטונומיות כמו הקרנטיק, שנשלט על ידי נוואב דוסט עלי חאן, למרות היותו תחת הסמכות המשפטית של ניזאם של היידראבאד. עד מהרה נשזרה התמיכה הצרפתית והבריטית בענייני הנוואב. מותו של דוסט עלי עורר מאבק כוחות בין חתנו צ'אנדה סאהיב, שנתמך על ידי הצרפתים, לבין מוחמד עלי, שנתמך על ידי הבריטים.[1]
אחד המסיתים העיקריים של המלחמות הקרנטיות היה הצרפתי ז'וזף פרנסואה דופלה, שהגיע להודו ב-1715, והפך למושל של חברת הודו המזרחית הצרפתית ב-1742. דופלה ביקש להרחיב את ההשפעה הצרפתית בהודו, שהוגבלה לכמה מאחזי מסחר, כשהראשי שבהם הוא פונדיצ'רי בחוף קורומנדל. מיד עם הגעתו להודו, הוא ארגן לראשונה מגויסים הודים תחת קצינים צרפתים, ועסק בתככים עם שליטים מקומיים כדי להרחיב את ההשפעה הצרפתית. עם זאת, לחם נגדו הקצין הצעיר המאתגר והנחוש לא פחות מהצבא הבריטי, רוברט קלייב.
"מלחמת הירושה האוסטרית ב-1740 ומאוחר יותר מלחמת שבע השנים ב-1756 הובילו אוטומטית לסכסוך בהודו... ומפלות בריטיות במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית (1775–1783) בשנות ה-70 של המאה ה-18 השפיעו על האירועים בהודו."[1]
המלחמות
המלחמה הקרנטית הראשונה (1744–1748)
בשנת 1740 פרצה באירופה מלחמת הירושה האוסטרית. בריטניה נגררה למלחמה ב-1744, כנגד צרפת ובעלות בריתה. חברות הסחר של שתי המדינות קיימו יחסים לבביים בהודו בעוד שמדינות האם שלהן היו אויבות מרות ביבשת אירופה. דודוול כותב, "כאלה היו יחסי הידידות בין האנגלים והצרפתים שהצרפתים שלחו את הסחורה והמטענים שלהם מפונדיצ'רי למדרס למשמורת בטוחה". [2] למרות שפקידי החברה הצרפתית נצטוו להמנע מעימות, פקידים בריטיים לא קיבלו הודעה על כך שכוח של הצי הצי המלכותי בדרך. לאחר שהבריטים לכדו תחילה כמה ספינות סוחר צרפתיות, הצרפתים קראו לגיבוי ממרחקים כמו איל דה פראנס (כיום מאוריציוס), והחלה הסלמה בכוחות הימיים באזור. ביולי 1746, המפקד הצרפתי לה בורדונה והאדמירל הבריטי אדוארד פייטון נלחמו בפעולה חסרת הכרעה מול נגאפטאם, ולאחר מכן נסוג הצי הבריטי לבנגל. ב-21 בספטמבר 1746, כבשו הצרפתים את המוצב הבריטי במדרס. לה בורדונה הבטיח להחזיר את מדרס לבריטים, אך דופלה חזר בו מהבטחה זו, ורצה לתת את מדרס לאנואר-אוד-דין לאחר הלכידה. לאחר מכן, הנוואב שלח צבא של 10,000 איש לכבוש את מדרס מהצרפתים, אך נהדף בנחישות על ידי כוח צרפתי קטן בקרב אדיאר. לאחר מכן עשו הצרפתים מספר ניסיונות לכבוש את מבצר סנט דייוויד הבריטי ב-Cuddalore, אך הגעת תגבורת בזמן עצרה זאת ובסופו של דבר הפכה את השולחן על הצרפתים. האדמירל הבריטי אדוארד בוסקוון כיתר את פונדיצ'רי בחודשים המאוחרים של 1748, אך הסיר את המצור עם הופעת גשמי המונסון באוקטובר.[1]
עם סיום מלחמת הירושה האוסטרית באירופה, הגיעה לסיומה גם המלחמה הקרנטית הראשונה. בהסכם אקס-לה-שאפל (1748), מדרס הוחזרה לבריטים בתמורה למבצר הצרפתי לואיסבורג בצפון אמריקה, אותו כבשו הבריטים. המלחמה בלטה בעיקר בהודו כניסיון הצבאי הראשון של רוברט קלייב, שנפל בשבי במדרס אך הצליח להימלט, ולאחר מכן השתתף בהגנה על קודלור ובמצור על פונדיצ'רי. הצרפתים שמרו על מעמדם כמגיני הניזאמים של היידראבאד.
המלחמה הקרנטית השנייה (1749–1754)
למרות שמצב מלחמה לא היה קיים באירופה, מלחמת הפרוקסי נמשכה בהודו. מצד אחד היה נאסיר יונג, הניזאם ובן חסותו מוחמד עלי, בתמיכת הבריטים, ומצד שני צ'אנדה סאהיב ומוזאפר יונג, שנתמכו על ידי הצרפתים, שהתחרו על הפיכתו לנוואב של ארקוט. מוזאפר יונג וצ'אנדה סהיב הצליחו ללכוד את ארקוט בעוד מותו של נאסיר יונג איפשר למוזפר יונג להשתלט על היידראבאד. שלטונו של מוזאפר היה קצר מכיוון שהוא נהרג במהרה, וסלאבט יונג הפך לניזאם. בשנת 1751, לעומת זאת, רוברט קלייב הוביל את החיילים הבריטים ללכוד את ארקוט ולהגן עליו בהצלחה. המלחמה הסתיימה עם הסכם פונדיצ'רי, שנחתם ב-1754, שהכיר במוחמד עלי חאן ולאג'ה כנואב של הקרנאטים. שארל גודהו החליף את דופליקס, שמת בעוני בצרפת.[1]
המלחמה הקרנטית השלישית (1756–1763)
פרוץ מלחמת שבע השנים באירופה ב-1756 הביא לסכסוך מחודש בין הכוחות הצרפתיים והבריטים בהודו. בתקופה זו התמודדו הצרפתים עם בעיות כלכליות רבות. המלחמה הקרנטית השלישית התפשטה אל מעבר לדרום הודו ואל בנגל, שם כבשו כוחות בריטיים את היישוב הצרפתי צ'נדרנגור (כיום צ'אנדנאגר) ב-1757. עם זאת, המלחמה הוכרעה בדרום, שם הגנו הבריטים בהצלחה על מדראס, וסר אייר קוטה הביס באופן נחרץ את הצרפתים, בפיקודו של הרוזן דה לאלי בקרב וונדוואש ב-1760. לאחר וונדיווש, בירת האזור הצרפתי פונדיצ'רי נפלה לידי הבריטים ב -1761.[1]
לאחר מכן
המלחמה הסתיימה עם החתימה על חוזה פריז ב-1763, שהחזיר את צ'נדרנגור ופונדיצ'רי לצרפת, ואיפשר לצרפתים להחזיק "מפעלים" (עמדות מסחר) בהודו, אך אסר על סוחרים צרפתים לנהל אותם. הצרפתים הסכימו לתמוך בממשלות חסות בריטיות, ובכך קיימו את השאיפות הצרפתיות של אימפריה הודית והפכו את הבריטים למעצמה הזרה הדומיננטית בהודו.
קישורים חיצוניים
- המלחמות הקרנטיות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Naravane, M.S. (2014). Battles of the Honorourable East India Company. A.P.H. Publishing Corporation. pp. 150–159. ISBN 9788131300343.
- ^ Dodwell, H. H. (ed), Cambridge History of India, Vol. v.
36324408המלחמות הקרנטיות