המגליתים של קרנאק ושל חופי מורביאן
 | |
| שורות מגליתים בקרנאק | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2025, לפי קריטריונים 1, 4 | |
| שטח האתר | 19,598 הקטאר |
|---|---|
| שטח אזור החיץ | 98,029 הקטאר |
 | |
.jpg)
המגליתים של קרנאק ושל חופי מורביאן (צרפתית Mégalithes de Carnac et des rives du Morbihan) הוא אתר מורשת עולמית המאגד ארבעה אזורים עשירים במונומנטים אדריכליים מהתקופה הנאוליתית[1], במחוז מורביאן בברטאן שבמערב צרפת. מבנים אלה כוללים מנהירים, אבנים ניצבות או אסטלות, שורות מגליתים, מעגלי אבן, גלי-עד, דולמנים ושדרות דולמנים וכן קברים מסוגים שונים שמעליהם רוגמים או תילים; ואשר הוקמו באתרים ספציפיים בהתייחס לנתונים טופוגרפיים ואגב מחשבה מושכלת אודות היחס בין המבנים לבין עצמם. על המגליתים נחרטו לעיתים קרובות מוטיבים אומנותיים עשירים וחלקם הניבו ממצא חומרי נוסף ועשיר.
ארבעת אזורי ההכרזה
בארבעת האתרים ובאזור החיץ למעלה מ-12,000 אבנים ניצבות ב-150 שורות, הכוללות 557 מונומנטים מגליתיים שמוספרו ממערב למזרח - 398 מונומנטים באזור המוכרז ויתר 159 המונומנטים באזור החיץ:
| אזור | שטח בהקטאר | אתרים |
|---|---|---|
| אזור 1: מישור קרנאק - אגן גויאנזה (Plateau de Carnac - Bassin du Gouyanzeur) | 8,702 | 286 |
| אזור 2: חצי האי קיברון - אגן קרבולוואן (Presqu'île de Quiberon - Bassin de Kerboulevin) | 1,054 | 13 |
| אזור 3: מפגש שלושת הנהרות (Confluence des trois rivières) | 8,956 | 89 |
| אזור 4: מפגש הנהרות בונו ואורה (Confluence des rivières du Bono et d’Auray) | 886 | 10 |
| שטח האתר | 19,598 | 398 |
| אזור החיץ | 98,029 | 159 |
| סה"כ | 117,627 | 557 |
היסטוריה
הופעת המגליתיזם היא אחת התופעות העיקריות של התקופה הנאוליתית התיכונה המוקדמת. הוא הופיע לראשונה בחופי האוקיינוס האטלנטי, ולאחר מכן התפשט לאזור המשתרע מצפון אירופה ועד הים התיכון. אנדרטאות ואתרים מגליתיים שנבנו ברובם מחומרים בלתי מתכלים ולעיתים קרובות ממוקמים על עצמים טופוגרפיים טבעיים הותירו חותם מתמשך על הנוף. מבנים לא-ביתיים אלה, בין העתיקים ביותר הידועים במערב אירופה, חושפים את התושייה והמומחיות הטכנית של חברות חקלאיות-רועות בכרייה, הובלה ועיבוד כמויות ניכרות של אדמה ואבן. בנוסף למאפייניהם האדריכליים הייחודיים, מבנים אלה הניבו חפצי קבורה עשירים במיוחד דוגמת להבי גרזן מלוטשים עשויים סלעים אלפיניים, חרוזי וריסציט (Variscite) וטורקיז וכן תליונים. חפצים אלה מעידים על העברת חומרים על פני מרחקים ניכרים, וכנראה גם על השפעות הדדיות[2]. במהלך התקופה התרחשו שינויים סוציו-אקונומיים משמעותיים לאורך החוף הדרומי של ברטאן, והתרבו הסגנונות המקומיים של ייצור קרמי באופן שמאפשר לזהות אזורי השפעה וייצוגים משותפים לקהילות שונות. המורפולוגיה הכללית של המונומנטים המגליתיים המיוחסים לתקופה הנאוליתית המאוחרת מגלה שינויים בצורה, עלייה במספר חדרי הקבורה, והופעתם של שדרות דולמנים (Allées couvertes).
בעוד שהקבורה מתחת לרוגמים נמשכה במהלך תקופות המתכת, תופעת הבנייה המגליתית הסתיימה עם סוף התקופה הנאוליתית. עם זאת, אתרים ומונומנטים מגליתיים נוצלו מחדש, עת התחדשה הקבורה במספר מונומנטים קיימים. מתקופה זו נמצאו בקברים כלים בצורת פעמון, חפצי הנחושת הראשונים, ראשי חץ מיובאים עשויים צור וחפצים וקישוטים עשויים זהב. מתקופת הברונזה התיכונה ואילך, ולפחות עד תקופת הברונזה המאוחרת, הירידה ההדרגתית בקבורה והעדפת שריפת גופות השפיעה באופן משמעותי על נופי הקבורה. הנוהג להניח את אפר המת באגרטל קבורה והטמנתו באדמה הותיר מעט מאוד שרידים. תחילתה של תקופת הברזל מאופיינת שוב על-ידי מונומנטליזם מסוים בתחום הקבורה, עם קברים עשירים מתחת לרוגמים, אך לעיתים גם מונומנטים קטנים הבנויים בבנייה יבשה. אתרי נקרופוליס קטנים אלה מלווים בדרך כלל במצבות עם תחריטים. צורה חדשה של מגליתיזם מופיעה בדמות "מצבות גאליות" שאינן דומות למנהירים. בעת העתיקה עדיין נעשה שימוש במונומנטים נאוליתיים, וכן נעשה שימוש חוזר בחומרי הבנייה שלהם.
מעט מאוד ידוע על הקשר שבין התושבים לבין המגליתים שכיסו את השטח בימי הביניים, אולם הנוף המגליתי הוליד מיתוסים רבים אודות ענקים, גמדים, פיות ואלפים. יתר על כן למספר אנדרטאות ניתן הקשר נוצרי כפי שמעידים שמות המאזכרים את מרים, אם אותו האיש, קדושים נוצריים או את הצלב; או כפי שעולה מציורי צלבים המכסים אותן; וברי כי תופעה זו סייעה בהשתמרות המונומנטים. מהמאה ה-9 ואילך קיימים תיעודים כתובים של טקסטים משפטיים ונוטריוניים שבהם מונוליתים שימשו לתיחום נכסים, וייתכן אף שאבנים הוזזו כדי לסמן גבול חלקות. במאה ה-19 החלה להתפתח תיירות במורביאן ונכחות המגליתים מילאה תפקיד במשיכה התיירותית של האזור, שכן המבנים עוררו את סקרנותם של המטיילים. למרות תופעת עיור מסיווית של האזור במאה ה-20 המונומנטים נותרו בדרך כלל במצב שימור טוב, והם מעוגנים בהיסטוריה ובחיי היומיום של האוכלוסייה המקומית.
תולדות המחקר
למעט מספר מקרים מוכחים של חפירות שבצעו הרומאים, המחקר וההכרה המדעית במונומנטים ובאתרים של אזור קרנאק ובחשיבותם החלו רק בסוף המאה ה-18[3]. היו לכך שלוש סיבות - העובדה שברטאן היה חבל ארץ בעל נגישות מוגבלת עד לפתיחת קו הרכבת פריז-קמפר בשנת 1863, וכן היעדר כבישים ומקומות לינה; הקמת המגליתים יוחסה באופן מסורתי לפיות ולאלפים, דבר שמנע מחקר רציני; וכן העניין המחקרי והארכאולוגי של הצרפתים בתקופה המודרנית הופנה בעיקר לשרידים היווניים-רומיים של אזור הים התיכון, דבר שהשתנה עם המהפכה ותחילת החיפוש אחר שורשים קלטים וגאלים. ז'אק קמברי (Jacques Cambry), הנשיא הראשון של האקדמיה הקלטית, פרסם את החיבור "מונומנטים קלטיים או מחקר על פולחן האבנים" (Monuments celtiques ou Recherches sur le culte des pierres) בשנת 1805, והקדיש את הפרק הראשון לקרנאק. הוא אימץ את המונח הברטוני "דולמן" לתיאור שולחן אבן, מונח שמשמש כיום בכל העולם. בשנת 1825 פורסם "החיבור על עתיקות מחוז מורביאן" (Essai sur les antiquités du département du Morbihan) שהיה הניסיון הראשון לערוך רשימה שיטתית של המונומנטים והאתרים הפרהיסטוריים במחוז. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19 נערכו חפירות ברוגמים הגדולים ביותר באזור, וברוגם טומיאק (tumulus de Tumiac) נמצא אתר קבורה שבו התגלו רהיטים יוקרתיים, גרזנים מאבן ירוקה וכן תליוני קלאיס במידות יוצאות דופן. עוד הוכח בחפירות כי הדולמנים שמשו כאתרי קבורה לפני תקופת המתכות. חפירות אלה נערכו בשיטות מדעיות יותר תוך חפירת פירים ותעלות ועריכת תצפיות מדויקות.
ב-1882 נחנך מוזיאון ראשון בקרנאק שהוקדש לממצאים מחקר המגליתים והדולמנים, ולראשונה הם נשמרו קרוב ככל האפשר לאתרים בהם התגלו. עד אותה עת הוצאו הממצאים מברטאן למוזיאונים בצרפת ומחוצה לה, דוגמת המוזיאון הבריטי. בנוסף החלה התייחסות לשימור המגליתים בשטח, ולראשונה דובר על הנזק שנגרם להם כתוצאה מפינוי אדמת ביצות או סלילת כבישים, ועל שימוש באבנים כחומרי גלם לבניין. ב-1887 נחקק חוק ראשון בעניין שימור מונומנטים היסטוריים, והחלה תנועה של הפקעת מונומנטים שהיו בבעלות אנשים פרטיים אשר הציבו דרישות כספיות מוגזמות תמורתם. הארכאולוג זכרי לה רוזיק (Zacharie Le Rouzic) ערך בין השנים 1900–1938 מחקרים ממושכים, והוא חפר, שיפץ וסיווג כ-130 אתרים שונים בדרום מורביאן. ב-1927 הוא פרסם חיבור אודות התחריטים על המונומנטים המגליתיים של מורביאן שנותר רלוונטי גם כיום. בתקופת מלחמת העולם השנייה קרנאק היה אחד האתרים שנבחרו על ידי הארכאולוגים הנאצים כדי להוכיח את עתיקות הנוכחות הגרמאנית באירופה. לאחר מכן נפסק המחקר במורביאן והתחדש רק בסוף המאה ה-20. החל מ-2003 נערך אפיון מדויק של הגרזנים המלוטשים מקברים בקרנאק והתגלה מקורם בהרי האלפים האיטלקיים. במקביל נחקרו קישוטי קלאיס והתגלה מקורם בדרום חצי האי האיברי. כל אלה מעידים על העברת חפצים בעלי ערך חברתי על פני מרחקים גדולים. כיום ברי כי רבים מהאתרים והמונומנטים לא נחפרו והם במצב טוב של שלמות ואותנטיות. בנוסף, אתרים חדשים מתגלים באופן שוטף, וכל אלה מייצגים עתודות פוטנציאליות למחקר עתידי.
הערות שוליים
המגליתים של קרנאק ושל חופי מורביאן41618391Q135287050