המאבק על השחיטה הכשרה
המאבק על השחיטה הכשרה הוא מאבק הנמשך מאז אמצע המאה ה-19 במטרה למנוע את השחיטה הכשרה, היהודית והמוסלמית, וכן מאבק הנגד של תומכי השחיטה. כיום, מובילי מגמת איסור השחיטה הכשרה הם ארגונים הפועלים להגנת בעלי חיים, הטוענים שהשחיטה הכשרה היא שיטה אכזרית להרג בעלי חיים.
הטענות נגד השחיטה הן בעיקר כלהלן:
- ההכנות לשחיטה, ובמיוחד השכבת בעל החיים לפני השחיטה, הן אכזריות.
- עצם השחיטה, שהיא חיתוך בבשר החי, גורמת כאב.
- בעל החיים נשאר בהכרה לאחר השחיטה לכמה דקות, וממילא סובל סבל רב.
היהדות הדתית והציבור המוסלמי במדינות שבהן מועלות טענות אלה נאבקים להמשך היתר קיום השחיטה הכשרה, בטענה שהיא גורמת לאובדן הכרה מיידי ואינה אכזרית וכן כלולה בחופש הדת שלהם.
רוב המערערים על השחיטה לא פעלו ישירות נגדה, אלא קראו לשחוט רק אחרי הימום בעל החיים באמצעות שוק חשמלי שאמור להביאו למצב של חוסר הכרה ולמנוע את כאב השחיטה עצמה. פתרון זה אינו מקובל על מבקשי השחיטה הכשרה, משום שהנזק הנגרם לבהמה על ידי מכת החשמל והנפילה בעקבותיה עלול להורגה ולעשותה נבלה או לחלופין להביאה למצב של גסיסה ובכך להטריפה.
הפעולות נגד השחיטה באירופה
בשנת 1864 התחילו אגודות להגנת בעלי חיים בגרמניה לערער על השחיטה היהודית במטרה לבטל אותה. האגודות לא הצליחו לאסור על השחיטה היהודית, כי רוב המומחים לא ראו בשחיטה היהודית אכזריות. אמנם הוגשה הצעת חוק ראשונה מסוגה לפרלמנט הגרמני, במטרה לאסור את השחיטה היהודית, אך היא נדחתה. בשנת 1889 נאסרה השחיטה בסקסוניה, אך היא הותרה שוב אחרי 21 שנה. באותה תקופה לא נאסרה השחיטה בשום מדינה למעט שווייץ.
השחיטה היהודית בשווייץ
ב-1866 נאסרה השחיטה היהודית בקנטון שוויץ, ושנה אחר כך התקבל האיסור בקנטון גרמני-פרוטסטנטי[דרושה הבהרה] ובקנטון ברן. מאוחר יותר מחו היהודים נגד האיסור בקנטון ארגאו, כשהם מסתמכים על סעיף 50 של החוקה השווייצרית מ-1874, המעניקה חופש דת. הממשלה הפדרלית של שווייץ קיבלה את טענת היהודים, וב-17 במרץ 1890 קבעה כי השחיטה היא מצווה דתית יהודית, ועל כן היא מוגנת מכוח סעיף 50 לחוקה. בנוסף, הממשלה הסיקה אחרי בירור וחקירה שאין השחיטה נחשבת לאכזריות.
הקנטון ארגאו אסר בכל זאת על השחיטה היהודית בהחלטה של מועצת הקנטון ב-1891. בנוסף, ארגנו מתנגדי השחיטה היהודית עצומה חתומה על ידי 88,000 איש ובה ביקשו להעביר משאל עם על תיקון בחוקה. ב-20 באוגוסט 1893 התקיים המשאל, והתיקון לחוקה התקבל ברוב של 191,257 קולות נגד 127,101, למרות קריאה רשמית מהשלטון בשווייץ שקראה לאזרחים להצביע נגד התיקון. התיקון לחוקה אמר:
המתת בהמה ללא הימום לפני יציאת הדם, בכל צורת המתה ולגבי כל סוגי הבהמות ללא יוצא מן הכלל – אסורה
— סעיף 25, ב
בשווייץ קיים האיסור עד היום, תוך מספר הקלות שהוכנסו. בית המשפט פירש את התיקון לחוקה שאינו חל על עופות אלא רק על בהמות, ובנוסף קבעה החלטת אספת הברית ב-1 ביוני 1898 שהאיסור חל רק בגבולות שווייץ, ולכן ייבוא בשר כשר מותר. כשהיו קשיים בשנים שמיד אחרי מלחמת העולם הראשונה לייבא בשר כשר התירה אספת הברית באופן זמני את השחיטה בקנטונים לוצרן ווו. היתרים כאלה ניתנו בין השנים 1918–1920.
השחיטה בגרמניה
מאז שנות ה-80 של המאה ה-19 היו ניסיונות מצד גורמים שונים לאסור את השחיטה היהודית בקיסרות הגרמנית. ב-18 במאי 1887 הועלתה הצעה לאיסור השחיטה בבונדסטאג הגרמני על ידי "החברה הגרמנית לצער בעלי חיים", אולם הוא נדחה כמעט פה אחד. בסקסוניה נאסרה השחיטה ב-21 במרץ 1889, ובוטל האיסור ב-1910. ביתר המדינות שהרכיבו את גרמניה נעשו ניסיונות שונים לאסור את השחיטה, אך כולם כשלו בהצבעה בפרלמנט: בבוואריה ב-1894, בשוורצבורג-זונדרסהאוזן ב-1897, בבראונשווייג ב-1889, במקלנבורג-שוורין ב-1899, וברייכסטאג הכלל-גרמני ב-1897 וב-1899.
כדי לשלול אפשרות של איסור השחיטה קיבל הרייכסטאג הגרמני תיקון לחוק הפלילי ברוב גדול, ב-12 בנובמבר 1912 לפיו:
תקנות של מדינות להתערבות בצורת המתת הבהמות לפי הדת של כל קבוצה שהיא – אסורות
— תיקון לסעיף 360 לחוק הפלילי
עם זאת, נעשה ניסיון כושל בסקסוניה ב-1914 לאסור את השחיטה. כמו כן, בזמן מלחמת העולם הראשונה, נאסרה בגרמניה השחיטה מן הצוואר, אך האיסור הותנה שלא חל על השחיטה היהודית ההלכתית.
בתקופה הנאצית
תקופת גרמניה הנאצית, כשהאנטישמיות גאתה, הייתה קרקע פורייה לאיסורים נגד השחיטה. איסורים כאלו התחדשו במהירות, ובלחץ המפלגה הנאצית התקבלו חוקים המחייבים הימום הבהמה לפני השחיטה: בבוואריה (ב-1930), בבראונשווייג (ב-1931), באולדנבורג ובתורינגיה (ב-1932). חודשיים לאחר התמנותו של היטלר לתפקיד קנצלר גרמניה נחקקו איסורים בווירטמברג, בבאדן ובסקסוניה. ומיד לאחר מכן, ב-21 בינואר 1933 נחקק חוק ארצי שחייב הימום מוקדם בבהמות ולראשונה גם בעופות. בהשפעת גרמניה הוכנס חוק גם בפולין ב-1936 שחייב הימום מוקדם, אלא שהחוק הוגבל במחוזות שבהם 3% מהאוכלוסייה נמנעת מלאכול מסיבה דתית בשר שלא נשחט. כלומר: במחוזות כאלה לא היה חיוב להמם לפני השחיטה, אך זאת רק לצורך אכילה ולפי הנדרש לאוכלוסייה זו. ב-22 במרץ 1939 חוקק בגרמניה חוק שאסר לחלוטין את השחיטה היהודית, אך טרם אושר החוק בסנאט פרצה מלחמת העולם השנייה.
בתקופת מלחמת העולם השנייה הוחל החוק הגרמני האוסר שחיטה כשרה, עם או בלי הימום, על כל מדינה שנכבשה או הושפעה על ידי גרמניה: בחבל הסאר ב-1935, בשלזיה העילית ב-1937, בהונגריה ב-1938, בדרום סלובקיה ב-1939, ובצפון טרנסילבניה ב-1940 (השניים האחרונים סופחו להונגריה בבוררות הראשונה והשנייה של וינה בהתאמה). ברומניה הוכנס החוק ב-1938 אך הושעה זמנית לבקשת הרב הראשי שלה, וב-1940 הוחל שוב על בהמות ושנה לאחר מכן על עופות. באיטליה הוצאו ב-1938 הוראות לחוק משנת 1928, שקבע שהמתת בהמה חייבת להיעשות בדרך הכי יעילה ללא צער. בהוראות אלו הוסבר שהשחיטה היהודית איננה "דרך נקייה מצער". בדנציג, שסופחה לגרמניה ב-1 בספטמבר 1939, הוחלו כל חוקי גרמניה, וממילא גם חוק האוסר שחיטה יהודית. בפולין פורסם החוק ב-26 באוקטובר 1939 בגיליון הראשון של עיתון השלטון הגרמני הכובש. בסלובקיה הוחל ב-1940. בצרפת ובלגיה הוחל החוק ב-23 באוקטובר 1940. בלוקסמבורג ב-3 בדצמבר 1940, ובהולנד הוחל ב-31 באוגוסט 1940. בבולגריה הוחל החוק ביולי 1941, כ-4 חדשים אחרי כניסת הגרמנים. החוק המגביל שחיטה יהודית היה לאחד החוקים הראשונים "המדינה העצמאית של קרואטיה", עוד מדינת בובות נאצית, וכך מעגל החקיקה נגד השחיטה היהודית הושלם באירופה עם קצב הכיבוש הנאצי בה.
בשטחים שנכבשו על ידי גרמניה, לחוק הזה בדרך כלל לא הייתה כל משמעות מעשית, מאחר שהיהודים היו במחנות או בגטאות ולא הייתה להם כל אפשרות מעשית לשחוט בעלי חיים גם אם זה היה מותר. הנאצים עטפו את החוק, שהוחל ממניעים אנטישמיים ונאציים ברורים, במעטפת של "צער בעלי חיים" ו"ההגנה על בעלי חיים".
עם ניצחון בעלות הברית על גרמניה במלחמת העולם השנייה לא בוטלו החוקים שהוצאו על ידי השלטון הנאצי נגד השחיטה בגרמניה ובמדינות שנכבשו על ידה, אך חוקים אלה לא הוכרו מאחר שהוצאו מתוך רדיפת מיעוטים מטעמי גזע ודת. ב-4 בדצמבר 1945, הוציא המטה הצבאי של ארצות הברית באירופה הוראה שהחוקים שנחקקו מטעמים של רדיפת דת ומיעוטים אינם חלים. חוקים נגד השחיטה שהוצאו בכמה מדינות לפני הכיבוש הנאצי אמנם לא בוטלו רשמית, אך בפועל לא הופעלו נגד השחיטה היהודית.
השחיטה ברוסיה
באימפריה הרוסית החלה לפעול תנועה לאיסור השחיטה על ידי חברה לצער בעלי חיים בשנת 1876. נעשו חקירות על ידי ועדות מומחים רוסיות פעם אחר פעם וכולן הסיקו שהשחיטה היהודית היא שיטה שאינה אכזרית. חוות דעת כאלה ניתנו בשנים 1876, 1891 ו-1893. הצעה חתומה על ידי כמה אנטישמים הובאה ב-1913 לפני הדומה (הפרלמנט הרוסי) ולא התקבלה החלטה עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. בנוסף הוכנסו איסורים על השחיטה גם בדוכסות הגדולה של פינלנד, דאז חלק מהאימפריה הרוסית, וזאת ממניעים פוליטיים של מניעת התיישבות יהודית שם. ב-14 באוגוסט 1902 אסר הצאר ניקולאי השני, שכאמור היה גם הדוכס הגדול של פינלנד, את השחיטה היהודית שם, אך בדיוק שנה לאחר מכן (ב־13.8.1903) הוא ביטל את האיסור. אך ב-12 במרץ 1909 הוכנס שוב איסור, וב-16 במאי 1913 בוטל שוב, תוך כדי הכנסת חוק המגן על השחיטה היהודית והמוסלמית.
השחיטה במדינות נוספות באירופה
בנורווגיה התקבל איסור על השחיטה ב-21 בנובמבר 1929. בווינה הוצא איסור על השחיטה ללא הימום על ידי מכה בראש, על ידי ראש העיר האנטישמי קרל לואגר. אולם המושל של אוסטריה התחתית הגביל ב-1905 את האיסור שלא יחול על השחיטה היהודית, בנימוק שהוא מגביל חופש דת. בליטא התקבל חוק עם הגבלת צורת ההמתה של בהמות, אך בסעיף 18 הובטח חופש לשחיטה היהודית.
בבריטניה נכשלו כל הניסיונות להגביל את השחיטה. חברת צער בעלי חיים המלכותית כללה בתוכנית שלה לשנת 1925 הכנסת סעיף לחוק שיבטיח את שחיטת הבהמות לפי ההלכה היהודית. החוק המגביל המתת בהמה משנת 1928 כלל סעיף המבהיר שאין בכך משום הגבלה על השחיטה היהודית והמוסלמית, וסעיף כזה הוכנס גם ב-1933. גם בדרום אפריקה הוכנס סעיף כזה ב-1934 ובאירלנד ב-1935. בבלגיה הובטחה השחיטה היהודית ב-22 במרץ 1929.
המאבק היהודי להגנת השחיטה
כמשקל נגד, נקטו הרבנים היהודיים בדרך של גיוס הוכחות מדעיות הסותרות טענות על אכזריות. אנשי מדע מתחומי הפיזיולוגיה האנטומיה והפתולוגיה הוזמנו על ידי רבנים משווייץ ומגרמניה בשנת 1867, שיחוו את דעתם בקשר לשאלה האם קיימת אכזריות בצורת השחיטה היהודית. מחקר יסודי נעשה על ידי הפיזיולוג ד"ר י. א. צמבו, לפי דרישת החברה לצער בעלי חיים ברוסיה, ומחקריו שהופיעו ב-1890 בגרמנית וגם תורגמו לאנגלית, טענו לחוסר אכזריות בשחיטה היהודית. ב-1894 פרסם גוף בשם "החברה הלוחמת באנטישמיות" דעות מומחים בנושא זה. בשנים 1902–1908 פרסם ד"ר הירש הילדסהיימר דעות של מומחים שונים בעניין. בפרסומים השונים הוזכרו דעותיהם של למעלה מ-800 מומחים בינלאומיים בנושא של השחיטה.
במאבק על השחיטה היה פעמים רבות צורך להוכיח שהשחיטה היא אכן צו דתי בלתי ניתן לביטול. היו שטענו שהשחיטה הכשרה אינה מצווה מדאורייתא, כי בתנ"ך לא מוזכרת כלל צורת השחיטה. על פי זה רצו להקל בשחיטה ולטעון שההליך המקובל בשחיטה הוא רק נוהג בלתי מחייב. לנושא זה נדרשו גדולי הרבנים שהיו מוסמכים בעיני השלטון, והעידו שהשחיטה היהודית היא חובה דתית על כל פרטיה. ב-1887 העבירו רבנים ונציגים של 2,031 קהילות יהודיות גרמניות תזכיר לרייכסטאג ובו הצהרה שהשחיטה היא חוק דתי מחייב. בינואר 1894 פרסמו 250 רבנים הצהרה דומה.
המאבק בתקופה הנאצית
התפשטות האנטישמיות למדינות במזרח אירופה, אילצה את היהודים לצאת במאבק נועז יותר להצלת השחיטה היהודית. אחרי מלחמת העולם הראשונה הקים הרב עזריאל מונק "מוסד להגנת השחיטה", שאחר כך הוחלף שמו פעמיים, קודם ל"מרכז לענייני שחיטה באשכנז" ואחר כך – על פי צו ממשלתי – ל"מרכז יהודי לענייני מתנות בשר". הרב מונק ניהל את המוסד בסיוע בנו הרב אליהו מונק וכשהזדקן המשיך אחריו בנו הרב יחיאל אריה מונק לנהל את המוסד ואת המאבק למען השחיטה. חברי המוסד היו נציגי הקהילות החרדיות. בין היתר, הוקמה מחלקה מיוחדת שחבריה היו רופאים חרדים, מומחים למחלות בעלי חיים. המוסד הסתייע בעורכי דין, לצורך ההגנה על השחיטה היהודית במוסדות השלטון השונים. קבצים חדשים ובהם דעות מומחים בעניין פורסמו שוב בשנים 1927–1928. מסקנת הוועד של המוסד הייתה שלא יתאפשר שום שינוי בצורת השחיטה היהודית, ולא יורשה שימוש באמצעים להמם את בעל החיים.
עם זאת, חברי המוסד הבינו שכדי להשקיט את קולות המתנגדים לשחיטה יש צורך בשינויים קלים המותרים במסגרת ההלכה. השינויים שהותרו הם:
- שיטת השכבת הבהמה: צורת ההשכבה שהייתה נהוגה הייתה נראית באור שלילי למי שלא היה רגיל לראות אותה, לכן הוחלט שהיא תתבצע על ידי הכנסת הבהמה לתא מיוחד שמונע ומסתובב באמצעים מכניים, עד שהבהמה תגיע למצב המתאים לשחיטה.
- שיטת החיתוך: בעיה נוספת של השחיטה היה החיתוך של כל המפרקת שהיה נעשה בשחיטה. הוחלט להתיר שלא לחתוך את כל המפרקת רק בעופות.
דיון ארוך שנכתב על ידי הרופא היהודי שלמה מנחם ליבן בעניין זה סוכם בהסבר:
א. כח הדם בגידי המוח נופל מיד אחר השחיטה ומזמן הזה לא בא דם, אפילו כל שהוא, לגידי המוח, והמוח שנתרוקן מדם לא יוכל להרגיש צער וכאב מכל וכל.
ב. כח הדם כלה במהירות כל כך מכל המוח עד כי כלות הדם עושה רושם בכל המוח כמו מכה גדולה הנופלת על המצח מבחוץ. ג. כל זה אי אפשר להראות כי אם נעשה השחיטה בבהמה קשורה מונחת בארץ, על ידי סכין חד וחלק בלי עיכוב ושהייה, ובית השחיטה נפרעת עד שדם השחיטה שותת ויורד בכל כוחו.— עדות נאמנה, בעניין השחיטה
לפרסום רב במיוחד זכה המאבק שניהלו הקהילות החרדיות של שלזיה עילית נגד האיסורים על השחיטה שנחקקו על ידי גרמניה הנאצית ב-21 באפריל 1933. ב-15 באוקטובר באותה שנה, הביא איחוד הקהילות היהודיות שבפרובינציית שלזיה העילית תלונה למחלקת המיעוטים של חבר הלאומים על החוק, בהסתמכו על הסכם מ-1922 בין גרמניה לפולין המבטיח זכויות דתיות של המיעוטים בחבל זה, בו היה אמור להתקיים משאל עם אם לספחו לגרמניה או לפולין. המאבק הצליח כשנחתם הסכם ב-15 באוגוסט 1934 בין גרמניה לבין איחוד הקהילות של שלזיה העילית. הסכם זה התיר שחיטה יהודית לפי הצריכה הממוצעת של האוכלוסייה היהודית.
הימום הבהמה לפני השחיטה
אחד הנושאים הבוערים בשאלת השחיטה היהודית הייתה הדרישה להמם את הבהמה בשוק חשמלי. הימום זה הונהג אז בקרב הגויים לא רק כצעד מכין להריגה אלא כאמצעי להמתת הבהמה. השלטונות לחצו על היהודים לאמץ את השיטה הזאת, ומקהילות מסוימות נשמעה הדעה ששוק חשמלי חלש שמטרתו הימום בלבד מותר הלכתית.
בעקבות זאת ניסה הרופא היהודי שלמה מנחם ליבן למצוא דרך להשכבת הבהמה על ידי שוק חשמלי שלא יגרום נזק המטריף את הבהמה. אך אחרי ניסיונות רבים הוא הסיק שאין אפשרות להשתמש בשוקר חשמלי מבלי לגרום לטרפה, והמשמעות הייתה שהדרישה להימום הבהמה באמצעות מכת חשמל כמוה כאיסור השחיטה. "המרכז לענייני שחיטה באשכנז" – שמו השני של המוסד שהקים הרב מונק – עמד בקשר עם רבנים בכמה מדינות אירופה בשאלה זו. גם ניסוי שנעשה בכמה ממדינות אירופה לבדוק את האפשרות של הרדמת הבהמה באמצעים כימיים לא צלח, והרבנים נאלצו לסגת מהאפשרות להמם את הבהמה לפני השחיטה ללא פסילת השחיטה. בהצהרת רבני ונציגי הקהילות הגרמניות מ-1887 ובהצהרת 250 הרבנים מ-1894, נכללו הודעות בעניין. גם הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, פרסם הודעה כזאת ב-7 באוגוסט 1944, וכן אגודת הרבנים של ארצות הברית ב־20 בדצמבר באותה שנה, והרב הראשי של בריטניה הרב י. הרץ ב-27 במרץ 1945. אמנם היו דעות שהתירו הימום חשמלי מסוים בטיעון שאינו מטריף את הבהמה, ועל פי היתר כזה נוהגים לשחוט עד היום בפינלנד ובשוודיה. וכן נהגו במשך תקופה מסוימת בשווייץ, אך שם הפסיקו להשתמש בהיתר לאחר מחאת הרבנים המקומיים נגד ההיתר. הרב יחיאל יעקב וינברג האריך בשאלה זו מאוד ודיונים שלו בעניין עם גדולי הרבנים מודפסים בספרו שרידי אש.[1] הרב וינברג נטה להתיר את ההימום, אך ההתנגדות של רבני אירופה גברה על היתרו, והדבר לא הותר.
ייבוא בשר כשר לגרמניה
אחרי שנאסרה השחיטה בגרמניה, ייבאו בשר כשר ממדינות שונות, אך בתחילת 1936 אסרו השלטונות בגרמניה למכור לגויים את חלקי הבהמה הדורשים ניקור החלב כדי שלא להזדקק לניקורם, כפי שהיה נהוג עד כה, מה שהפריע לייבוא הבשר. אך, המרכז לענייני שחיטה הגיע להסכם עם בד"צ לונדון, שם כן נהוג היה לנקר, שיכשיר אנשים בניקור החלקים האלה, והם ינקרו בשביל יהודי גרמניה. אך גם פתרון זה לא עזר להרבה זמן, כי מיד בסוף 1936 כבר אסרו הגרמנים כליל ייבוא בשר כשר מחוץ לגרמניה, למעט בשר המיובא חינם. בעקבות זאת נוסדה בלונדון קרן למימון בשר כשר עבור יהודי גרמניה, ואלפי יהודים השתתפו בקרן, שסייעה לכ־83,000 משפחות וכמה מוסדות, לקבל בשר. אך, בשנת 1938 גם ייבוא בשר חינם נאסר, ובמאמץ אחרון שכנעו אנשי המרכז את השלטון הגרמני שיתיר לחלק את הבשר שכבר יובא והיה בנמל המבורג לבתי חולים, ואכן זה היה המאמץ האחרון שהצליח, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
הרבנים ותשובותיהם בעניין השחיטה
נושא השחיטה היהודית באותו זמן, היה כאמור במרכז הפולמוס הציבורי והרבני. הרבנים באותו זמן החליפו מאות מכתבים בעניין, ובעיקר בעניין ההימום לפני השחיטה. התשובות רוכזו מאוחר יותר בספר "עדות נאמנה" שנתחבר על ידי הרבנים האחים אליהו מונק ויחיאל אריה מונק שעמדו בראש המרכז לענייני שחיטה, והוא גם תורגם לאנגלית.
להלן רשימה של חלק מהרבנים שהיו במרכז הדיונים בעניין השחיטה:
- הרב שמשון רפאל הירש
- הרב יחיאל יעקב וינברג
- הרב נפתלי הרמן
- הרב אשר מיכאל הכהן
- הרב עזריאל הילדסהיימר ובית דינו
בנוסף התערבו גם גדולי הדור ההוא כשנדרשו לעניין:
- הרב חיים עוזר גרודזנסקי
- הרב יצחק אלחנן ספקטור
- הרב אברהם ישעיהו קרליץ
- הרב יחזקאל אברמסקי.
בנוסף התפרסמו מספר גילויי דעת בעניין מכמה רבנים במדינות שונות:
- גילוי דעת של רבני שווייץ.
- גילוי דעת של רבני פולין.
- גילוי דעת של הועד המאוחד להגנת השחיטה היהודית.
השחיטה לאחר מלחמת העולם השנייה
אחרי מלחמת העולם השנייה התעוררה שוב השאלה בעניין השחיטה היהודית כשכמה ארגונים קמו במטרה להגן על בעלי החיים ולמניעת צער בעלי חיים. בבריטניה, ארצות הברית וקנדה נמשכים מאז סוף מלחמת העולם השנייה ניסיונות לחקיקת חוקים לאסור את השחיטה ללא הימום מוקדם.
בארצות הברית ובקנדה
בארצות הברית הועלתה הצעת חוק להימום מוקדם כבר בקונגרס ה-84, אולם לפי ההצעה עצמה חובת ההימום לא חלה על שוחט המאושר מטעם רב מוסמך. ב-27 באוגוסט 1958 התקבל חוק שהתבסס על הצעת החוק של וו. ר. פואג' מטקסס לפיו אין לשחוט אלא לאחר שיתוק הרגשת הכאב, על ידי מכה או ירייה או באמצעים חשמליים או כימיים. אך החוק הוגבל על ידי תיקון לחוק שהוצע על ידי הסנטורים יעקב יעבץ וקליפורד פ. קייס, שלא יחול על השחיטה היהודית הכשרה או על הכנותיה. עם זאת, הטיל החוק על מזכיר המדינה לענייני חקלאות לעשות מחקר דו-שנתי לקביעת אמצעים הומאניים לשחיטה.
בשנת 1946 הופיע בארצות הברית ספר באנגלית בשם "Religious Freedom: The Right to practice Shehitah" (חופש הדת: הזכות לקיים את השחיטה), מאת הרבנים יצחק לוין, יחיאל אריה מונק, וירמיה י' ברמן, שדן בחוקים הבינלאומיים בענייני השחיטה ומעדכן את כל הדעות החדשות עד אותו זמן.
הארגונים היהודיים של ארצות הברית נחלקו מבחינת היקף המאבק סביב החוק וניסוחו. הארגונים הדתיים והאורתודוקסיים ניהלו מאבק להוכחה ולהכרה שהשחיטה הכשרה היא שיטה הומאנית להמתה. אך הארגונים היהודיים הפוליטיים הסתפקו בסייג המבטיח חופש לשחיטה הכשרה הנחוצה ליהודים מטעמי דת. החוק הוכנס לתוקף ב-30 ביולי 1960. בעקבות החוק הפדרלי, התקבלו חוקים להמתה הומאנית של בהמות ב-12 ממדינות ארצות הברית, וב-16 נוספות היו הצעות כאלה שעמדו על סדר היום במשך זמן רב. החוקים וההצעות כולם כוללים סעיף המגדיר את השחיטה הכשרה כשיטה הומאנית להמתה, למעט מדינת אורגון שהחוק בעניין השחיטה בה אינו ברור.
בקנדה התקבל חוק ב-1959 המחייב המתת בהמות באמצעים הומאניים. החוק מוסיף שהאמצעים ההומאניים יוגדרו בתקנות.
בבריטניה
בבריטניה נעשה ניסיון כזה ב-22 בנובמבר 1957 על ידי צ'ארלס רויל ממפלגת הלייבור, בדיון על הצעת החוק של בתי מטבחיים, אך ניסיון זה נכשל. בדצמבר 1962 הועלתה שוב הצעה כזאת בבית הלורדים על ידי הלורד סמורס, אך הוא חזר בו לאחר שהוברר לו על ידי נציג הממשלה שהצבעתו עלולה להיות מובנת כצעד אנטישמי.
באירופה
חוק השחיטה, שנחקק בשוודיה בשנת 1937, אוסר שחיטה ריטואלית, אלא אם כן הבהמה הייתה לפני זה בחוסר הכרה, והשחיטה היהודית תתאפשר רק על ידי הימום חשמלי לבהמה בטרם שחיטתה. אחר השתדלויות שונות לא הצליחו לבטל את החוק. באוסטריה העילית התקבל איסור על השחיטה הכשרה ב-1958, בהסתמך על החוק מ-1953 המחייב הגנת הבהמה מאכזריות. הקהילה היהודית בלינץ עשתה מאמצים רבים לבטל את האיסור בבית הדין לחוקה, בטענה שהוא נוגד את החוק הפדרלי המבטיח חופש דת. אך מאמצים אלה לא הצליחו, והאיסור עדיין קיים שם.
בגרמניה יש פסיקה מבית המשפט מ-1960, הקובע שהחוק הגרמני נגד השחיטה היהודית מ-1933 בטל בשל היותו "אמצעי כפייה נאצי". אך באותו זמן חודשה התעמולה להגבלה או איסור השחיטה הכשרה על ידי ארגונים לצער בעלי חיים וכן מצד חוגים אנטישמיים. התפרצות אנטישמית גלויה שנלוותה לתעמולה מסוג זה הייתה בוועידה השנתית של האיגוד הגרמני לצער בעלי חיים, שהתקיימה בהמבורג ב-15 בספטמבר 1962. כמו כן הופץ סרטון המראה את השחיטה היהודית בצורה מסולפת.
בבלגיה, בשתיים משלוש היחידות המרכיבות את המדינה – פלנדריה וולוניה – אסרו בחוק ב-2017 וב-2019 בהתאמה שחיטה ללא הימום קודם של הבהמה, איסור שהלכה למעשה מוציא מחוץ לחוק את השחיטות היהודית והמוסלמית.[2] כנגד איסור זה הוגשה עתירה על ידי ארגונים יהודיים ומוסלמים לבית המשפט החוקתי של בלגיה. טענת העותרים הייתה שאיסור זה מהווה הפרה של הזכות לחופש דת המוגנת על-פי האמנה האירופית לזכויות אדם ועל-פי הצ'רטר לזכויות היסוד של האיחוד האירופי. כמו כן הם טענו להפליה בכך שהחוקים הבלגיים לא אוסרים הריגת בעלי חיים ללא הימום במסגרת אירועי ספורט או ציד, או אירועים תרבותיים אחרים. בית המשפט החוקתי העביר את השאלות להכרעת בית הדין האירופי לצדק בלוקסמבורג. בית המשפט האירופי פרסם את החלטתו ביום 17.12.2020 ובה דחה את העתירה,[3] תוך שהוא קובע שמותר למדינות חברות להחמיר בנושא מניעת צער בעלי חיים גם מעבר לקבוע בתקנות של האיחוד האירופי. לדעת בית המשפט, הפגיעה בחופש הדת של היהודים והמוסלמים היא מידתית, באשר הם יוכלו לייבא את הבשר הכשר ממדינות אחרות שבהן השחיטה ללא הימום קודם מותרת.
בפולין
בשנת 1952 התקבל "החוק על הגנת בעלי חיים" שאסר על השחיטה הכשרה. ב-1954, בלחץ יצואני בשר, אך בניגוד לחוק שחייב אז, התיר שר החקלאות שחיטה על פי הדרישות הדתיות של היהודים ושל המוסלמים, כך שחוק זה מעולם לא נאכף. בנובמבר 2012, קבע בית המשפט הגבוה לחוקה בפולין כי שחיטה כשרה אינה חוקית. הפניה לערכאה משפטית נעשתה על ידי ארגוני זכויות בעלי חיים. זאת מפני שהשחיטה הכשרה נוגדת את החוק על הגנת בעלי חיים מ-1952. בתגובה הכריז סגן שר החקלאות הפולני, קז'ימייז' פּלוֹצקֶה, כי "שחיטה דתית קיימת בפולין מזה מאות שנים והיא מקובלת בכל העולם. במדינתנו מחייב חופש הפולחן הדתי ולכן אי אפשר לאסור אותה". לפסיקה לא הייתה משמעות רבה כי האיחוד האירופי התיר שחיטה על פי צווי הדת בכל המדינות, החל מינואר 2013.[4] בנוסף הורה ראש ממשלת פולין, דונלד טוסק, על הקמת ועדה מיוחדת למציאת פתרון שיאפשר את השחיטה הכשרה בפולין, ושינוי החוק במידת הצורך.[5] בדצמבר 2014 קיבל בית המשפט הגבוה לחוקה בפולין את עתירת הקהילה היהודית, וקבע כי השחיטה הכשרה מותרת על פי חוק המדינה. כי "חופש הדת הינו ערך עליון על פי חוקתה של פולין והאיחוד האירופי ועומד מעל כל חוק אחר".[6]
בישראל
בישראל הועלתה הצעת חוק המחייבת הימום לפני השחיטה מספר פעמים על ידי חברי כנסת מטעם מפלגת שינוי.[7]
השחיטה היהודית בעולם בשנים האחרונות
גם בשנים האחרונות ישנן דרישות מצד ארגונים שונים בעולם להגביל את השחיטה היהודית. מנגד ישנם חוקרים שטוענים שהשחיטה היהודית היא ההמתה ההומאנית ביותר, ביניהם ד"ר נורברטו קליין, הבעלים של המרפאה הווטרינרית "מזור לחי" שחקר את הנושא והגיע למסקנה שהשחיטה הכשרה איננה מכאיבה לבעלי חיים הכשרים למאכל על פי ההלכה היהודית.[8] הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר כתב דוקטורט על נושא השחיטה והגיע למסקנה שהשחיטה הכשרה איננה מכאיבה לבעל החיים הכשרים, בשונה מבעלי החיים שאינם כשרים.[9]
- מדינות בהן אסורה כיום השחיטה הכשרה
- נורווגיה
- שוודיה
- שווייץ
- ניו זילנד אסרה על השחיטה הכשרה ב-2010[10]
- לוקסמבורג[דרוש מקור]
- דנמרק[11]
- פלנדריה, בלגיה[12]
- סלובניה
- איסלנד
- ליכטנשטיין
- יוון[13]
לקריאה נוספת
- ביוגרפיה של הרב יחיאל אריה מונק בספרו עולם האותיות, בעברית, ארטסקרול 1990.
קישורים חיצוניים
- מאמר על המאבק על השחיטה היהודית מאת זרח ורהפטיג.
- מאמר על המאבק על השחיטה היהודית.
- הספר עדות נאמנה – שו"ת על מאבק השחיטה באירופה.
- השחיטה היהודית בגרמניה הנאצית
- ישראל מאיר לוינגר, השחיטה וצער בעלי חיים (ירושלים תשס"ד), באתר "דעת"
עופר אדרת, יהדות אירופה מכנסת דיון חירום על שחיטה כשרה, באתר הארץ, 16 ביולי 2013- אסף קניאל, שמירת מצוות בראי ההתמודדות עם גזירת הכשרות, 1937–1939, באתר דעת
- שרה קפלן, דיונים הלכתיים סביב גזירת השחיטה בגרמניה הנאצית, באתר דעת
הערות שוליים
- ^ שו"ת שרידי אש, יורה דעה סימן ד.
- ^ איתמר אייכנר, איסור שחיטה כשרה באנטוורפן, שגריר בלגיה לשיחה בי-ם, באתר ynet, 11 בינואר 2019
- ^ C-336/19 – Centraal Israëlitisch Consistorie van België and Others v. Vlaamse Regering.
- ^ רומן פריסטר, כתב "הארץ" בוורשה, בית המשפט הגבוה לחוקה בפולין קבע כי שחיטה כשרה אינה חוקית, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2012
- ^ עופר אדרת, פולין בדרך לפתרון משבר השחיטה הכשרה, באתר הארץ, 19 ביולי 2013
- ^ יקי אדמקר, "יום חג": בית המשפט בפולין ביטל האיסור על השחיטה הכשרה, באתר וואלה!, 10 בדצמבר 2014
- ^ הצעת חוק: לחייב הימום בע"ח לפני שחיטה, באתר וואלה!, 4 במאי 2004
- ^ תמצית מהמחקר באתר הידברות
- ^ הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר, השחיטה וצער בעלי חיים – סקירה מקיפה לאור הרקע המדעי כיום, הוצאת מכון משכיל לדוד תשס"ד, באתר דעת
- ^ בדרך לאישור בהולנד: תיאסר השחיטה הכשרה, באתר וואלה!, 29 ביוני 2011
- ^ יקי אדמקר, "זכויות החי לפני הדת": דנמרק אוסרת שחיטה כשרה, באתר וואלה!, 14 בפברואר 2014
- ^ גזענות או הגנה על בע"ח? בלגיה אוסרת על שחיטה כשרה, באתר וואלה!, 7 בינואר 2019
- ^ קובי נחשוני, איתמר אייכנר, בית המשפט העליון ביוון: "השחיטה הכשרה מנוגדת לחוקי האיחוד האירופי", באתר ynet
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
35488915המאבק על השחיטה הכשרה