כיור (כלי המקדש)
הכיור הוא אחד מכלי המשכן ובית המקדש, ששימש את הכהנים לרחוץ במימיו את כפות ידיהם ורגליהם לפני הכניסה למקדש ותחילת העבודה. רחיצה זו נקראת בלשון חז"ל גם קידוש ידיים ורגלים.
הציווי על עשיית הכיור
הציווי על בניית הכיור נמצא בתורה בספר שמות[1]:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה, וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם.
הציווי על בניית הכיור מופרד מהציווי על בניית שאר כלי המקדש (וכך גם תיאור עשייתו) ומופיע רק לאחר הציווי על הכנת בגדי הכהונה. מפרשים רבים מתייחסים לשאלה זו; נראה כי אכן הכיור אינו חלק מן המשכן, אלא כלי המסייע בעבודתו, וזו הסיבה להפרדה האמורה.
צורת הכיור וגודלו
הכיור הוא מכל מנחושת המכיל מים, ומותקנים בו ברזים שדרכם הכהנים יוצקים את המים על גופם (בדומה למיחם שלנו). הכיור עמד על בסיס (כן) המופרד ממנו[2], וגם הוא עשוי נחושת. הכיור נמצא בחצר המשכן, בין ההיכל למזבח העולה, כפי שנאמר בפסוק שהובא לעיל, והמפרשים מסבירים שהדבר נועד כדי להזכיר למי שבא לעבוד בהיכל או במזבח לרחוץ לפני כן.
בתורה לא נקבע לכיור גודל קבוע או צורה קבועה, בניגוד לכלים אחרים במשכן, כדוגמת ארון הברית, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת, שהם מרובעים שאורכם רוחבם וגובהם מפורש בתורה[3]. משמעות הדבר, שמבחינת ההלכה ניתן ליצור כיור ללא הגבלה על גודלו וצורתו, ובלבד שיהיה מנחושת. עם זאת, חז"ל דייקו מפסוקי התורה: "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו" שהכיור צריך להכיל מים בכמות המספיקה לארבעה כהנים לפחות[4].[5]
מקור מי הכיור
בדברי חז"ל מופיעה מחלוקת בשאלה האם מי הכיור צריכים להיות מי מעיין דווקא, או שכל מים כשרים לשם כך[6]. ההלכה נפסקה כדעה השנייה[7], אם כי, כנראה שמבחינה מעשית בדרך כלל היו מי הכיור מי מעיין[8].
תולדות הכיור
הכיור במשכן המדבר
את הכיור הראשון הכינו מנחושת שנלקחה מהמראות של נשות ישראל.[9]
ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו
חז"ל מסבירים, שהמראות הצובאות הן מראות של נשים שהתייפו בעזרתן, כדי לחזק את הקשר המשפחתי בזמן השעבוד במצרים, וכדי להרבות את הילודה בעם ישראל. משה רבנו סבר שאין זה ראוי להשתמש לכיור במראות אלו, שיש בהן דבר של תאווה, וה' הורה לו להשתמש בהן, כי בזכות נשים אלה ומעשיהן החזיק עם ישראל מעמד במצרים[10]. מאחר שהכיור נעשה ממראות הנחושת, היו לו שימושים בהיותו כמראה, הנשים היו מסתכלות דרך הכיור בעבודת הכהנים כאשר היו מביאות את קרבנן.[11] בפירוש הראקנטי כתב כי הכהן היה מביט בפני המתכפר בזמן הבאת קרבנו, וכאשר אשה היתה מביאה קרבן היה הכהן מביט בה דרך הכיור.יש שפירשו שהנשים היו צופות בעדו בעבודת הקורבנות ויש שפירש שהכהן היה מביט דרכו בפני הנשים בבואם להקריב קרבן[12].
הכיור בתקופת בית ראשון
בספר מלכים מתוארים הכיורים שבנה שלמה כשבנה את בית המקדש, ומצוין שם שהוא בנה עשרה כיורות, והעמיד אותם על "מכונות" מפוארות, שניתן היה לנייד אותן[13]:
וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת, נְחֹשֶׁת: אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד, אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד, כִּיּוֹר אֶחָד עַל הַמְּכוֹנָה הָאַחַת, לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת.
"ארבעים בת" נאמדים בכמטר מעוקב אחד של מים, וכך הספיקה תכולת כל כיור לקידוש ידיים ורגלים מאות פעמים.
בנוסף לכיורים, בנה שלמה את ה"ים", בריכת נחושת גדולה ומעוטרת, שעמדה על שתים עשרה דמויות פרים עשויים נחושת. קוטרו של ה"ים" היה עשר אמות, והכיל אלפיים בת, כ- 50 מ"ק מים[14]. ה"ים" התמלא ממעיינות באזור ירושלים[15], וממנו מילאו את הכיורים. בריכה זו נשדדה על ידי הבבלים, עם חורבן הבית הראשון[16].
תקופת בית שני
המשנה מספרת, שלכיור היו שני ברזים בלבד, עד שכהן גדול בשם "בן קטין" יצר כיור חדש, ובו שנים עשר ברזים[17]. הדבר נעשה כדי לאפשר לכהנים שעוסקים בקרבן התמיד ובעבודות הנלוות לו לקדש את ידיהם ורגליהם בבת אחת.
פריט נוסף שחידש בן קטין הוא המוכני, מדובר במנוף (או גלגלת) עשוי עץ, שבעזרתו הורד הכיור במשך הלילה לבור מים בבית המקדש, והועלה למחרת. הדבר נועד למנוע מן המים שהיו בכיור במשך הלילה להיפסל ב"לינה"[18]. פירוש הדבר: כל דבר ששוהה בכלי קודש במשך הלילה - נפסל בהגיע עלות השחר. ממילא, מים שנשארו בכיור במשך הלילה היו נפסלים בהגיע הבוקר, והיה צורך לשפוך אותם ולהביא מים חדשים. על ידי המוכני שהו המים שבכיור במשך הלילה בבור מים, ולכן לא נפסלו. על פי המתואר במשנה, בשעת הפעלתו של המוכני נשמע קולו למרחק רב.
בדברי הרמב"ם[19] מופיע תיאור אחר לגמרי של המוכני: מדובר בכלי נוסף מעל הכיור, שלא הוקדש אלא נחשב כחפץ רגיל, ללא קדושה[20]. מכיוון שכלי זה לא התקדש - המים שנמצאו בו לא נפסלו בלינה. כלי זה הוא שהכיל את רוב מי הכיור, ורק בשעת הצורך, כאשר כהן רצה לקדש את ידיו ורגליו, הוא הפעיל מנגנון שהזרים את המים מן המוכני אל הכיור, וקידש את ידיו ורגליו מן המים שבכיור. באופן כזה, לא היו בכיור מים בקביעות, אלא רק לפי הצורך הנדרש לקידוש, ובסוף היום לא היו בו מים שנפסלו.
שחזור מעין הכיור
מכון המקדש, האמון על שחזור כלי המקדש במתכונתם ההלכתית, שיחזר גם את כיור הנחושת. תחילה נעשה כיור המכיל כמה עשרות ליטרים ובו ששה ברזים, ובתחילת שנת תשס"ט נחנך ברוב עם כיור חדש ומשוכלל, המכיל מאות ליטרים, ונותן מענה לבית מקדש מתפקד ופעיל. המוכני בכיורים אלו נעשה על פי שיטתו של הרמב"ם שהוזכרה לעיל.
לינה
ערך מורחב – לינה (מימי הכיור)
קיים ספק בתלמוד[21] האם פסול לינה חל רק על דבר העומד לאכילה, או גם על קרבנות שאינם עומדים לאכילה כמו פרים הנשרפים, והרמב"ם[22] פוסק שמספק חל פסול לינה גם על פרים הנשרפים. לעומת זאת על מי הכיור קיימת הסכמה כי הם נפסלים בלינה[23]. לפי הסברו של רבי איסר זלמן מלצר[24], טעם הדבר הוא מכיון שמי הכיור עומדים גם כן בסיטואציה מסויימת לשתייה, וזאת במהלך בדיקתה של הסוטה, שבו היא שותה ממי הכיור[25].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ ספר שמות, פרק ל', פסוקים י"ז-י"ט
- ^ הרמב"ם, הלכות בית הבחירה פרק א הלכה ו (במהדורות המדויקות) מונה את הכיור ואת כנו כשני כלים נפרדים.
- ^ ספר שמות, פרק כ"ה
- ^ תלמוד בבלי מסכת זבחים דף כא עמוד ב
- ^ על פי ניסויים שנערכו במכון המקדש, כמות המים המספיקה לקידוש ידיים ורגלים נאמדת בליטר בערך, ומכאן שעל הכיור להכיל לפחות ארבעה ליטרים.
- ^ תלמוד בבלי מסכת זבחים דף כב עמוד ב
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת המקדש, פרק ה הלכה יב
- ^ תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ג הלכה ח
- ^ ספר שמות, פרק ל"ח, פסוק ח'
- ^ מדרש תנחומא, פרשת פקודי, סימן ט'
- ^ תרגום אונקלוס בקצרה ובתרגום יונתן ביתר ביאור
- ^ https://the-weekly-torah-portion.blogspot.co.il/2016/02/parshas-vayakhel.html פרשת ויקהל, הכיור
- ^ ספר מלכים א', פרק ז', פסוק ל"ח
- ^ ספר מלכים א', פרק ז', פסוקים כ"ג-כ"ו
- ^ תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ג הלכה ח
- ^ ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק כ'
- ^ משנה מסכת יומא פרק ג משנה י
- ^ משנה מסכת יומא פרק ג משנה י, ומסכת תמיד פרק א משנה ד ופרק ג משנה ח. תלמוד בבלי מסכת זבחים דף כ עמוד א.
- ^ משנה תורה, הלכות בית הבחירה פרק ג הלכה יח
- ^ על מנת שכלי יהיה קודש, על האדם לומר שכלי זה יהיה מעתה שייך לאוצר המקדש, או שהכלי ייקנה מהכסף המצוי באוצר המקדש. המוכני, לעומת זאת, נקנה מכספו הפרטי של בן קטין, ולא הייתה לו כוונה להעבירו לבעלות אוצר המקדש, ולפיכך הוא נשאר במעמד של חפץ רגיל.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ק"ד עמוד ב'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות פסולי המוקדשין, פרק י"ט, הלכה ג'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף כ' .
- ^ אבן האזל על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ה׳:י״ד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ט"ו עמוד ב'.
| חלקי בית המקדש השני | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקרא | |||||||||
|
1. לשכת הפרווה 2. בית החליפות 3. לשכת פרהדרין 4. בין האולם ולמזבח 5. תאים 6. מסיבה 7. אחורי בית הכפורת | |||||||||
| שערי המקדש | |||||||||
|
א. שער עזרת נשים ב. שער העליון ג. שער הדלק ד. שער הבכורות ה. שער המים ו. שער יכניה/הניצוץ ז. שער הקרבן ח. שער הנשים ט. שער השיר/המוקד י. שער בלי שם | |||||||||
| המשכן וכליו | ||
|---|---|---|
| מבנה המשכן | אוהל מועד • חצר המשכן • קרשי המשכן • יריעות המשכן • עמודי המשכן • קלעי החצר • אדני המשכן | 
|
| מָסַכִים | הפרוכת • מסך פתח אוהל מועד • מסך שער החצר | |
| כלי המשכן | ארון הברית • הכרובים • כפורת • המנורה • שולחן הפנים • מזבח הזהב • מזבח הנחושת • הכיור | |
| בגדי כהונה | מכנסיים • אבנט • כתונת • מצנפת/מגבעת • מעיל • אפוד • חושן • ציץ | |
| נושאי המשכן | שבט לוי • גרשון • קהת • מררי | |
| אדריכלי המשכן | בצלאל בן אורי • אהליאב בן אחיסמך | |
| משכנות | משכן משה • משכן גלגל • משכן שילה • משכן נוב • משכן גבעון | |