הכוחות המזוינים המהפכניים של קובה
 | |
| זרועות | |
|---|---|
| צבא קובה | |
| חיל האוויר וההגנה האווירית הקובני | |
| חיל הים הקובני | |
| היסטוריה צבאית | |
| משבר הטילים בקובה | |
| מלחמת עשר השנים |
הכוחות המזוינים המהפכניים של קובה (בספרדית: Fuerzas Armadas Revolucionarias, בקיצור: FAR) הם הכוחות הצבאיים של קובה. הם כוללים את צבא קובה, חיל הים הקובני, חיל האוויר וההגנה האווירית וגופים חצי-צבאיים אחרים, כולל מיליציית הכוחות הטריטוריאליים ( Milicias de Tropas Territoriales - MTT), צבא העבודה הצעיר (Ejército Juvenil del Trabajo - EJT), וחטיבות ההגנה והייצור (Brigadas de Producción y Defensa - BPD), וכן את ארגון ההגנה האזרחית (Defensa Civil de Cuba - DCC) ומוסד המילואים הלאומי (Instituto Nacional de las Reservas Estatales - INRE). כל הקבוצות הללו כפופות למשרד הכוחות המזוינים המהפכניים (Ministro de las Fuerzas Armadas Revolucionarias - MINFAR).
הכוחות המזוינים הם הארגון החזק ביותר בקובה.[1] הצבא מנהל מפעלים רבים במגזרים כלכליים מרכזיים המייצגים כ-4% מהכלכלה הקובנית.[2][3] בנאומים רבים הדגיש נשיא קובה, ראול קסטרו את תפקידו של הצבא כ"שותף של העם".[4]
היסטוריה
צבא קובה הוקם לראשונה בשנת 1868 על ידי מהפכנים קובנים במהלך מלחמת עשר השנים. הוא הצטרף למדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה באפריל 1917 וסיפק סוכר לכמה מדינות, בעיקר לארצות הברית. הצבא היה מעורב בקרב הקאריביים במהלך מלחמת העולם השנייה כחלק צבעלות הברית שנתמכו על ידי ארצות הברי. לאחר שהמהפכה הקובנית הפילה את ממשלתו של פולחנסיו בטיסטה, צבא המורדים הקובני בהנהגתו של פידל קסטרו אורגן מחדש לכוחות המזוינים הנוכחיים של קובה.
במהלך המלחמה הקרה העניקה ברית המועצות סיוע צבאי וכלכלי לקובה. מ-1966 ועד סוף שנות ה-80, הסיוע הצבאי של ממשלת ברית המועצות אפשר לקובה לשדרג את יכולותיה הצבאיות למקום הראשון באמריקה הלטינית. המשימה הצבאית הקובנית הראשונה באפריקה התקיימה בגאנה ב-1961. כוחות הצבא של קובה הופיעו באלג'יריה, בשנת 1963, כאשר חטיבה רפואית צבאית הגיעה לסייע לממשלה.[5] מאז שנות ה-60, קובה שלחה כוחות צבא למדינות אפריקה ומדינות ערביות - סוריה ב-1973, אתיופיה ב-1978, אנגולה מ-1975 עד 1989, וניקרגואה ואל סלוודור במהלך שנות ה-80.
בשנת 1989, הממשלה ביצעה טיהור בכוחות המזוינים ובמשרד הפנים, והרשיעה את ארנלדו אוצ'ואה, קצין הצבא בדרגת מייג'ור גנרל וגיבור הרפובליקה של קובה, קולונל אנטוניו דה לה גווארדיה ממשרד הפנים, ובריגדיר גנרל פטריסיו דה לה גווארדיה גם הוא ממשרד הפנים באשמת שחיתות וסחר בסמים. פסק דין זה מכונה בקובה "סיבה 1". אוצ'ואה ואנטוניו דה לה גווארדיה הוצאו להורג. בעקבות ההוצאות להורג, הצבא צומצם באופן דרסטי, משרד הפנים הועבר לשליטתו הבלתי רשמית של ראש הכוחות המזוינים המהפכניים גנרל ראול קסטרו (אחיו של פידל קסטרו), ומספר רב של קציני צבא הועברו למשרד הפנים.
סוכנות ביון ההגנה דיווחה ב-1998 כי הארגונים החצי-צבאיים של המדינה, כוחות המיליציה הטריטוריאלית, צבא הצעירים והמיליציה הימית סבלו מירידה ניכרת של המורל והאימונים בשבע השנים הקודמות, אך עדיין שמרו על הפוטנציאל "לגרום לאויב לשלם על פלישתו." קובה גם אימצה אסטרטגיית "מלחמת העם" המדגישה את האופי ההגנתי של יכולותיה.
ב-14 בספטמבר 2012, גנרל בכיר קובני הצהיר במהלך ביקור בבייג'ינג על הרצון להעמיק עוד יותר את שיתוף הפעולה הצבאי עם סין. הוא אמר כי קובה לחלוק מידע הצבא הסיני ולחזק את שיתוף הפעולה הבילטרלי בהכשרת כוח אדם ובתחומים אחרים.[6]
הכוח הצבאי של קובה צומצם בחדות בעקבות אובדן הסובסידיות הסובייטיות לאחר תום המלחמה הקרה, וכיום מונים הכוחות המזוינים המהפכניים 39,000 חיילים סדירים.
צבא המהפכה
ב-1984 היו 3 פיקודים גאוגרפיים עיקריים: מערב, מרכז ומזרח. היו דיווחים על כ-130,000 חיילים בכל הדרגות. בכל פיקוד היה חיל מצב הכולל דיוויזיית שריון אחת, אוגדה ממוכנת וקורפוס של 3 דיוויזיות חי"ר, אם כי לפיקוד המזרח היו שני קורפוסים בסך 6 דיוויזיות. היה גם אזור צבאי עצמאי, עם דיוויזיית חיל רגלים אחת באי איסלה דה לה חובנטוד.
הערכת סוכנות בין ההגנה במחצית הראשונה של 1998 אמרה כי יחידות השריון והתותחנים של הצבא היו ברמות מוכנות נמוכות עקב אימונים "מצומצמים מאוד", ובדרך כלל לא מסוגלים לבצע פעולות אפקטיביות מעל רמת הגדוד, וכי הציוד נמצא ברובו באחסון ואינו זמין בהתראה קצרה. באותו דו"ח נאמר כי הכוחות המבצעים המיוחדים של קובה ממשיכים להתאמן אך בקנה מידה קטן מבעבר, וכי בעוד המחסור בחלקי חילוף לציוד הקיים שלה והמחסור החמור הנוכחי בדלק משפיעים יותר ויותר על היכולות המבצעיות, קובה עדיין מסוגלת לפעול בתנגדות ניכרת לכל מעצמה אזורית.[7]
חיל האוויר וההגנה האווירית המהפכניים
חיל האוויר וההגנה האווירית המהפכניים של קובה או DAAFAR שימש בשנות ה-80 בעזרת ברית המועצות לצורך הפגנת כוח בחו"ל, במיוחד באפריקה. במהלך אותה תקופה קובה שלחה מטוסי קרב וטרנספורטים להצבה באזורי עימות כמו אנגולה ואתיופיה.
בשנת 1990, חיל האוויר של קובה היה המצויד ביותר באמריקה הלטינית. בסך הכל, חיל האוויר הקובני המודרני ייבא כ-230 מטוסים בעלי כנף קבועה. למרות שאין נתון מדויק זמין, אנליסטים מערביים מעריכים שנכון ל-2009 לפחות 130 (מתוכם רק 25 מבצעיים)[8] מהמטוסים הללו עדיין נמצאים בשירות ופרוסים בין 13 בסיסי התעופה הצבאיים באי.
בשנת 1996 הפילו לוחמים מה-DAAFAR שני מטוסי ססנה מפלורידה, אשר נחשדו בטעות בהטלת כרוזים במרחב האווירי של קובה. חיל האוויר ספג ביקורת על כך שלא נתן לטייסי המטוס אופציות מלבד הפלה. מטוס אחד נמלט.[9]
חיל הים המהפכני
בשנת 1988, הצי הקובני היה מורכב מ-12,000 איש, 3 צוללות, 2 פריגטות מודרניות של טילים מונחים, ספינת מודיעין אחת, ומספר רב של ספינות סיור ושולות מוקשים.[10] עם זאת, רוב הכלים מתוצרת ברית המועצות הוצאו משימוש או הוטבעו כדי ליצור שוניות. עד שנת 2007, הצי הקובני הוערך בכ-3,000 כוחות (כולל עד 550 כוחות חיל נחתים של הצי) עם 6 ספינות טילים מסדרת אוסה וספינה אחת מדגם פוק קורבט. הצי הקובני כולל גם גדוד נחתים קטן בשם "Desembarco de Granma". בעבר מנה הגדוד 550 איש, אם כי גודלו נכון ל-2022 אינו ידוע.
לאחר שהצוללות הסובייטיות הישנות הוצאו משירות, קובה חיפשה עזרה מהניסיון של צפון קוריאה בצוללות קטנות. עריקים צפון קוריאנים טענו שראו קובנים מאמצע עד סוף שנות ה-90 בבסיס צוללות סודי. שנים מאוחר יותר, התפרסמה תמונה בודדת של צוללת שחורה קטנה בנמל הוואנה. לפי השמועות הצוללת חמושה ב-2 טורפדות. רק צוללת בודדת נמצאת בשירות והעיצוב נראה מקומי, גם אם הושפע הן מצפון קוריאה והן מעיצובים סובייטיים.[11][12]
חיל הים הסב ספינת דייגים גדולה לספינת סיור נושאת מסוקים Rio Damuji מס' 390 חמושה ב-2 טילים ומקלעים. יחידה שנייה (BP-391) הוסבה ונכנסה לשירות בשנת 2016.
חיל הים הקובני מפעיל מערכות טילים משלו, מערכת טילים המיוצרת בקובה (העתק של SS-N-2 סטיקס הסובייטי) ומערכת טילים נגד ספינות "רמולגדאס". האיומים העיקריים של חיל הים הם הברחות סמים והגירה בלתי חוקית. מיקומה הגאוגרפי והנוכחות הימית המוגבלת של המדינה אפשרו לסוחרים לנצל את המים הטריטוריאליים והמרחב האווירי של קובה.[13]
הצי הקובני מפעיל 2 מסוקי 2 Mi-14 Haze לטובת לוחמה נגד צוללות.[14]
כוחות מיוחדים
הצרעות השחורות (Avispas Negras), הידועה גם בשם החטיבה הניידת של הכוחות המיוחדים (BMTE) היא יחידת כוחות מיוחדים בכוחות המזוינים המהפכניים של קובה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "The Cuban military and transition dynamics" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2009-03-26. נבדק ב-2009-08-27.
- ^ "Does the Cuban Military Really Control Sixty Percent of the Economy?". Huffington Post. 2017-06-28.
- ^ "Challenges to a Post-Castro Cuba" (PDF). Harvard International Review. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2010-06-10. נבדק ב-2009-08-27.
- ^ Claudia Zilla. "The Outlook for Cuba and What International Actors Should Avoid" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2009-06-06. נבדק ב-2009-08-27.
- ^ John Williams, "Cuba: Havana's Military Machine", The Atlantic Monthly, August 1988
- ^ "Cuba and China strengthen military cooperation".
- ^ "The World Factbook". נבדק ב-24 באפריל 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Cuban Armed Forces Review: Air Force (אורכב 10.02.2009 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Sections 3.18, 3.19 and 3.20 of the Resolution on the Cuban Government's Shootdown of Brothers to the Rescue Adopted by the Council of the International Civil Aviation Organization (ICAO) at the Twentieth Meeting of its 148th Session on 27 June 1996
- ^ "Cuba: Havana's Military Machine". The Atlantic. באוגוסט 1988.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Delfin". hisutton.com. 10 באוקטובר 2016. נבדק ב-4 בינואר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Sutton, H. I. "New Photo Reveals Cuban Navy's Secret Submarine". Forbes (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-1 במרץ 2020. נבדק ב-2020-03-02.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Global Security on Cuban Navy".
- ^ Cuban Armed Forces Review: Air Force Archived 2009-02-10 at the Wayback Machine.
34670789הכוחות המזוינים המהפכניים של קובה