החיה מז'בודן
החיה מז'בודן (בצרפתית: La Bête du Gévaudan) הוא הכינוי שניתן לבעל חיים טורף אשר ככל הנראה היה זאב אפור, כלב פראי או כלב זאב. החיה קיבלה את כינויה כיוון שבין השנים 1764-1767 ערכה סדרת מתקפות על תושבי מחוז ז'בודן (כיום המחוזות לוזר והלואר העילי) שבממלכת צרפת. המתקפות כיסו שטח שהשתרע על בין 80 ל-90 ק"מ, וגבו את חייהם של עשרות בני אדם.
החיה
המתקפה הראשונה נערכה ביוני 1764 כאשר רועת בקר צעירה חזרה לביתה פצועה, וסיפרה שהותקפה באכזריות בידי יצור משונה בעל שיניים וזנב אדירים. לטענתה, היא ניצלה רק תודות לעדר השוורים שלה שהניס את החיה. בני משפחתה ביטלו את הסיפור וסברו שמדובר בזאב אפור חולה כלבת. עם זאת, כמה שבועות לאחר מכן, ב-30 ביוני נמצאה גופתה של נערה בת 14 בשם ז'אן בולה אשר ניכר היה שהותקפה בהפתעה בידי חיית טרף, בכפר לה הובס שליד העיירה לנגון. שבועיים לאחר מכן נהרגה נערה נוספת, ולאחר מכן הלכו המתקפות והתרבו ורובן הסתיימו במוות.
המתקפות הפילו אימה על תושבי האזור. החיה הקפידה תמיד לתקוף רק אנשים בודדים. היא פעלה במהירות לא מצויה, והמעטים שהצליחו בצורה כלשהי להינצל, בקושי הצליחו להבין מה תקף אותם. מבדיקת גופות עלה שהיא כיוונה את נשיכותיה בעיקר לאזור הצוואר והראש של הקרבן. מהתיאור הכללי עולה שמדובר ביצור דמוי זאב, אך גדול הרבה יותר. היה לו ראש גדול דמוי כלב, אוזניים ישרות קטנות, חזה רחב ופה גדול שחשף שיניים גדולות מאוד. פרוותו הייתה שחורה או אדומה או שניהם יחד. זנבו היה גדול מהממוצע אצל זאבים. היו שסברו שלמעשה מאחורי ההתקפות עומדות שתי חיות, שכן המתקפות נערכו בצפיפות רבה מדי. היו אף שטענו שראו את החיה מסתובבת עם בעל חיים נוסף הדומה לה.
ב-12 בינואר 1765, חרגה החיה ממנהגה ותקפה קבוצת אנשים שלמה. הגברים הניסו אותה ויצאו מהעניין בלי פגע, אולם התקרית הביאה את הנושא לידיעתו של לואי החמישה עשר, מלך צרפת. המלך העניק פרס לחברי הקבוצה, ויצא בהודעה רשמית שיסייע לאזרחי ז'בודן. המלך שיגר ליערות המחוז שני ציידים מקצועיים מלווים בשמונה כלבי ציד מאומנים היטב. הם שוטטו ביערות ארבעה חודשים והרגו זאבים רבים, אולם את החיה לא ראו אפילו פעם אחת. הם נאלצו להודות בכשלונם, והמלך שיגר למקום את הצייד האישי שלו פרנסואה אנטואן. בשבוע השלישי של ספטמבר 1765 ירה אנטואן למוות בזאב ענקי אשר אורכו הגיע ללמעלה משני מטרים ומשקלו היה 60 ק"ג.[1] על גופו היו צלקות רבות, אשר רועים ואיכרים שונים זיהו אותן כצלקות שהם גרמו לחיה. בדו"ח הרשמי שהגיש למלך כתב אנטואן: "מעולם לא ראיתי זאב גדול כל כך שאפשר להשוותו עם הזאב הזה. זאת הסיבה שאנחנו משערים שאולי זאת החיה המפחידה שגרמה נזק רב כל כך".
תשבי ז'בודן האמינו שאנטואן אכן הרג את החיה ובא הקץ לסבלותם, אולם ב-2 בדצמבר של אותה שנה הגיחה החיה שוב וטרפה שני ילדים. לאחר מכן חזרו ההתקפות למתכונת הרגילה כשתושבי האזור נואשים ואינם יודעים מה לעשות. ביוני 1767 החליט המרקיז דאצ'ר - אחד מאצילי ז'בודן, לשים קץ לקיומה של החיה אחת ולתמיד. הוא ארגן מסע ציד בהשתתפות מאות בני אדם. ב-19 ביוני, צייד בשם ז'אן שסאטל שהצטרף למסע, הבחין בחיה מתקרבת לכיוונו בעת שהתפלל באזור הכפר סוג. שסאטל הרים את רובהו וירה בחיה בקור רוח. למרבה הפלא, הירייה לא הרגה את החיה, אולם פצעה ובלמה אותה, ואפשרה לכלבי הציד של שסאטל להסתער עליה ולהרוג אותה.[2] על פי מחקר מ-1987, בסך הכל נרשמו 210 התקפות שנערכו בידי החיה, אשר גבו את חייהם של 210 אנשים, ופצעו 49. 98 מבין ההרוגים נאכלו. מקורות אחרים מצביעים על מספרים נמוכים יותר.
זיהוי
המונים נהרו לראות את גופת החיה ששסאטל הרג, אולם איש מהם לא הצליח לזהות באיזה בעל חיים מדובר. הכל הסכימו שאין זה זאב, או כל בעל חיים מוכר אחר. שסאטל רצה להביא את הגופה לארמון ורסאי כדי להציג אותה בפני המלך ולאפשר למדענים לבדוק אותה, אולם היא החלה להירקב, ובלית ברירה נאלצו לקבור אותה באדמה. זהותה המדויקת של החיה נותרה עד ימינו בגדר תעלומה. ההשערה של שסאטל, שאומצה רשמית בידי המלך, הייתה שמדובר בסך הכל בזאב חריג במראהו. עם זאת, האיכרים הצרפתיים באותה תקופה נפגשו עם הזאב על בסיס יומיומי כמעט, ולא יכלו לטעות בזיהויו. בנוסף על כך, זאבים נוהגים לנוע בלהקות, ומשתדלים בדרך כלל שלא לתקוף בני אדם. באופן כללי מהתיאורים עולה שהחיה דמתה יותר לכלב מאשר לזאב. לפיכך יש הסוברים שהחיה הייתה למעשה כלב ציד נגוע בכלבת מזן מסטיף ספרדי או שרינגר[3] אשר ייתכן שאף עבר הכשרה כלשהי בלחימה בידי אדם. ייתכן אף שמדובר בפרי הכלאה בין זאב לכלב. תאוריות נפוצות הרבה פחות הן שמדובר בבעל חיים אקזוטי כגון צבוע אשר יובא לצרפת ונמלט מבעליו.
לקריאה נוספת
- ג'יילס מילטון, הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה, הוצאת כתר, 2017. עמ' 364-366.
- Smith, Jay M. (2011). Monsters of the Gévaudan. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.
