הודאת בעל דין

הודאת בעל דין כמאה עדים דמי הוא כלל בדיני ממונות בהלכה, לפיו דברי אדם הנאמרים לחובתו בעניני ממון נאמנים יותר מכל דבר אחר.

בגמרא

כלל זה מופיע במסכת קדושין, בעניין הודאת בעל דין בממון ובעניין הודאת בעל שנישא לאשתו (כשגם אשתו מודה), וראה להלן.

מקור

רש"י במסכת קידושין לומד דין זה מהפס' "אשר יאמר כי הוא זה עד האלקים יבוא דבר שניהם" (שמות כב') שממנו למדו חכמים בגמרא שמודה במקצת חייב בשבועה ומלבד חיוב השבועה על מה שלא הודה חייב ממון על מה שהודה, מכאן אתה למד שבכח האדם לחייב את עצמו ממון. אמנם, לדעת התשב"ץ, המהר"י בן לב והש"ך להלן אין לדבר זה מקור.

דיני הודאה

הודאת בעל דין מחייבת, רק במקרה שאמר זאת בפני בית דין, או בפני שני עדים וציין בפניהם 'אתם עדי', לולי זאת הוא יכול לטעון "משטה אני בך" וההודאה הייתה רק כדי שהתובע יפסיק להטריד אותו.

נאמנות או כח

ישנו ויכוח מפורסם בהלכה, האם כלל זה מבטא נאמנות שיש לאדם על ענייניו שלו ולכן אם הוא אמר אנו מאמינים לו, או שהכלל נובע מכוחו הבסיסי של כל אדם להחיל חיובים על עצמו; כלומר, בכוחו של האדם לחייב עצמו במה שהוא רוצה, אם כן במקרה בו הוא מודה בכוחו להחיל על עצמו כל חיוב - אך לא מדובר בנאמנות אובייקטיבית.

דעת התשב"ץ שאדם נאמן על עצמו מצד מיגו, מתוך שיכל לתת לאותו אדם ממון עכשיו, נאמן גם לומר שחייב עכשיו, ואם כן לשיטתו זה נאמנות.

דעת המהר"י בן לב שאין בהודאת בעל דין כל נאמנות אלא היא התחיבות כמו מתנה ומאחר שהודה נתחייב לתת כמו כל אדם שמתחייב לתת מתנה שחייב לעמוד בדיבור.

מאידך הקצות החושן טוען שהודאת בעל דין היא נאמנות שהתורה האמינה לאדם לחייב את עצמו.

בש"ך נראה שהבין שנאמנות זו היא מסברא שמסתבר להאמין לאדם כאשר הוא מעיד לחובת עצמו, משום שיש 'אנן סהדי' שביכולתו ליתן אותו ממון במתנה למי שהודה לו.

רבי שמעון שקאפ מחדש שגדר הנאמנות בהודאת בעל דין אינה נאמנות על פרטי הסיפור כעדים אלא היא נאמנות על החיוב כלומר שאנו מאמינים לו שהוא חייב לפלוני כך וכך ממון וזאת מבלי להאמין לסיבה שהוא חייב את עצמו בממון.

כנגד עדים

כאשר עדים סותרים את הודאתו נחלקו הראשונים האם מקבלים את ההודאה, דעת הרמב"ם שאין מקבלים את הודאתו, ואילו דעת הרשב"א שמקבלים את הודאתו אף נגד העדים.

חב לאחריני

במקרים בהם הודאתו של האדם יוצרת מצב שבו אף אחרים מתחייבים אין לו נאמנות אף על עצמו. מטעם זה, פוסקת הגמרא שבעל ואשה שהודו שנישאו אינם נאמנים, כיון שהם מחייבים את הקרובים - לקרובי הבעל האשה אסורה, ולקרובי האשה הבעל אסור.

בטעם דין זה נחלקו האחרונים דעת התומים שאין סברא להאמין לו כשהוא חב לאחרים מכיון שיש מקום לחשוש לקנוניא שהאדם רוצה להפסיד את האחרים ולכן הוא מפסיד את עצמו כדי שנאמין לו, ואילו הקצות החושן טוען מכיון שהנאמנות שהתורה נתנה לו היא על עצמו אין בכוחו להיות נאמן על האחרים.

הודאה למפרע

נחלקו האחרונים, אם ההודאה חלה לחייבו מהזמן שחייב על פי ההודאה, או שחייב רק משעת ההודאה: בחלקת מחוקק נראה שהבין שההודאה פועלת לחייב אותו למפרע, ואילו הבית שמואל כתב, שההודאה פועלת לחייב רק מכאן ולהבא. יש שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת האחרונים האם תוקף הודאת בעל דין היא מכח נאמנות או התחייבות; אם היא נאמנות, נאמן למפרע, אך אם גדרה התחייבות, הרי מתחייב רק מכאן ולהבא.

לדעת הרשב"ם נידון זה הוא מחלוקת אמוראים מפורשת. ופסק כדעה שמועילה ההודאה למפרע.

הודאה מרשיעה

הריטב"א במסכת מכות כותב, שכאשר אדם מודה שהוא גנב מאמינים לו שהוא חייב, אך לא מאמינים לו שגנב מטעם אין אדם משים עצמו רשע, אך כלפי החיוב מאמינים לו, שהודאת בעל דין כמאה עדים הם.

הודאה לא מודעת

הגמרא מחדשת שאם אדם תבע את חבירו והודה לו, ולאחר מכן תבעו שוב ואמר שלא לווה כלל הרי זה כמי שהודה שלא פרע וחייב לשלם מדין הודאת בעל דין ואף אינו יכול לטעון לאחר מכן פרעתי שהרי אם הוא מתכחש להלואה ודאי שלא פרע ובזה הוא מודה שלא פרע וחייב לשלם.

ראו גם

• אודיתא
• פלגינן דיבורא
• מודה בקנס
• מודה במקצת
• שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא

קישורים חיצוניים

• הערך "הודאת בעל דין", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• אסופת מאמרים בנושא הודאת בעל דין, באתר אסיף

הערות שוליים

הודאת_בעל_דין23528942Q6614458

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0