הבחירות למועצה המחוקקת (1923)
הבחירות למועצה המחוקקת נערכו בשטחי ארץ ישראל שבשליטת המנדט הבריטי בחודשים פברואר ומרץ בשנת 1923. מטרת הבחירות הייתה להקים בשטחי המנדט מועצה שתהיה בעלת סמכויות חקיקה, שיהיו בה נציגים לאוכלוסיות השונות בשטחי המנדט וכן לפקידות הבריטית הבכירה. עקב החרמת התנועה הלאומית הפלסטינית את הבחירות, לא שיקפו תוצאותיהן את הרכב האוכלוסייה בשטחי המנדט, והגוף שאמור היה לקום בעקבותיהן, מועצה מחוקקת בעלת סמכויות חקיקה בשטחי המנדט, לא קם מעולם.
הרקע ההיסטורי והמשפטי לבחירות
הרעיון כי בשטחי המנדט יהיה גוף בעל סמכויות חקיקה ושלטון עצמי, בו תינתן עדיפות לציבור הערבי בשל היחס המספרי בינו ובין היהודים קדם למתן כתב המנדט. יש הרואים שורשיו של רעיון זה בנאומו של הנציב העליון הרברט סמואל ביוני 1921 ובספר הלבן של צ'רצ'יל משנת 1922.[1]
החל מאוקטובר 1920 פעל גוף דומה, ממונה, אשר בין יתר תפקידיו היה עיון ומתן הערות להצעות חקיקה, בשם "המועצה המייעצת" (The Advisory Council). בגוף היו חברים עשרה פקידים בכירים בשלטון המנדט, וכן ארבעה מוסלמים, שלושה נוצרים ושלושה יהודים. חבריו היהודים של הגוף היו יצחק בן צבי (שפרש באמצע שנת 1921 והוחלף בחיים מרגליות קלווריסקי), דוד ילין ואהרון אייזנברג.[2]
ביולי 1922 ניתן כתב המנדט, בו מינה חבר הלאומים את בריטניה כנאמנה לשלוט על ארץ ישראל מטעם החבר. כתב המנדט כלל סעיף כללי ובו דובר על "אוטונומיה מקומית" אך לא קבע את המבנה המדויק של סמכויות השלטון, ואת מידת השתתפות התושבים המקומיים בשלטון על עצמם.
באוגוסט 1922 פרסמו שלטונות המנדט את דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, שהיה מעין חוקה שהסדירה את יחסי הרשויות בשטחי המנדט, רשות מבצעת, רשות שופטת ורשות מחוקקת. דבר המלך כלל לראשונה התייחסות מפורטת לשאלת סמכויות החקיקה, ועל פיו אלו יהיו נתונות לגוף בן 22 חברים, ובו עשרה פקידים בכירים בשלטון המנדט, וכן שנים עשר נציגי ציבור, מהם שמונה מוסלמים, שני נוצרים ושני יהודים.[3] הנציב העליון יהיה יושב ראש המועצה, וניתנה לו גם זכות וטו על החלטותיה, והחוקים שתחוקק. את סדרי הבחירות והזכאים להשתתף בהן ליווה פרסומו של דבר מלך נוסף, דבר המלך על הבחירות למועצה המחוקקת של פלשתינה (א"י) (1922).[4] בבחירות היו זכאים להשתתף גברים בני 25 ומעלה. שטחי המנדט חולקו לאזורי בחירה, מהם ייבחרו שנים עשר "בוחרי משנה" שהם שיבחרו את חברי המועצה על פי העדה הדתית שהם נמנים עליה, בדומה לחבר האלקטורים בבחירות לנשיאות בארצות הברית.
עמדות היהודים והערבים בנוגע לבחירות
החשש הטבעי של היישוב היהודי היה כי מועצה מחוקקת בה עשרה נציגים ערבים ושניים יהודים תסכל את הקמת הבית הלאומי שהובטח בהצהרת בלפור ובכתב המנדט. מחוקק דבר המלך במועצה על ארץ ישראל נתן דעתו על חשש זה וקבע בסימן 18 לדבר המלך כי החוקים שתקבע המועצה יהיו בתוקף "בתנאי שלא יאשרו שום פקודה המגבילה את החופש הגמור של המצפון ואת חופש הפולחן לכל צורותיו, אלא במדה שיהא צורך בכך לשם שמירת הסדר והמוסר, ובתנאי שלא יאשרו שום פקודה העשויה להפלות באיזו דרך שהיא בין תושבי פלשתינה (א"י) לביניהם על יסוד הלאום, הדת או השפה. לא יאשרו שום פקודה שתהא באיזו דרך שהיא מתנגדת או בלתי מתאמת להוראות המנדט."
גם ניסוח זה, וממנו עולה למעשה כי המועצה לא תוכל לחוקק פקודות מפלות בנוגע לעלייה, או להפלות יהודים בכל צורה אחרת, לא הביא להסכמה כולל ביישוב על השתתפות בבחירות, אך לבסוף הכריעה ההנהגה הציונית על השתתפות בבחירות מתוך מטרה ליצור קשרי עבודה טובים עם שלטונות המנדט.[5]
הציבור הערבי בארץ ישראל התנגד לבחירות מלכתחילה. רוב הארגונים והמוסדות של התנועה הלאומית הפלסטינית קראו להחרמת הבחירות וניהלו מסע שכנוע בקרב האוכלוסייה שלא להשתתף בהן. גם הצהרתו של המזכיר הראשי של ממשלת המנדט וינדהאם דידס ולפיה השתתפות בבחירות אינה סותרת את המאבק בכתב המנדט ובהצהרת בלפור לא הועילה להביא לתמיכה ולהשתתפות בבחירות.[6]
הקונגרס הערבי-פלסטיני קרא להחרים את הבחירות,[7] והוועד הפועל הערבי החל לארגן מסע לשכנוע האוכלוסייה להימנע מהשתתפות בהן.[8] האגודות המוסלמיות-נוצריות ניהלו אף הן מסע תעמולה, במסגרתו יצאו לכפרים ועסקו בהסברה למוח'תארים ולנכבדים המקומיים. האגודות החתימו את ראשי הכפרים והחמולות על הצהרות התחייבות להחרמת הבחירות ועל מברקים בנושא לממשלה. כאשר אמצעים אלה לא הועילו, הפעילו הפעילים הלאומיים כנגד המסרבים לחץ פיזי, איומים ועקירת יבולים.[9]
האגודה המוסלמית הלאומית, שהייתה גוף מתון בעל קשרים בהנהגת התנועה הציונית, התייחסה לבחירות בחיוב וחבריה דאגו לכך שיוצגו מועמדים והשתתפו בבחירתם במקומות שהיה בכך צורך. אלא שבמהלך מסע התעמולה שקדם לבחירות, הם לא העזו לפעול בגלוי, עקב אימת פעילי הוועד הפועל הערבי, וככל שהתקרב מועד הבחירות, החלו פעילי האגודה להירתע ובכינוס שערכו בירושלים הצביעו רוב המשתתפים נגד ההשתתפות בהן.[10]
מהלך הבחירות ותוצאותיהן
הבחירות התקיימו בין 20 ל-28 בפברואר 1923. הן נערכו ב-437 אזורי בחירה, וזכו להשתתפות ערה של היהודים והדרוזים. החרמת הציבור הערבי את הבחירות הביאה לכך שההשתתפות המוסלמית והנוצרית הייתה פחותה. לאחר ה-28 בפברואר הוארכו הבחירות בשבוע נוסף, עד 7 במרץ. בסופו של דבר פורסמו תוצאות הבחירות ב-20 במרס. מתוך 909 "בוחרים שניים" שאמורים היו להיות הגוף הבוחר את חברי המועצה, נבחרו 246 בלבד. מתוכם 126 מוסלמים, 22 נוצרים, 90 יהודים ו-8 דרוזים.[11]
ביטול הבחירות והקמת המועצה המייעצת הממונה
תוצאות הבחירות לא איפשרו את הקמת המועצה המחוקקת. זמן מה התקיימו התייעצויות בין הנציב העליון הרברט סמואל ובין הממונים עליו במשרד המושבות שבסופן הוחלט על ביטול תוצאות הבחירות והעברת סמכויות החקיקה לנציב העליון.[12] ב-4 במאי 1923 פורסם תיקון לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל. התיקון ביטל את הסעיפים שנגעו למועצה המחוקקת והעביר את סמכויות החקיקה לנציב העליון. המשך פעולת המועצה המייעצת שפעלה עד הבחירות לא התאפשר אף הוא בשל התפטרות חברי המועצה הערבים. בסופו של דבר פעלה במשך שאר תקופת המנדט מועצה מייעצת שהייתה מורכבת מפקידים בשלטון המנדט בלבד. מועצה זו הייתה חסרת סמכויות, וההשתתפות בה הייתה עניין של כבוד ומעמד בלבד.[13][14]
ניסיונות נוספים להקמת מועצה מחוקקת
בשנת 1928 עלתה בכינוס הקונגרס הערבי-פלסטיני השביעי הצעה לכינונה של מועצה מחוקקת. כדי לקדם את האפשרות הזו, נמנעה הוועידה מלקבל החלטה מפורשת הקוראת לעצמאות או מתנגדת למנדט והצהרת בלפור, וזאת כדי להפיס את דעתם השלילית של היהודים לגבי רעיון הגוף המחוקק הייצוגי.[15] הדרישה שיצאה מהקונגרס האיצה פולמוס בציבור היהודי בארץ בנוגע לעמדה שיש לגבש כלפיה, בעיקר בקרב החוגים שגילו הבנה לתביעות הערבים ובראש ובראשונה אנשי ברית שלום. הדילמה שהעמידה שאלת השלטון הייצוגי בארץ ישראל העסיקה גם את הגופים הרשמיים הציוניים – הוועד הלאומי וההנהלה הציונית. מן הצד האחד דחיית הדרישה משום שהקמתה של מועצה מחוקקת בעלת רוב ערבי עלולה להביא כליה על הבית הלאומי היהודי, ומצד האחר החשש ליצור את הרושם, כי היהודים מתנגדים לייצוג דמוקרטי. ב-4 בספטמבר 1928 החליטה ההנהלה הציונית בלונדון לאחר דיון בתזכירו של קולונל פרדריק קיש בעניין, לשלוח שאלון לאישים בעלי דעות מייצגות בתנועה הציונית במגמה לגבש עמדה ב'שאלה הערבית'. המסקנה שעלתה מן המשאל ומצאה ביטוייה בהחלטת ההנהלה הציונית בארץ הייתה פשרה בין הדעות: מחד דחייה אסטרטגית של רעיון המועצה המחוקקת ומאידך, טקטיקה כפולה של הכרזה על הסכמה לרעיון בדבר ייצוג האוכלוסייה אך דחיית הרעיון בשל המצב בארץ.[16] בסופו של דבר לא הביא גם ניסיון זה לקידום ממשי של הקמת גוף מחוקק ייצוגי בשטחי המנדט הבריטי.
הערות שוליים
- ↑ רחלה מקובר, שלטון ומנהל בארץ ישראל 1917 - 1925, הוצאת יד יצחק בן צבי (1988), עמ' 97 (להלן: "מקובר")
- ↑ יעקב ראובני, ממשל המנדט בארץ ישראל 1920-1948 - ניתוח היסטורי מדיני, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1993, עמ' 34 (להלן: "ראובני")
- ↑ יאיר שגיא, "למען הצדק - על הקמתו של בית המשפט הגבוה לצדק", עיוני משפט כח 225 (2004), עמ' 234.
- ↑ חא"י ג, עמ' 2807
- ↑ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, היישוב היהודי בארץ ישראל בין שתי מלחמות עולם, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה (2004), כרך ב', עמ' 66 (להלן: "חלמיש")
- ↑ מקובר, עמ' 99.
- ↑ חלמיש, כרך א', עמ' 122.
- ↑ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, הוצאת עם עובד תל אביב, 1976, עמ' 123
- ↑ פורת, עמ' 123
- ↑ פורת, עמ' 178
- ↑ מקובר, עמ' 100
- ↑ מקובר, עמ' 101
- ↑ חא"י כרך ג', עמ' 2732
- ↑ ראובני, עמ' 35
- ↑ פורת, עמ' 205
- ↑ אליקים רובינשטיין, "השאלון משנת 1928 בשאלה הערבית", בתוך פרקי מחקר לתולדות הציונות מוגשים לישראל גולדשטיין בהגיעו לגבורות, המכון ליהדות זמננו האוניברסיטה העברית הספרייה הציונית, ירושלים תשל"ו
הבחירות למועצה המחוקקת (1923)41358309Q7127387