הבחירות לכנסת השנייה

הבחירות לכנסת השנייה

30 ביולי 1951, כ"ו בתמוז התשי"א
→ 1949 1955 ←
אחוז החסימה: 1%  אחוז ההצבעה: 75.96%
רשימה יו"ר מנדטים ± קולות מפא"י דוד בן-גוריון 45 -1 256,456 הציונים הכלליים פרץ ברנשטיין 20 13+ 111,394 מפ"ם מאיר יערי 15 -4 86,095 הפועל המזרחי משה שפירא 8 1+ 46,347 תנועת החרות מנחם בגין 8 -6 45,651 מק"י שמואל מיקוניס 5 1+ 27,334 המפלגה הפרוגרסיבית פנחס רוזן 4 -1 22,171 רשימה דמוקרטית לערביי ישראל סיף א-דין א-זועבי 3 3+ 16,370 עם התורה - אגודת ישראל יצחק מאיר לוין 3 1+ 13,799 ספרדים ועדות מזרח אליהו אלישר 2 -2 12,002 פועלי אגודת ישראל בנימין מינץ 2 -1 11,194 המזרחי דוד צבי פנקס 2 -2 10,383 קידמה ועבודה סאלח-חסן ח'ניפס 1 1+ 8,067 התאחדות התימנים בישראל שמעון גרידי 1 0 7,965 חקלאות ופיתוח פארס חמדאן 1 1+ 7,851 * הטבלה כוללת רק רשימות שעברו את אחוז החסימה. לרשימה מלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.
יו"ר ועדת הבחירות	יצחק אולשן
ראש הממשלה היוצא	דוד בן-גוריון
מפלגת ראש הממשלה היוצא	מפא"י
ראש הממשלה הנבחר	דוד בן-גוריון
מפלגת ראש הממשלה הנבחר	מפא"י

הבחירות לכנסת השנייה התקיימו ב-30 ביולי 1951, כ"ו בתמוז ה'תשי"א, ותוצאות הבחירות קבעו את הרכב הסיעות בכנסת השנייה. בחירות אלו התקיימו על רקע משבר בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות על רקע החינוך האחיד וגיוס בנות לצה"ל, אולם המאבק האמיתי התנהל בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שביקשו לנצל את מדיניות הצנע הכושלת של הממשלה כדי להפוך למפלגה השנייה בגודלה במדינת ישראל. תוצאות הבחירות הורו כי מפא"י שמרה על כוחה, והציונים הכלליים אמנם שילשו כמעט את כוחם, אך לאחר הבחירות נותרו הציונים הכלליים מחוץ לממשלה, והקואליציה נותרה כפי שהייתה, קואליציית מפא"י-דתיים.

רקע היסטורי

הבחירות לכנסת השנייה התקיימו על רקע משבר חמור בין מפלגת השלטון מפא"י ובין המפלגות הדתיות, על רקע החינוך האחיד לילדי העולים במעברות וגיוס הנשים לצה"ל. המשברים הקואליציוניים החלו בשנת 1950, והחריפו עד כדי כך שבפברואר 1951, לאחר התפטרותו של שר הדתות יהודה לייב מימון, הפסידה הממשלה בהצבעה על מדיניות החינוך שלה. דוד בן-גוריון פירש את ההפסד בהצבעה זו כאי אמון בממשלה, והגיש את התפטרותו לנשיא המדינה חיים ויצמן.

בן-גוריון החליט לא להקים ממשלה חדשה אלא לכהן בממשלת מעבר ולהקדים את הבחירות לכנסת. לאחר תקופה של אי ודאות שלטונית, שנבעה אף מחוסרים בחוק, התקבלו באפריל 1951 שני חוקים. חוק המעבר לכנסת השנייה קבע את המסגרת החוקית הכללית למעבר בין הכנסת הראשונה והכנסת השנייה, ואילו חוק נוסף הורה על פיזור הכנסת הראשונה ועל עריכת בחירות ב-30 ביולי 1951. כן הוחלט כי כל מי שהיה תושב מדינת ישראל ב-1 במרץ 1951 רשאי יהיה להצביע בבחירות. החלטה זו פירושה היה כי העולים החדשים שהגיעו לארץ בהמוניהם בשנתיים הקודמות, הם שיכריעו את מערכת הבחירות. מספרם של בעלי זכות הבחירה כמעט הוכפל בין שתי מערכות הבחירות.

מערכת הבחירות

מערכת הבחירות הקודמת בשנת 1949 התנהלה על רקע שאלות ביטחוניות ומדיניות, ונוהלה בעיקר בין מפא"י ובין מפ"ם. שאלות אלו נדחקו עתה הצידה, עם תום מלחמת העצמאות, והפכו חשובות פחות עיני הבוחרים. מפ"ם, שהייתה בבחירות הראשונות יריבתה הגדולה של מפא"י, נחלשה באופן ניכר בגלל מחלוקות בתוכה ועמדה על סף פילוג בין שני מרכיביה, אחדות העבודה - פועלי ציון והשומר הצעיר. בתוך התנועה הקיבוצית עצמה היה הקרע בין אנשי מפא"י ואנשי מפ"ם בשיאו, ואף הוא החליש מאוד את עמדת התנועה בבחירות.

המפלגות הדתיות, שהתמודדו בשנת 1949 במסגרת החזית הדתית המאוחדת, לא שמרו על אחדותן, ובבחירות אלו התמודדו בארבע מפלגות שונות: "המזרחי", "הפועל המזרחי", "אגודת ישראל", ו"פועלי אגודת ישראל".

תוצאות הבחירות לכנסת השנייה:
     מפלגות הימין: 38 מושבים
     מפלגות החרדים: 5 מושבים
     מפלגות המרכז: 7 מושבים
     מפלגות השמאל: 65 מושבים
     מפלגות הערבים: 5 מושבים

תנועת החירות, שהייתה האופוזיציה הימנית למפא"י בבחירות הקודמות, הייתה גם היא בפילוג עמוק, בין מנהיגה, מנחם בגין, לבין חברי "הקבוצה האמריקנית" (ערי ז'בוטינסקי, שמואל מרלין והלל קוק) ושמואל תמיר, שטענו כי בגין אינו נועז דיו ושבהנהגתו הפכה המפלגה ל"בורגנית".

מערכת הבחירות התנהלה למעשה בין מפא"י ובין הציונים הכלליים, שראו בעצמם חלופה לשלטון, וסברו כי יש בכוחם להביס את מפא"י. סברה זו התעוררה בעוז אחרי הבחירות המוניציפליות שהתקיימו בנובמבר 1950, והיוו הפתעה מרעישה גם לציונים הכלליים וגם למפא"י: הציונים הכלליים זכו בכ-25 אחוז מכלל קולות הבוחרים והצליחו לכבוש או לשמור על ראשות כמה מן הערים המרכזיות בישראל, ובראש ובראשונה תל אביב, שנותרה בראשות ישראל רוקח. סיסמתם של הציונים הכלליים במסע הבחירות המוניציפלי הייתה "תנו לחיות בארץ הזאת", והיא התמקדה בחולשתה הגדולה של מפא"י: משטר הצנע, שלדעת רבים, כולל במפא"י, נכשל כישלון חרוץ. מפא"י הגיבה בהקלות במדיניות הצנע ובהקמת ועדה בראשות צבי ברנזון במרץ 1951 במטרה להכין את הצעת חוק הביטוח הלאומי עוד לפני הבחירות לכנסת השנייה, למרות שהיה ברור שאין למדינה היכולת להפעיל את החוק במשאביה המצומצמים. משה שרת טען ביומנו שהבחירות לרשויות המקומיות היו הסיבה האמיתית לבחירות. למרות שהבחירות המוניציפליות נערכו בערים, מקום שבו הייתה לציונים הכלליים נוכחות חזקה ממילא, סברו במפלגה כי יוכלו לשחזר את הישגם ואף להגדילו. תחת הסיסמה "מספיק ודי בשלטון מפא"י" ניהלו הציונים הכלליים מערכת בחירות אגרסיבית, שבה תקפו את בן-גוריון ואת דב יוסף, כשהם פורטים על הנימים הרגישות של מוראות משטר הצנע השנוא. הדברים הגיעו עד כדי כך שבמאי 1951, כאשר נסע בן-גוריון לארצות הברית, הוא נתקל שם בהתנגדות חריפה מצד ראשי הסתדרות ציוני אמריקה, ובהם הרב ד"ר אבא הילל סילבר, שהחליטו בוועידתם השנתית להביע תמיכה בציונים הכלליים בבחירות בישראל.

בן-גוריון לא נשאר פסיבי במאבק זה. הוא האשים את הציונים הכלליים בפגיעה ב"מפעל ההיסטורי" של הקמת מדינת ישראל, בכך שסירבו להצטרף לממשלתו ללא תנאי. בן-גוריון קיים עצרות המונים במעברות וביישובי העולים, ובהן זכה לתופעות של אהדה והערצה. אהדתם האישית של העולים לבן-גוריון עלתה בהרבה על האהדה למפלגת מפא"י. בן-גוריון גם טען שהציונים הכלליים מתנגדים לעלייה מסיבות כלכליות, וטען שהם מעדיפים את המעטים על פני הרבים.

מפא"י גם פעלה להציב ברשימתה נציגים של המעמד הבינוני ושבצה ברשימתה את בכור שיטרית ואת ראובן פלדמן מזכיר ארגון סוחרי המכולת.

• תעמולה בבחירות לכנסת השנייה
• 
• 
• 

תוצאות הבחירות

בבחירות שהתקיימו ב-30 ביולי 1951 השתתפו 702,522 איש, ואחוז ההצבעה היה 75.96 אחוזים מכלל בעלי זכות הבחירה שמספרם היה 924,885. זוהי צניחה לעומת 87% בבחירות הקודמות. אחוז החסימה (1% מכלל הקולות הכשרים) עמד על 6,875 קולות.

חלוקת המנדטים לאחר ספירת הקולות הייתה:

תוצאות הבחירות לכנסת השנייה

רשימה				מושבים בכנסת			קולות
כינוי הרשימה		סימן	ראש הרשימה	מס'		±	מס'	אחוז		±
מפלגת פועלי ארץ ישראל ובלתי מפלגתיים		א	דוד בן-גוריון	45	45 / 120	1	256,456	37.3%		1.6
הסתדרות הציונים הכלליים מפלגת המרכז		צ	פרץ ברנשטיין	20	20 / 120	13	111,394	16.2%		11
מפלגת הפועלים המאוחדת		מ	מאיר יערי	15	15 / 120	4	86,095	12.5%		0.3
רשימת תורה ועבודה הפועל המזרחי ודתיים בלתי מפלגתיים		ו	משה שפירא	8	8 / 120	חדש	46,347	6.8%		חדש
תנועת החרות		ח	מנחם בגין	8	8 / 120	6	45,651	6.6%		4.9
רשימת המפלגה הקומוניסטית הישראלית ובלתי מפלגתיים		ק	שמואל מיקוניס	5	5 / 120	1	27,334	4.0%		0.5
המפלגה הפרוגרסיבית		פ	פנחס רוזן	4	4 / 120	1	22,171	3.2%		0.9
הרשימה הדימוקרטית לערביי ישראל		יד	סיף-אלדין אל-זועבי	3	3 / 120	חדש	16,370	2.4%		חדש
רשימת עם התורה ואגודת ישראל		ג	יצחק מאיר לוין	3	3 / 120	חדש	13,799	2.0%		חדש
רשימת ספרדים ועדות המזרח ותיקים ועולים		סצ	אליהו אלישר	2	2 / 120	2	12,002	1.8%		1.7
פועלי אגודת ישראל		ד	בנימין מינץ	2	2 / 120	חדש	11,194	1.6%		חדש
המזרחי ודתיים בלתי מפלגתיים		ב	דוד צבי פנקס	2	2 / 120	חדש	10,383	1.5%		חדש
רשימת הקידמה והעבודה		נ	סאלח-חסן ח'ניפס	1	1 / 120	חדש	8,067	1.2%		חדש
התאחדות התימנים בישראל		ל	שמעון גרידי	1	1 / 120		7,965	1.2%		0.2
רשימת החקלאות והפתוח		ע	פארס חמדאן	1	1 / 120	חדש	7,851	1.1%		חדש
אחוז החסימה: 1%
אמוני ישראל אחוד ספרדים אשכנזים		טת	אברהם אליהו מוקוטובסקי	0			4,038	0.6%
למען העולים החדשים והחיילים המשוחררים		ש	אדם פעילן	0		חדש	375	0.1%>		חדש
סה"כ				120			695,007	100%
בעלי זכות הצבעה			924,885	קולות כשרים				75.1%		11.8
רשימות המועמדים המלאות: עיתון רשמי מס' 174 (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine)
תוצאות הבחירות: עיתון רשמי מס' 181 (אורכב 12.06.2018 בארכיון Wayback Machine)

למרות כל התהפוכות, דומה היה בעקבות בחירות אלו כי מפא"י הצליחה לשמר את כוחה ואף הגדילה אותו במעט. בבחירות הקודמות קיבלו מפא"י והמפלגות הקשורות בה 47 מנדטים, בעוד שבבחירות אלו קיבלו 51 מנדטים. מפ"ם הפסידה 4 מנדטים מכוחה, מיעוטם למק"י ורובם, ככל הנראה, למפלגות הלוויין של מפא"י. הדתיים שמרו על כוחם (למרות שחלק לא מבוטל מן העולים היו מקורבים לעמדותיהם). המנצחים הגדולים בבחירות היו הציונים הכלליים, שקיבלו 20 מנדטים, וביחד עם סיעות הספרדים והתימנים שהיו קשורות בהם קיבלו 23 מנדטים. הניזוקים העיקריים מהצלחתם הגדולה של הציונים הכלליים היו מפלגות המחתרות ובראשן חרות, שכוחה ירד ל-8 מנדטים. הנושאים שהעסיקו את אנשיה, פרשת "אלטלנה" והדרישה ל"ארץ ישראל השלמה" נראו בלתי רלוונטיים לבוחר בבחירות אלו.

• 
  הנשיא חיים ויצמן מצביע בבחירות לכנסת השנייה

לאחר הבחירות

במשך כשלושה חודשים לאחר הבחירות התקשה בן-גוריון בהרכבת הממשלה. לבסוף הציג ב-7 באוקטובר 1951 את ממשלתו החדשה, אשר הייתה כמעט זהה לממשלה הקודמת, פרט לכך שהמפלגה הפרוגרסיבית בחרה להישאר באופוזיציה. הממשלה הורכבה ממפא"י, מפלגות הלוויין הערביות של מפא"י והדתיים, והיא נתמכה בקולות 65 חברי כנסת, כאשר הפרוגרסיבים נמנעים מהצבעה.

בתחילה ניהל בן-גוריון משא ומתן עם מפ"ם ולאחר מכן עם הציונים הכלליים, אך אלו העמידו דרישות שבן-גוריון לא רצה לעמוד בהן, ולכן החליט על הקמת ממשלה המסתמכת על קולות המפלגות הדתיות.

משמעות ההסתמכות על הדתיים, על מנת להשאיר את הציונים הכלליים ואת מפ"ם באופוזיציה, הייתה הסכמה לכמה מדרישותיהם בענייני דת ומדינה, כאשר הדרישה החשובה, אשר קיבלה את עיגונה בחוק בתי דין רבניים (נישואים וגירושין), התשי"ג - 1953, הייתה הכרה בסמכות בית הדין הרבני בכל נושאי המעמד האישי. כן סוכם על השארת הסטטוס קוו בעניין שיטת "הזרמים בחינוך" וגיוס הבנות, והוטל איסור על ייבוא בשר לא כשר. בדצמבר 1952 הביא לחצן של הסיעות הדתיות לצירופם של הציונים הכלליים והפרוגרסיבים אל הממשלה.

קישורים חיצוניים

• רשימת המועמדים לכנסת השנייה, י"פ 174 מ-13 ביולי 1951
• תוצאות הבחירות לכנסת השנייה, באתר הכנסת
• הודעה על תוצאות הבחירות לכנסת השנייה, ילקוט הפרסומים 181, התשי"א, 10 באוגוסט 1951, עמ' 1241
• תוצאות הבחירות לכנסת השנייה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• סיקור מערכת הבחירות, כרוזים נבחרים, קטעי עיתונות ועוד באתר הספרייה הלאומית
• כרזת בחירות לכנסת השנייה, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית
• הבחירות לכנסת השנייה, יומני כרמל אוגוסט 1951
• משבר הדיור: הבחירות לכנסת השנייה, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34518438הבחירות לכנסת השנייה