הארמייה השישית (ורמאכט)
 | |
| סמל הארמייה | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 גרמניה הנאצית |
| שיוך |
 ורמאכט |
| סוג | ארמייה |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 10 באוקטובר 1939 – 6 במאי 1945 (5 שנים ו־29 שבועות) |
| מקים היחידה | ולטר פון רייכנאו |
| מלחמות | |
| פיקוד | |
| מפקדים | מפקדים |
הארמייה השישית הייתה ארמייה גרמנית שפעלה במלחמת העולם השנייה. הארמייה זכורה בעיקר בשל מעורבותה והשמדתה בקרב סטלינגרד.
מלחמת העולם השנייה
החזית המערבית
הארמייה הוקמה ב-10 באוקטובר 1939 על ידי שינוי שמה של הארמייה העשירית שפעלה בפולין, ולמפקדה מונה גנרל ולטר פון רייכנאו. מטרתה העיקרית הייתה להגן על גבולה המערבי של גרמניה כנגד התקפות בריטיות וצרפתיות.
במהלך הפלישה להולנד ובלגיה השמידה הארמייה את הביצורים באיבן אימאל, לייז' ונאמור. לאחר מכן השתתפה בפריצת ההגנה על פריז ב-12 ביוני 1940 ואגפה מצפון את הכוחות הנסוגים לכוון נורמנדי.
החזית המזרחית
במבצע ברברוסה פעלה הארמייה במסגרת קבוצת ארמיות דרום. בינואר 1942, פון רייכנאו, שקודם בינתיים לדרגת גנרל-פלדמרשל, מצא את מותו בתאונת מטוס, לאחר שהועבר לבית חולים בעקבות התקף לב.
הפיקוד על הארמייה הועבר לידי פרידריך פאולוס, ראש המטה שלה לשעבר. במאי 1942 הותקפה הארמייה על ידי כוחות סובייטיים חזקים במסגרת מתקפה שנועדה לשחרר את העיר חרקוב, היא ספגה אבדות כבדות, אך במסגרת קרב חרקוב השני הצליחה לכתר ולהשמיד את מרבית הכוחות התוקפים בסיוע יחידות נוספות של קבוצת ארמיות דרום. ב-28 ביוני 1942 נפתחה מתקפת הקיץ הגרמנית. הארמייה השישית התקדמה, כמעט ללא התנגדות, מזרחה לכיוון העיר סטלינגרד. התקדמות הזרוע הצפונית של המתקפה הגרמנית, שכללה גם את הארמייה השישית הייתה כה מהירה, עד שהיטלר הורה לארמיית הפאנצר הרביעית לנוע דרומה לכיוון רוסטוב כדי לסייע להתקדמות הזרוע הדרומית של המתקפה. ללא הסיוע של ארמיית הפאנצר הרביעית הואטה התקדמות הארמייה השישית מזרחה, וייתכן שהוחמצה הזדמנות לכבוש את סטלינגרד לפני הגעת העתודות הסובייטיות לזירה. בסופו של דבר החליט היטלר להורות לארמיית הפאנצר הרביעית לחזור למשימתה המקורית, ולתקוף את סטלינגרד בסיוע הארמייה השישית. הארמייה השישית התקדמה אל העיר מצפון, בעוד שארמיית הפאנצר הרביעית נעה אליה מכיוון דרום.
קרב סטלינגרד
הארמייה השישית הייתה הכוח הגרמני העיקרי שלחם בקרב סטלינגרד במלחמת העולם השנייה. הארמייה כללה באוגוסט 1942 13 דיוויזיות עם כ-250 אלף חיילים, והייתה אחת היחידות החזקות ביותר בצבא הגרמני. במהלך הלחימה בתוך העיר סטלינגרד תוגברה הארמייה בחלק מיחידות ארמיית הפאנצר הרביעית.
ב-23 באוגוסט 1942 החלה המתקפה הגרמנית על סטלינגרד, בהתקפת ענק של הלופטוואפה, בה השתתפו 600 מטוסי הפצצה. העיר עצמה נחרבה בהפצצה, והפכה למקום שאינו ראוי למגורי אזרחים. בין חורבות העיר הקימה הארמייה ה-62 של ברית המועצות את קווי הגנתה בבתי מגורים ובמפעלי תעשייה.
הלחימה הייתה נואשת ואכזרית. הגרמנים, שנתקלו בהתנגדות רוסית קשוחה מבעבר, סבלו אבדות במספרי ענק. כאשר סופה של הלחימה לא נראה לעין, החלו הגרמנים במתקפה ארטילרית באמצעות מרגמות ענק. לכך ענו הרוסים בריכוז ארטילרי משלהם בעברו המזרחי של נהר הוולגה. בחורבות שיצר הקרב הארטילרי לא הייתה כל אפשרות לתנועת שריון, שכן גובה החורבות הגיע לעיתים לשמונה מטרים. יכולת התמרון של הטנקים הייתה אפסית, והם היו פגיעים לאש אנטי טנקית יעילה של חוליות רוסיות שחיכו בחורבות הבתים.
בנובמבר 1942 היה כ-90% משטחה של העיר בידיה של הארמייה השישית. את אגפיה אבטחו שתי ארמיות רומניות, שהיו מורכבות ברובן מיחידות בלתי מיומנות, הסובלות ממחסור באספקה ובכוח אדם. בדרום, החזיקו עדיין הרוסים במספר מבלטים מעברו המערבי של נהר הוולגה, והיוו איום מתמיד לארמייה השישית. עם זאת היטלר, המפקד העליון של הצבא הגרמני, היה כה ממוקד בלחימה בתוככי העיר, עד כדי כך שסירב לכל בקשה לתגבר את האגפים החשופים של איגוד הכוחות הגרמני באזור סטלינגרד.
בסתיו, ריכז הגנרל גיאורגי ז'וקוב, האחראי על התכנון האסטרטגי בחזית סטלינגרד, ריכוז מאסיבי של כוחות בערבות מצפון ומדרום לעיר. המתקפה הרוסית החלה ב-19 בנובמבר 1942, בפריצה בחזית הצפונית. הארמייה הרומנית השלישית, שהחזיקה את הגזרה שמצפון לגזרת הארמייה השישית של הוורמאכט, החזיקה מעמד יום אחד אל מול המתקפה הרוסית. ב-20 בנובמבר הצטרפו למתקפה שתי ארמיות מחזית סטלינגרד, שתקפו את הכוחות הרומניים שהגנו על קו החזית מדרום לעיר. היחידות הסובייטיות שעטו מערבה, בתנועת מלקחיים ונפגשו יומיים לאחר מכן ליד העיר קאלאץ', כשהם משלימים את כיתור הארמייה השישית בעיר סטלינגרד. 250,000 חיילים גרמנים ורומנים נלכדו בכיס.
בישיבה מטה שנערכה בסמוך להשלמת הכיתור, הציעו מפקדי הצבא הגרמני כי הנצורים ינסו לשבור את טבעת הכיתור ולעזוב את העיר, על מנת ליצור קו הגנה חדש במערבו של הנהר דון. מפקד הלופטוואפה הרמן גרינג הבטיח כי הלופטוואפה יסתפק את הארמייה השישית עד לבוא החילוץ, במסגרת הרכבת האווירית לסטלינגרד. זאת למרות שכושר האספקה המקסימלי של הלופטוואפה היה 300 טון ליום, הרבה פחות מהאומדן של 500 טון אספקה יומי הדרושים לנצורים. כל זאת לא מנע מהיטלר להורות לנצורים להישאר בחורבות העיר ולהחזיק בהן בכל מחיר. אש נ"מ חזקה ומטוסי קרב הגנו על שמי העיר, והביאו לאובדן מטוסי אספקה רבים. במהלך המערכה סיפק הלופטוואפה כעשירית מהאספקה אותה התחייב לספק.
הגנרל אריך פון מאנשטיין קיבל לידיו כוח משימה, שכלל את מה שנותר מארמיית הפאנצר הרביעית של הגנרל הרמן הות, ויצא למבצע סופת חורף. שריוניו של הגנרל הות התקרבו עד כדי 50 ק"מ מהעיר הנצורה, וייתכן כי בשלב זה יכולה הייתה תנועה של הארמייה השישית להביא לפריצת המצור, ולהיחלץ, במחיר אובדן האחיזה הגרמנית בעיר. אך פון פאולוס נשמע לפקודתו של היטלר, ולא הורה לחייליו לנסות ולפרוץ את המצור. ניסיון החילוץ הגרמני נבלם על ידי כוחות עתודה סובייטיים חזקים שהוחשו לזירה. הוולגה קפאה, ואיפשרה מעבר רצוף של כוחות רוסים אל תוככי העיר, בעוד שהגרמנים קופאים מקור ללא עתודות דלק, ומתים מרעב. אלפים מתו מכוויות קור, תת-תזונה ומחלות.
לאחר נסיגת הכוחות הגרמנים מן הקווקז, תוך הקמת קו הגנה בסביבות העיר רוסטוב, הייתה הארמייה השישית מרוחקת מאות קילומטרים מן החייל הגרמני הקרוב, ולמעשה ללא כל תקווה לחילוץ. אובדנם של שדות התעופה שהוחזקו בפאתי העיר, בפיטומניק וגומארק, סימן את חוסר התקווה של הנצורים לחילוץ או לקבלת אספקה נוספת. הגרמנים לחמו ללא חימוש, אספקה, מזון או תרופות.
בינואר 1943 היה ברור כי נפילתם של הנצורים היא בלתי נמנעת. ב-30 בינואר מינה היטלר את פאולוס לדרגת גנרל-פלדמרשל, מתוך כוונה למנוע בכך את כניעתו, שכן אף מרשל גרמני לא נלקח מעולם בשבי. היטלר הניח כי עתה יילחם פאולוס עד הכדור האחרון, ולאחר מכן יתאבד. ואולם ב-2 בפברואר 1943 נכנעו פאולוס, הארמייה השישית וכל הכוחות הגרמנים בסטלינגרד לכוח רוסי שהגיע למרתף חנות הכלבו "גום" בה הייתה מפקדתו. 91,000 איש נלקחו בשבי, לרבות גנרל-פלדמרשל פאולוס ועמו 22 גנרלים. היטלר נתקף חימה מששמע כי פאולוס העדיף את השבי על ההתאבדות.
רק 6,000 מהשבויים שבו אי פעם לביתם, לאחר עשר שנים. השבויים היו חלשים מרעב וממחלות, ולא קיבלו טיפול רפואי ראוי. חלקם נשלחו למחנות עבודה במזרח, ורבים מהם מתו מתשישות ומרעב. כמה קצינים בכירים הוחזקו במוסקבה, הצטרפו לוועד הלאומי למען גרמניה החופשית ושימשו את הסובייטים בתעמולתם. כמה מהם חתמו על הצהרות כנגד היטלר, ששודרו לכוחות הגרמנים.
הלחימה בעיר נמשכה 199 ימים. מספרי האבדות קשים להערכה. חוקרים מעריכים כי במהלך הניסיון לכבוש את סטלינגרד ספגו כוחות הארמייה השישית כ-100 אלף אבדות, בנוסף לכ-250 אלף אבדות שספגו הכוחות הגרמניים שכותרו בתוך כיס סטלינגרד לאחר ה-19 בנובמבר 1942.
פרידריך פאולוס נשאר בברית המועצות לאחר המלחמה ואף הרצה בבתי הספר הצבאיים הסובייטיים.
הקמה מחדש - החזית המזרחית
ב-3 במרץ 1943 היטלר הוציא פקודה להקמתה מחדש של הארמייה. למפקדה החדש מונה גנרל קרל-אדולף הולידט. הארמייה השתתפה בקרבות ברומניה ואוקראינה כחלק מקבוצת ארמיות דרום. בסוף אוגוסט 1944 כותרה הארמייה והושמדה ברובה על ידי כוחות הצבא האדום במסגרת מבצע יאשי-קישינב, אולם הפעם מפקדת הארמייה שרדה.
בסוף שנת 1944, הארמייה, שהוקמה מחדש בפעם השלישית, תחת פיקודו של גנרל מקסימיליאן פרטר-פיקו יחד עם הארמייה ההונגרית השנייה שהייתה תחת פיקודה, השמידו שלושה קורפוסי טנקים סובייטים בקרב דברצן.
הפיקוד הועבר לגנרל הרמן באלק בדצמבר 1944. בינואר 1945 הארמייה עמדה בראש מבצע קונרד, שנועד לשחרר את הכוחות הגרמנים שהיו מכותרים בבודפשט. המבצע הסתיים בכישלון.
אחרי כישלון מבצע קונרד הארמייה נסוגה לאזור אגם בלטון והארמייה השתתפה ונתנה חיפוי למתקפת אגם בלטון. אחרי כישלון המתקפה הארמייה החזיקה בקווים עד המתקפה הסובייטית במבצע וינה ב-15 במרץ 1945.
בסוף חודש מרץ, שאריות הארמייה התחילו בנסיגה לעבר וינה. הם נכנעו לכוחות צבא אמריקאים ב-9 במאי 1945.
מפקדים
- גנרל-פלדמרשל ולטר פון רייכנאו (10 באוקטובר 1939 - 29 בדצמבר 1941)
- גנרל-פלדמרשל פרידריך פאולוס (30 בדצמבר 1941 - 31 בינואר 1943)
- גנרל אוברסט קרל-אדולף הולידט (5 במרץ 1943 - 7 באפריל 1944)
- גנרל חיל התותחנים מקסימיליאן דה אנגליס (8 באפריל 1944 - 14 ביולי 1944)
- גנרל חיל התותחנים מקסימיליאן פרטר-פיקו (17 ביולי 1944 - 22 בדצמבר 1944)
- גנרל חיל השריון הרמן באלק (23 בדצמבר 1944 - 8 במאי 1945)
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הארמייה השישית באתר lexikon-der-wehrmacht (בגרמנית)
35227304הארמייה השישית (ורמאכט)