מבצע סערת חורף
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 12 בדצמבר 1942 – 23 בדצמבר 1942 (12 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מבצע מארס | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | מבצע סטורן קטן | |||||||||||||||||
| מקום | סטלינגרד, ברית המועצות | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון סובייטי כישלון בניסיון לחלץ את הארמייה השישית המכותרת | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
מבצע סערת חורף (בגרמנית: Unternehmen Wintergewitter ידוע גם בשם מבצע סופת חורף) הייתה מתקפה גרמנית, שנערכה באזור העיר סטלינגרד, בין 12 ל-23 בדצמבר 1942, במסגרת המערכה על סטלינגרד, כחלק מהחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. במסגרת המבצע ניסתה ארמיית הפאנצר הרביעית, ללא הצלחה, לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית סביב "כיס סטלינגרד", ולחבור אל הארמייה הגרמנית השישית הנצורה בעיר ובסביבתה הקרובה.
לקראת סוף נובמבר 1942, השלים הצבא האדום את מבצע אורנוס, במסגרתו כותרו למעלה מ-300,000 מחיילי מדינות הציר בתוך ומסביב לעיר סטלינגרד, והחל בהכנות לביצוע מבצע סטורן, שנועד לנצל את הצלחת מבצע אורנוס לצורך התקדמות לכיוון רוסטוב, במטרה לנתק ולהשמיד את קבוצת ארמיות A הגרמנית באזור הקווקז. במקביל פתח הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) במאמץ לתספק את הכוחות הגרמניים הנצורים בסטלינגרד בדרך האוויר באמצעות רכבת אווירית. כאשר התברר לאריך פון מאנשטיין, מפקד קבוצת ארמיות דון החדשה, כי הלופטוופה אינו מסוגל לעמוד במשימה שנטל על עצמו, הוא הבין, שהדרך היחידה להציל את הארמייה השישית מהשמדה, היא באמצעות מתקפה קרקעית, שתפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית ותחבור לכוחות הגרמנים בסטלינגרד .
המשימה לחבור אל הכוחות הנצורים בסטלינגרד, הוטלה על כוחות מארמיית הפאנצר הרביעית בפיקוד הרמן הות. המתקפה הגרמנית, שנפתחה ב-12 בדצמבר 1942, הפתיעה את הפיקוד הסובייטי, והגיעה להישגים משמעותיים ביומה הראשון. אולם לאחר שהעתודות הסובייטיות הגיעו לשדה הקרב, הם הצליחו להאט באופן משמעותי את התקדמות כוח החילוץ הגרמני. ב-16 בדצמבר פתח הצבא האדום במבצע סטורן קטן, הביס את הארמייה השמינית האיטלקית באגף המערבי של קבוצת ארמיות דון, ויצר איום חמור על עורפה של קבוצת הארמיות. ב-19 בדצמבר הגיעו כוחותיו של הות לקו נהר מישקובה, מרחק קצר מכיס סטלינגרד, אך המשך התקדמותם נבלם על ידי כוחות העתודה הסובייטיים. מאנשטיין ניסה לשכנע את פיקוד הארמייה השישית לפרוץ החוצה מטבעת הכיתור הסובייטית ולחבור לכוח החילוץ, אולם מפקד הארמייה פרידריך פאולוס סירב לפעול ללא אישור מהיטלר, אישור שהאחרון סירב לתת. ב-23 בדצמבר נאלץ מאנשטיין להורות על ביטול המבצע ועל נסיגת כוחו של הות לקו נהר אקסאי. למחרת פתחו הכוחות הסובייטיים במתקפת נגד עזה, ואילצו את הות לסגת במהירות לעמדות המוצא שלו.
רקע
ב-23 בנובמבר 1942 השלים הצבא הסובייטי את כיתור כוחות הציר באזור סטלינגרד (בימינו וולגוגרד), ממזרח לנהר הדון. כמעט 300,000 חיילים, מתוכם כ-240 אלף חיילים גרמניים, נלכדו בטבעת הכיתור.[2] היטלר מינה את גנרל-פלדמרשל אריך פון מאנשטיין, מפקד הארמייה ה-11, למפקד קבוצת ארמיות חדשה בשם קבוצת ארמיות דון, שנועדה לייצב את החזית הגרמנית באזור הדון ולהחזיר לתיקנו את המצב באזור סטלינגרד. קבוצת הארמיות כללה להלכה ארבע ארמיות של מדינות הציר, אך למעשה הכוחות הכשירים לפעולה, שעמדו לרשותו של מאנשטיין, היו מצומצמים ביותר. הארמייה השישית הגרמנית, נלכדה כולה בכיס סטלינגרד, ואילו ארמיית הפאנצר הרביעית והארמיות הרומניות השלישית והרביעית ספגו אבידות כבדות במהלך מתקפת הנגד הסובייטית באזור סטלינגרד, וחלק ניכר מיחידות ארמיית הפאנצר הרביעית נלכדו בכיס סטלינגרד ביחד עם הארמייה השישית. יחידות עתודה גרמניות, שנשלחו לאזור הדון, רוכזו במסגרת "פלגת הארמייה הולידט".[3] הארמייה ה-11 פורקה, והמטה שלה הועבר דרומה, ושימש כבסיס ליצירת מפקדת קבוצת הארמיות החדשה.
היטלר סירב להורות על פריצה מיידית, וחפץ להותיר את סטלינגרד בידי הצבא הגרמני בכל מחיר. האלטרנטיבה היחידה הייתה העברת אספקה בדרך האוויר לכוח המכותר, עד שכוחות הקרקע הגרמניים מחוץ לכיס יוכלו לפרוץ את טבעת הכיתור ולחבור אליו. משימה זו ("הרכבת האווירית לסטלינגרד") הופקדה בידי צי האוויר הרביעי בפיקודו של וולפרם פון ריכטהופן. עם זאת, כדי לכלכל כוח כה גדול, היה על הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) להעביר כ-500 טון אספקה וציוד ביום. חוסר היכולת להעביר אספקה בדרך האוויר לכוחות המכותרים בסטלינגרד נחשף תוך זמן קצר. אש נ"מ חזקה והתקפות מטוסי הקרב הסובייטיים גרמו לאובדן מטוסי תובלה רבים, ותנאי מזג האוויר החורפי הוסיפו לקשיי הרכבת האווירית. במהלך 72 הימים בהם פעלה הרכבת האווירית סיפק חיל האוויר הגרמני לכוחות המכותרים בממוצע 117.6 טון אספקה ליום, פחות מרבע הכמות שנצרכה. עובדה זו גרמה לכך שבשלבים הסופיים של המצור גוועו חיילים רבים מרעב בכיס סטלינגרד, והנותרים התקשו להילחם ביעילות עקב מחסור במזון, בדלק ובתחמושת. בנוסף על כך, הגרמנים עדיין אוימו בידי הסובייטים, שהחזיקו בגדה המערבית של הוולגה בסטלינגרד.
בהתחשב בגודל הבלתי צפוי של אגד הכוחות הגרמני, שנלכד בכיס סטלינגרד, ב-23 בנובמבר הורתה הסטאבקה (הפיקוד העליון הסובייטי) לחזק ולהרחיב את טבעת הכיתור סביבו, כדי למנוע ניסיון פריצה החוצה של הארמייה השישית, או ניסיון של כוחות גרמניים מחוץ לכיס לחלץ את הכוח המכותר.[4] שש ארמיות סובייטיות מחזית סטלינגרד ומחזית הדון (לא כולל את הארמייה ה-62 בתוך העיר סטלינגרד) איישו את טבעת הכיתור הפנימית מסביב לכיס סטלינגרד, ושלוש ארמיות נוספות החזיקו בטבעת הכיתור החיצונית, שנועדה למנוע ניסיון חילוץ מבחוץ. בנוסף, ב-25 בנובמבר החלה הסטאבקה בתכנון מבצע שאפתני, שקיבל את השם "מבצע סטורן". המבצע החדש נועד לנצל את הצלחת מבצע אורנוס למתקפה גדולה נוספת ממערב לנהר דון, במטרה לנתק ולהשמיד את כל כוחות קבוצת ארמיות A הגרמנית באזור הקווקז באמצעות כיבוש פיתחת רוסטוב. במקביל החלה הסטאבקה לתכנן את "מבצע קולטסו" (טבעת), שנועד להשמיד את הכוחות הגרמניים המכותרים בכיס סטלינגרד, כהכנה לקראת ביצוע מבצע סטורן.[5]
מאנשטיין ידע היטב שהכוחות הגרמניים בסטלינגרד חלשים מכדי לנסות לפרוץ בעצמם. כוח השריון שלהם היה דל, ושרר אצלם מחסור חמור באספקה ובדלק. מאנשטיין נוכח לדעת שהלופטוואפה אינו מסוגל לספק לארמייה השישית את הדרוש לה כדי להתאושש, ועל כן הציע שקבוצת ארמיות דון והארמייה השישית ישתפו פעולה, וינסו לפרוץ את הכיתור בו זמנית מבפנים ומבחוץ.[6] ב-28 בנובמבר, מאנשטיין שלח להיטלר דו"ח מפורט על מצבה של קבוצת ארמיות דון, וכלל בו גם הערכה לגבי התחמושת הזמינה עבור הארטילריה הגרמנית בתוך סטלינגרד. מאנשטיין ידע היטב שהוא אינו יכול להרשות לעצמו להמתין עד שיקבל את כל יחידות השריון שהיה זקוק להן, והחליט לפתוח בהתקפה בהקדם האפשרי עם הכוחות העומדים לרשותו.
התוכנית הראשונית של מאנשטיין שקיבלה את שם הקוד "סערת חורף" כללה שני קורפוסי פאנצר. על פי התוכנית, קורפוס הפאנצר ה-48 היה אמור לתקוף מזרחה מאזור נהר הצ'יר התחתון, בעוד קורפוס הפאנצר ה-57 תוקף צפונה מאזור קוטלניקובו. קורפוס הפאנצר ה-48, שתוגבר על ידי דיוויזיית הפאנצר ה-11, החזיק בראש גשר ממזרח לנהר צ'יר ליד ניז'ני צ'ירסקאיה, סמוך לנקודה בה נשפך הצ'יר לנהר הדון התחתון, במרחק כ-65 ק"מ בלבד מסטלינגרד.עם זאת, התוכנית השתבשה כאשר ב-30 בנובמבר תקפה ארמיית הטנקים החמישית את הכוחות הגרמניים בצ'יר התחתון בכוח של כ-50,000 חיילים, מה שאילץ את מאנשטיין להשתמש בקורפוס הפאנצר ה-48 כדי להגן על האזור.[7] מאחר שהמתקפה הסובייטית החדשה נתקלה בהתנגדות עזה ולא זכתה להצלחה, תגבר הפיקוד הסובייטי את הכוח התוקף באמצעות ארמיית ההלם החמישית, שהוקמה מיחידות מעתודת הסטאבקה ויחידות שסופחו אליה מחזית סטלינגרד, וכללה כמעט 71,000 חיילים, 252 טנקים ו-814 תותחים.[8] הסובייטים ניחשו שהגרמנים מתכננים מתקפה, אולם מאנשטיין שהפיקוד הסובייטי מצפה שניסיון החילוץ הגרמני יבוא מכיוון מערב, וכוחותיו העיקריים ערוכים למנוע מהלך כזה. לכן החליט בסופו של דבר להנחית את המתקפה העיקרית מכיוון דרום, אף על פי שכוחות הציר באזור זה נמצאו במרחק כמעט 150 ק"מ מסטלינגרד.
הכוחות הלוחמים
הכוח הגרמני
מאנשטיין החליט להטיל את משימת החילוץ של הכוחות, שכותרו בכיס סטלינגרד, על ארמיית הפאנצר הרביעית בפיקודו של הרמן הות. מכיוון שקורפוס הפאנצר ה-48 (דיוויזיות הפאנצר ה-11 וה-22) רותק למקומו על ידי המתקפה הסובייטית באזור נהר צ'יר התחתון, הוא נאלץ להסתמך בעיקר על קורפוס הפאנצר ה-57 בפיקודו של פרידריך קירכנר, שהועבר תחת פיקודו מחזית הקווקז. הקורפוס כלל שלוש דיוויזיות פאנצר: דיוויזיית הפאנצר ה-6 (ארהרד ראוס), שהגיעה זה עתה מעתודת הOKW במערב אירופה, וכללה כ-200 טנקים ותותחי סער,[9] דיוויזיית הפאנצר ה-23 (ניקולאוס פון פורמן) ודיוויזיית הפאנצר ה-17 (פון זנגר), מקבוצת ארמיות מרכז.[10] אולם האחרונה, שכללה רק כ-30 טנקים מבצעיים, עוכבה בפקודת היטלר באזור מילארובו, כדי שתשמש עתודה ניידת מאחרי החזית, שהוחזקה על ידי הארמייה השמינית האיטלקית, ולכן לא יכלה להשתתף בשלבים הראשונים של מבצע החילוץ של הארמייה השישית. כתוצאה מכך, קורפוס הפאנצר ה-57 פתח את המתקפה שלו עם שתי דיווזיות פאנצר בלבד, שכללו 232 טנקים ותותחי סער. גדוד הפאנצר הכבד ה-503, שהיה מצויד בטנקים כבדים חדשים מדגם טיגר, ונועד להשתתף במבצע החילוץ, הגיע מאוחר מדי מכדי לקחת בו חלק. הכוח הגרמני התוקף כלל גם שתי דיוויזיות שדה של הלופטוואפה, שהורכבו ברובן מחיילים חסרי ניסיון קרבי, ולא היו מצוידות כראוי בארטילריה ובתותחי נ"ט.
בנוסף לכוחות הגרמנים השתתפה במבצע החילוץ גם הארמייה הרומנית הרביעית, בפיקודו של קונסטנטין קריסטסקו, שנועדה להגן על האגפים של הכוח הגרמני. הארמייה הרביעית כללה את הקורפוס השישי (דיוויזיות חי"ר ה-1, ה-2, ה-4, ה-18 וה-20), ואת הקורפוס השביעי. האחרון כלל במקור שתי דיוויזיות פרשים (ה-5 וה-8), אולם הן ספגו אבידות כבדות במבצע אורנוס, ולכן אוחדו במסגרת חדשה, שנקראה "קבוצת הפרשים פופסקו". מאנשטיין קיווה שהארמייה הגרמנית השישית בפיקודו של פרידריך פאולוס תפתח במתקפה משלה, ותנסה לפרוץ החוצה מטבעת הכיתור הסובייטית, כאשר כוח החילוץ יגיע למרחק קצר ממנה, ובכך תתרום את חלקה להצלחת מבצע החילוץ.
הכוח הסובייטי
לקראת מבצע אורנוס, נפרסו באזור סטלינגרד עשר ארמיות סובייטיות, בנוסף לארמייה ה-62 שלחמה בתוך העיר. חזית סטלינגרד, תוגברה בלמעלה מ-111,000 חיילים, 420 טנקים ו-556 תותחים, שחצו את נהר הוולגה בתוך פרק זמן של שלושה שבועות. אולם, הכוחות הסובייטיים בגזרה הדרומית של טבעת הכיתור החיצונית של "כיס סטלינגרד" היו חלשים יחסית. מול כוחותיו של הות ניצבה רק הארמייה ה-51 הסובייטית, אשר כללה רק ארבע דיוויזיות חי"ר, בריגדת טנקים וקורפוס פרשים, שמנו כ-34 אלף חיילים ו-77 טנקים, ולא היוותה יריב של ממש לקורפוס הפאנצר ה-57 המתוגבר. דרומית-מזרחית לעמדותיה של הארמייה ה-51 הוצבה הארמייה ה-28, שהגנה על התפר בין הכוחות הסובייטיים באזור סטלינגרד לבין הכוחות באזור הקווקז. היא כללה 44,000 חיילים, 40 טנקים ו-707 תותחים ומרגמות, אולם הסיוע שיכלה להגיש לארמייה ה-51 היה מועט.
מהלך הקרב
המתקפה הגרמנית
ב-12 בדצמבר 1942 נתן הות פקודה לכוחות ארמיית הפאנצר הרביעית לנוע לכיוון צפון-מזרח אל הכוחות המכותרים בסטלינגרד. המתקפה הפתיעה את הפיקוד הסובייטי, שלא ציפה שמאנשטיין יצא למתקפה בשלב מוקדם כל כך, לפני השלמת ריכוז כוחות העתודה הגרמניים. הגרמנים נעו עד 50 ק"מ ביום, והתקדמותם הייתה כה מהירה עד שמספר פעמים הם לכדו ארטילריה סובייטית שלמה וללא פגע, כיוון שהסובייטים כלל לא הספיקו להשתמש בה. כבר ביום המתקפה הראשון הגיעו דיוויזיות הפאנצר ה-6 וה-23 להישגים גדולים ואיימו על עורפה של הארמייה ה-51 הסובייטית. עד סוף היום התמוטטה לחלוטין דיוויזיית הרובאים ה-302 של הסובייטים,[11] וחיל הפרשים הסובייטי שהיה מותש משבועות של לחימה לא הצליח להתגונן בצורה רצינית.[12] עם זאת, גם הגרמנים ספגו אבידות כבדות, במיוחד דיוויזיית הפאנצר ה-23.
פיקוד חזית סטלינגרד הגיב במהירות לאיום החדש שיצרה המתקפה הגרמנית, ושלח שני קורפוסים ממונעים (ה-4 וה-13) מעתודת החזית ומארמיית ההלם החמישית לתגבר את הארמייה ה-51.[13] מול התנגדות סובייטית קלה, הגיעו הגרמנים לנהר אקסאי יסאולובסקי והצליחו להקים ראש גשר בגדה הצפונית של הנהר.[14] אולם ב-13 בדצמבר החלו כוחות העתודה הסובייטיים להנחית שורת התקפות על ראש הגשר הגרמני, והצליחו לבלום את ההתקדמות הגרמנית. ברמה שסביב הכפר ורחניה קומסקי התפתח קרב שריון קשה, ואף על פי שספגו אבדות כבדות, הצליחו כוחות השריון הסובייטיים למנוע מהגרמנים לכבוש את הכפר, והדפו אותם חזרה אל האקסאי יסאולובסקי. עם זאת, הגרמנים לא התייאשו, והקרב סביב ורחניה קומסקי נמשך שלושה ימים. בסופו של דבר, תודות לסיוע אווירי, הצליחו הגרמנים להדוף את הסובייטים אל הנהר מישקובה.[15] הקרב על ורחניה קומסקי היה קשה במיוחד עבור הדיוויזיה השישית הגרמנית, שנאלצה לקחת הפוגה לאחר הקרב כדי לשפץ את כלי הרכב שלה.[16]
מתקפת הנגד הסובייטית
המתקפה הגרמנית גרמה לפיקוד הסובייטי לשקול מחדש את תוכניותיו האסטרטגיות ולשנות אותם בהתאם. אלכסנדר ואסילבסקי, נציג הסטאבקה באזור סטלינגרד, הפציר בסטלין לשלוח במהירות תגבורות לחזית סטלינגרד מכוחות העתודה שהוכנו לקראת המבצע לחיסול כיס סטלינגרד ("מבצע טבעת"). ב-13 בדצמבר קיבל סטלין את בקשתם של אנדריי יריומנקו, מפקד חזית סטלינגרד, ושל ואסילבסקי, ואישר את העברת ארמיית המשמר השנייה בפיקוד רודיון מלינובסקי, תחת פיקוד חזית סטלינגרד, החל מה-15 בחודש, כדי לבלום את מאמץ החילוץ הגרמני. ואסילבסקי מונה לפקד על כלל הכוחות הסובייטיים שנועדו לבלום את המתקפה הגרמנית ולמנוע חבירה של כוח החילוץ עם הארמייה השישית בכיס סטלינגרד.
ארמיית המשמר השנייה הוקמה רק ב-23 באוקטובר של אותה שנה, וכללה כ-90 אלף חיילים רעננים. הארמייה נאלצה לעבור מרחק של למעלה מ-180 ק"מ מהגדה המזרחית של הוולגה בתנאי מזג אוויר קשים כדי להגיע ליעדה, והגעתה התעכבה למשך מספר ימים קריטיים. מבצע סטורן נדחה, והוחלט על גרסה מצומצמת יותר שלו, שכללה רק 3 ארמיות. מטרת המבצע המעודכן הייתה: למוטט את האגף השמאלי של קבוצת ארמיות דון ולהתקדם דרומה במטרה לאיים על עורפו של ריכוז הכוחות הגרמני באזור הצ'יר התחתון ולאלץ את מאנשטיין לנטוש את ניסיון החילוץ של הארמייה השישית. תאריך המבצע נדחה ל-16 בדצמבר.[17] במקביל, פתחו הקורפוס הממוכן ה-4 וקורפוס הטנקים ה-13 בסדרת התקפות חדשה על ראש הגשר הגרמני, במטרה לעכב את הגרמנים עד הגעתה של ארמיית המשמר השנייה.[18]
ב-16 בדצמבר פתחו הסובייטים במבצע סטורן קטן. ארמיות המשמר הראשונה והשלישית יחד עם הארמייה השישית, פתחו בהתקדמות מהירה דרומה בכיוון מורוזובסק ומילארובו, תוך שהם משמידים בדרכם מצבורי אספקה גרמניים ומשתלטים על צמתי מסילות ברזל חיוניים. תוך מספר ימים הביסו הכוחות הסובייטיים את הארמייה השמינית האיטלקית (שאיבדה כמחצית מכוחה) ואת שרידי הארמייה הרומנית השלישית, והסבו אבדות כבדות לפלגת הארמייה הולידט. במקביל, נעו הכוחות הגרמניים אל נהר מישקובה, תוך שהם סופגים אבדות כבדות. הצלחת מבצע "סטורן קטן" העמידה את מאנשטיין בפני דילמה קשה - להמשיך במבצע סופת חורף, ולהסתכן בהתמוטטות קבוצת הארמיות שלו ובכיתור כוחותיו מעורפם, או להפסיק את ניסיון החילוץ של הות במרחק קצר מיעדו, ולהעביר את כוחותיו מערבה כדי לסייע בבלימת המתקפה הסובייטית ובייצוב החזית הגרמנית. בשלב ראשון, נאלץ מאנשטיין לנטוש את תוכניתו לצרף את קורפוס הפאנצר ה-48 להתקפה של הות ולהורות לו לתקוף מאזור ניז'ני צ'ירסקאיה מזרחה, והורה לקורפוס לנטוש את עמדותיו על נהר צ'יר ולנוע במהירות מערבה, כדי לבלום את פריצת הכוחות הניידים הסובייטיים דרומה. ב-18 בדצמבר ביקש מאנשטיין מהיטלר שהארמייה השישית תפתח במתקפה, אולם היטלר סירב.
התמוטטות המתקפה הגרמנית
ב-18 בדצמבר חודשה המתקפה הגרמנית לאחר שכוחו של הות תוגבר בדיוויזיית הפאנצר ה-17, שכללה רק 30 טנקים.[19] ההתקפה לא הביאה בתחילה פירות מרובים, והגרמנים השיגו יעדים מעטים מאוד.[20] ב-19 בדצמבר פתחו הגרמנים בהתקפה על הבסיס האחרון של הסובייטים בוורחניה קומסקי, ועוד לפני שהושלם כיתורו של זה, נעה הדיוויזיה ה-17, בלי לחכות לפקודה, לעבר ניש-קומסקי בתקווה לכבוש את הכפר ואף להקים ראש גשר מעבר לנהר מישקובה.[21] לאחר מאות גיחות של צי האוויר הרביעי, הצליחו הגרמנים להשתלט על העמדות על נהר מישקובה, ואף להקים ראש גשר מעבר לו. עם זאת, ארמיית המשמר השנייה, בסיוע כוחות מארמיית ההלם החמישית הצליחה לעצור את המתקפה הגרמנית, כ-50 ק"מ בלבד מכוחות הארמייה השישית בסטלינגרד.[22]
ב-19 בדצמבר שלח מאנשטיין את קצין המודיעין של קבוצת ארמיות דון, מיור אייסמן (Eismann), אל מפקדת הארמייה השישית, כדי להורות לפאולוס להתכונן לקראת לביצוע "מבצע דונרשלג" (הלמות רעם), שם הקוד שניתן לפריצה החוצה של כוחות הארמייה דרך טבעת הכיתור הסובייטית, במטרה לחבור לכוח החילוץ של הות. פאולוס לא התרשם, אולם נאלץ להסכים עם אייסמן שהפתרון הטוב ביותר העומד על הפרק הוא פריצה החוצה. בניגוד לכך, ראש המטה של פאולוס, גנרל-לוטננט ארתור שמיט (שהיה נאצי קנאי), התנגד לביצוע פריצה נגד ההוראות של היטלר, וטען שהפתרון הטוב ביותר הוא שקבוצת ארמיות דון תנסה להזרים עוד אספקה לארמייה השישית. פאולוס חזר בו גם הוא מדעתו הקודמת, והוא ושמיט העלו תירוצים שונים מדוע לא ניתן לבצע את מבצע דונרשלג. בתחילה הם טענו שיידרשו מספר ימים כדי להכין את מבצע הפריצה החוצה, ולאחר מכן טענו שהמבצע בלתי אפשרי עקב מצבם הפיזי הירוד של הגייסות והמחסור בדלק. נראה שהסיבה העיקרית להתנגדותם של פאולוס ושמיט לפריצה החוצה מכיס סטלינגרד הייתה, שמהלך כזה היה מנוגד לפקודה המפורשת של היטלר להמשיך להחזיק בסטלינגרד בכל מחיר. מאנשטיין מצדו, לא העז לתת פקודה חד משמעית לפאולוס לבצע את מבצע דונרשלג, מבלי שקיבל אישור לכך מהיטלר ומהפיקוד הגרמני העליון.
במשך היומיים הבאים ניסה מאנשטיין ללא הצלחה לקבל אישור מהיטלר לפינוי כיס סטלינגרד. בינתיים ספגו כוחותיו של הות אבידות כבדות בלחימה סביב ראש הגשר שלהם מצפון לנהר מישקובה, ומצבה של קבוצת הארמיות דון הידרדר במהירות נוכח המשך התקדמות הכוחות הניידים הסובייטיים לאזורי העורף שלה. ב-23 בדצמבר הורה מאנשטיין לדיוויזיה השישית לסיים את המתקפה, ולהתחיל לסגת אל נהר אקסאי מתוך כוונה להתפרס באזור נהר הצ'יר הדרומי כדי לתגבר את קורפוס הפאנצר ה-48. למחרת פתחו הארמייה ה-51 וארמיית המשמר השנייה, שתוגברו עד שכללו כ-150 אלף חיילים ו-630 טנקים, במתקפת נגד מדרום לסטלינגרד. המתקפה הסובייטית העיקרית הונחתה על הכוחות הרומניים, שהגנו על שני האגפים של קורפוס הפאנצר ה-57, גרמה להם אבדות כבדות ואילצה את כוחותיו של הות לסגת במהירות בחזרה לעמדות המוצא שלהם כדי להינצל מכיתור. ב-29 בדצמבר נאלצו שארית כוחות הציר לפנות גם את קוטלניקובו ולסגת לעבר נהר סאל. כישלון מבצע החילוץ של הות, ביחד עם הצלחת מבצע "סטורן קטן", שאילץ את מאנשטיין להתרכז במאמץ למנוע מהכוחות הסובייטיים לסגור את פתחת רוסטוב, חרצו למעשה את גורל הארמייה השישית הנצורה בסטלינגרד.
תוצאות
חוקרים רבים מאשימים את היטלר בהשמדת הכוחות הגרמניים שכותרו בכיס סטלינגרד בגלל סירובו העקשני לאשר פריצה החוצה של כוחותיו של פאולוס. אולם קשה להעריך מה היו התוצאות של ניסיון פריצה של הכוחות המכותרים, שסבלו בשלב זה מתת תזונה ומחסור חמור בדלק לטנקים ולכלי הרכב הממונעים, מול כוחות סובייטיים רעננים ועדיפים. יש חוקרים הסבורים שמבצע כזה היה חסר סיכוי בכל מקרה, והיה גורם להשמדת כוחותיו של פאולוס בערבה הפתוחה באזור סטלינגרד. מאנשטיין עצמו טען, כי אלמלא רותקו רוב הכוחות הסובייטיים באזור סטלינגרד למצור על הכוחות הנצורים ב"כיס סטלינגרד", הם היו יכולים לגרום להתמוטטות מהירה של כל החזית הגרמנית בחזית הדרום, ולכיתור הכוחות הגרמניים באזור הקווקז. הכוחות שעמדו לרשותו של מאנשטיין היו חלשים מכדי לבלום מתקפה סובייטית בקנה מידה גדול, ולכן קורבנה של הארמייה השישית לא היה לשווא.
לאחר שנכשל ניסיון החילוץ הגרמני, היה הסטאבקה חופשי להמשיך במאמציו להחריב את כוחות הציר בכיס סטלינגרד, במסגרת "מבצע קולטסו". עד מהרה החלה לאזול האספקה לכוחות הגרמניים המכותרים, וחלקם נאלצו לחיות מבשר סוסים. עד סוף שנת 1942 הגיע המרחק בין הארמייה השישית לבין הכוחות הגרמניים החיצוניים ללמעלה מ-65 ק"מ, ורוב המוצבים הגרמניים באזור היו חלשים מאוד. ב-10 בינואר 1943 נפתח מבצע קולטסו, ותוך שבוע כבשו הכוחות הסובייטיים את החצי המערבי של הכיס, כולל שדה התעופה פיטומניק. רוב היחידות הגרמניות התגוננו בעוז ונלחמו עד הסוף, תוך שהן מסבות אבידות כבדות לכוחות התוקפים, ורק כמה אלפי חיילים נפלו בשבי. הכוחות הסובייטיים המשיכו לדחוק את שרידי הארמייה השישית מערבה אל חורבות סטלינגרד. לקראת סוף ינואר החלה ההתגוננות הגרמנית הנואשת להתמוטט, וב-2 בפברואר נכנעו אחרוני הגרמנים בסטלינגרד.
היטלר הורה על פירוק קבוצת ארמיות דון, ומינה את מאנשטיין למפקד קבוצת ארמיות דרום. פלגת הארמייה הולידט פורקה גם היא, ושמה שונה ל"הארמייה השישית" החדשה.
לקריאה נוספת
- אנטוני ביוור, "סטלינגרד", תל אביב: הוצאת יבנה, 2000.
- פרידולין פון זנגר אטרלין, "ללא תקווה וללא פחד", הוצאת מערכות, 1973.
- אלן קלארק, "מבצע ברברוסה", תל אביב: הוצאת מערכות, 1979.
- אלכסנדר ורט, "רוסיה במלחמה 1941 - 1945", תל אביב: הוצאת מערכות, 1968.
- אנטוני ביוור, "מלחמת העולם השנייה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2014.
- אנדרו רוברטס, "סערת המלחמה", הוצאת דביר, 2011.
- מקס הייסטינגס, "נפתחו שערי הגיהנום", הוצאת מודן, 2015.
- Erickson, John (1983). "The Road to Berlin: Stalin's War with Germany". New Haven, Connecticut: Yale University Press.
- Raus, Erhard (2002). "Panzers on the Eastern Front: General Erhard Raus and his Panzer Divisions in Russia 1941–1945". Mechanicsburg, PA: Military Book Club.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Erickson, p. 23
- ^ Erickson, p. 4
- ^ במסגרת הורמאכט, "פלגת ארמייה" (Armeeabteilung) הייתה יחידה צבאית מאולתרת, בדרך כלל בסדר כוחות של ארמייה מוקטנת, שהוקמה לצורך ביצוע משימות אד הוק
- ^ Erickson, p. 8
- ^ Erickson, p. 9
- ^ Erickson, p. 7-8
- ^ Erickson, p. 10
- ^ Erickson, p. 10-11
- ^ אנטוני ביוור, סטלינגרד (הוצאת יבנה, 2000), עמ' 248
- ^ פון זנגר, עמ' 19.
- ^ .Raus, p. 128
- ^ .Raus, pp. 128–129
- ^ .Raus, p. 147
- ^ .Raus, pp. 147-149
- ^ .Raus, pp. 147-158
- ^ .Raus, pp. 158-159
- ^ .Erickson, p. 13-14
- ^ Erickson, p. 14-15
- ^ פון זנגר, עמ' 18-19.
- ^ על לחימת הכוחות הגרמניים ראו: פון זנגר, עמ' 22-26.
- ^ פון זנגר, עמ' 26-27.
- ^ ביוור, סטלינגרד, עמ' 245-252.
