האפיפיור פיוס השניים עשר והשואה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האפיפיור, פיוס השנים עשר

האפיפיור פיוס ה-12 (אווג'ניו מריה ג'וזפה ג'ובאני פאצ'לי) היה מנהיגה של הכנסייה הרומית-קתולית וראש מדינת קריית הוותיקן בין 2 במרץ 1939 ל-9 באוקטובר 1958.

התנהלותו בתקופת מלחמת העולם השנייה בכל הקשור להשמדתם השיטתית של שישה מיליון יהודים על ידי גרמניה הנאצית הייתה ועודנה שנויה במחלוקת.

מבקרי האפיפיור מצביעים על הימנעותו מגינוי פומבי ברור של הנאציזם בכלל ושל השואה בפרט. מידע שהתקבל בוותיקן משנת 1942 ואילך לא הופץ, ולא ניתנו הנחיות אופרטיביות לבישופים ולמאמינים הקתולים בנוגע ליחסם ליהודים. מאמצי הכנסייה למען היהודים בארצות הכבושות היו תלויים ביוזמות מקומיות ובנטיות ליבם של הנונציוס. רק בשלהי 1944 הגיב הוותיקן כראוי בסיוע לסיכול גירוש יהודי הונגריה.

תומכי האפיפיור מצביעים על אלפי יהודים, ביניהם ילדים רבים, שניצלו על ידי מוסדות קתוליים ברומא וברחבי אירופה, כמו גם על פעילותם של שגרירי האפיפיור, במדינות שונות שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית, למען יהודים. הם מציינים כי בשנים שלאחר המלחמה הביעו אישים יהודים מכובדים הכרת תודה לוותיקן על פעולות ההצלה שביצע.

מאז מותו ב-1958, מסמכיו של פיוס נחתמו בארכיון הסודי של הוותיקן והותירו שאלות ללא מענה לגבי מה שידע ועשה במהלך מלחמת העולם השנייה. השאלות הללו הלכו והחמירו, והפכו את פיוס ה-12 לאחד האפיפיורים השנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה של הכנסייה,

ב-2 במרץ 2020 נפתח לעיון הציבור ארכיון הוותיקן בו מסמכים מהם אפשר ללמוד על פעילותו של האפיפיור פיוס ה-12 בשנים 1939 – 1958. המסמכים שופכים אור חדש על השאלה מה היה ידוע לאפיפיור על השמדת היהודים על ידי גרמניה הנאצית ומה היו הפעולות החשאיות בהן נקט על מנת לסייע ליהודים.

מעמדה של הכנסייה הקתולית בגרמניה הנאמית

בשנות ה-30 של המאה ה-20, היה שליש מאוכלוסיית גרמניה קתולי. מנהיגים קתולים הביעו התנגדות לדוקטרינה הנאצית, העיתונות הקתולית העבירה ביקורת על התנועה הנאצית ואזורים בהם אחוז התושבים קתולים היה גבוה, לא הצביעו בעד המפלגה הנאצית. בתחילת שנת 1931 תמכו הבישופים בגרמניה בהחלטתו של הבישוף של מיינץ להטיל חרם על ההנהגה הנאצית ולאסור על קתולים להיות חברים במפלגה.[1]

האידאולוגיה הנאצית לא יכלה לקבל את קיומו של ממסד אוטונומי שאנשיו התמנו על ידי האפיפיור והיו כפופים לו ולא לממשלה. המפלגה הנאצית שאפה להרוס את הנצרות ולהחזיר את כוחם של האלילים העתיקים של גרמניה, או להפוך את אותו האיש לבן הגזע הארי.[2]

ב-20 ביולי 1933, לאחר מאמצים דיפלומטיים רבים, נחתם הסכם בין הכס ה"קדוש" לשלטונות גרמניה, לצורך הסדרת היחסים בין גרמניה לכנסייה הקתולית (קונקורדט הרייך). קונקורדת הרייך היה חלק אינטגראלי מארבעת ההסכמים עליהם חתם פאצ'לי עם המדינות הגרמניות בוואריה, פרוסיה, באדן ואוסטריה מטעם הוותיקן. חתימה על הסכמים פרטניים עם המדינות הגרמניות השונות הייתה נחוצה מפני שחוקת רפובליקת ויימאר הפדרלית העניקה לכל מדינה סמכויות בתחום החינוך והתרבות ובכך צמצמה את סמכויות הכנסייה בתחומים אלה.

על ההסכם חתמו הקרדינל אווג'ניו פאצ'לי (לימים האפיפיור פיוס ה-12) מטעם הוותיקן, ופרנץ פון פאפן מטעם ממשלת גרמניה. על פי תנאיי ההסכם, הממשלה הגרמנית הכירה בזכותה של הכנסייה הקתולית להסדיר את ענייניה בגרמניה, הובטחה הגנה לארגונים ולבתי הספר הקתוליים ותשלום שכרם של אנשי הכמורה על ידי המדינה, ובתמורה נדרשו הבישופים להישבע אמונים לרייך הגרמני ונאסר על הכנסייה הקתולית, ובכלל זה על אנשי הכמורה, להשתתף בפעילות פוליטית.

ההסכם הופר על ידי היטלר מייד עם חתימתו. הקתולים הואשמו בחוסר פטריוטיות, בחוסר נאמנות למולדת, ובעבודה בשירותם של כוחות זרים עוינים. העיתונות הקתולית, בתי הספר וארגוני הנוער הקתוליים נסגרו, רכושם הוחרם וכשני שלישים מאנשי הכמורה סבלו מפעולות תגמול הגיעו לשיאם עם גירושם של 400 כמרים למחנה ההשמדה דכאו (אנ'). בין השנים 1933 - 1939 פאצ'לי מחה חמישים וחמש פעמים על הפרת קוקורדט הרייך.

תומכיו יטענו בסיום המלחמה כי הימנעותו מנקיטת עמדה נחרצת נגד המשטר הנאצי נבעה מרצונו להגן על מעמדה של הכנסייה הקתולית ועל שלומם של מיליוני מאמיניו באירופה הכבושה.

בתחילת שנת 1937, הממסד הכנסייתי בגרמניה, ששאף תחילה לשתוף פעולה, התאכזב. בחודש מרץ פרסם האפיפיור פיוס ה-11 את איגרת הרועים (אנציקליקה) "בדאגה יוקדת" (בגרמנית: Mit brennender Sorge), בה גינה את האידאולוגיה הנאצית, במיוחד את הנאו-פגאניזם, הגזענות והסגידה לכוח המדינה, הגן על השורשים היהודיים של התנ"ך מפני ניסיונות הנאצים לדה-יהדות הנצרות ומתח ביקורת על הפרתו של קונקורדט 1933. איגרת הרועים נוסחה על ידי קבוצה של חמישה, ביניהם מזכיר המדינה, הקרדינל אווג'ניו פאצ'לי. זה היה אחד הגינויים הפומביים החריפים ביותר שהשמיעה הכנסייה הקתולית נגד עקרונות הנאציזם בתקופת שלטונו של היטלר, תקופה שבה ביקורת מסוג זה הייתה כרוכה בסיכון משמעותי. איגרת הרועים נכתבה בגרמנית ופנתה ישירות לגרמנים בני הדת הקתולית. היא הוברחה לגרמניה והוקראה מעל במות קתוליות ברחבי המדינה ביום ראשון של הדקלים 1937.[3]

פעילותו של פיוס ה-12 בזמן המלחמה

ב-2 במרץ 2020 נפתח לעיון הציבור ארכיון הוותיקן, בו מסמכים רבים מהם אפשר ללמוד על פעילותו של האפיפיור פיוס ה-12 בשנים 1939 – 1958. המסמכים שופכים אור חדש על השאלה מה היה ידוע לאפיפיור על השמדת היהודים בידי גרמניה הנאצית, מה היו סיבותיו להימנעות מתגובה ומפעילות פומבית לטובת היהודים ומה היו הפעולות החשאיות בהן נקט על מנת לסייע ליהודים.

הבקשות הרבות לאיתור תעודות הטבלה, רשימות שמיות של מומרים שנמסרו על ידי הוותיקן לשגריר הגרמני ובקשות מקתולים אל האפיפיור לאתר קרובי משפחה ממוצא יהודי, שנמצאו בארכיון, מלמדות על כך שהוותיקן התמקד בהצלת יהודים שהתנצרו, בני זוג מעורבים, או ילדים שאחד מהוריהם היה יהודי והשני קתולי.[4]

במרץ 1939 התבקש האפיפיור פיוס ה-12 על ידי בעלי תפקידים שונים בכנסייה הקתולית לפנות אל ממשלת ברזיל הקתולית כדי שזאת תנפיק אשרות כניסה לברזיל (אנ') עבור 3,000 יהודים גרמנים שהתנצרו ועמדו בפני גירוש למחנות השמדה. אשרות הכניסה שניתנו ביוני 1939, כללו תנאים קפדניים ביותר. היהודים המומרים נדרשו להציג המלצה מנציג הכנסייה (נונציו) בארצם, להוכיח כי המרת הדת בוצעה לפני 1933, להפקיד סכום כסף גדול בבנק של ברזיל ולקבל אישור ממשרד התעמולה של ברזיל בברלין. הפרויקט הושהה בספטמבר 1940 ובוטל סופית בנובמבר 1941. מעריכים כי רק 1,000 מתוך 3,000 האשרות שהובטחו אכן נוצלו.[5]

לעומת זאת לא נענה הכס ה"קדוש" לבקשות שהועברו בשנת 1942 על ידי הרב יצחק הרצוג, רבה הראשי האשכנזי של ארץ ישראל, למזכיר המדינה של הוותיקן, לואיג'י מאליונה (באיטלקית: Luigi Maglione) (אנ') להתערב לטובת יהודי לטביה, לאחר קבלת הדוח שנשלח למערב על ידי גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי.[6]

דוגמה נוספת לסיוע בררני זה משמשת הפשיטה שערך הגסטפו בסיוע המשטרה האיטלקית בגטו רומא ב-16 באוקטובר 1943. בפעולה זאת נעצרו 1,259 נפשות: גברים, נשים וטף. בהתערבות האפיפיור שוחררו יהודים מומרים, בני זוג מעורבים וילדים של בני זוג מומרים או מעורבים. לבסוף שוחררו 252 אנשים ו-1,007 נשלחו אל מחנה ההשמדה בבירקנאו משם חזרו רק ארבעה.[7]

מתוך המסמכים שנחקרו בארכיון הוותיקן התברר ללא צל של ספק כי האפיפיור קיבל מידע על שואת יהודי אירופה:[8]

בשנת 1939 קיבל האפיפיור מידע מדויק על מעשי הנאצים בפולין מהחשמן הפולני אוגוסט חלונד (אנ') (בפולנית: August Hlond) שכללו רדיפת יהודים ואנשי כמורה קתולים. המידע שודר על ידי רדיו ותיקן בינואר 1940 ונכלל מאוחר יותר בעדותה של ממשלת פולין במשפטי נירנברג.

מידע נוסף נשלח באותה שנה לוותיקן על ידי הקונסול הכללי בשגרירות איטליה בוורשה,ג'ובני וינצ'נצו סורו (באיטלקית: Giovanni Vincenzo Soro) (איט') שהנפיק אשרות ודרכונים ליהודים בוורשה הכבושה.

בראשית 1941 דיווח הארכיבישוף של וינה, החשמן תאודור איניצר (באנגלית: Theodor Innizer) (אנ') לאפיפיור על גירוש היהודים.

ב-27 באוקטובר 1941 שלח הנונציו של הוותיקן בסלובקיה, ג'וזפה בורציו, (באיטלקית: Giuseppe Burzio) (אנ') דין וחשבון המבוסס על מידע שקיבל מאת הרב חיים מיכאל דוב בר וַיְסְמֶנְדֶל, ובו מידע על הרצח השיטתי של היהודים. ב-31 במרס 1942 שלח בורציו עוד דין וחשבון, בו כתב כי גורשו 80,000 יהודים מסלובקיה לפולין והגירוש כמוהו כשילוח רבים מהם למוות בטוח. במרץ 1943 הוא חזר וכתב "היהודים בפולין נרצחים בגזים או במכונות ירייה.... רבה עוד יותר השערורייה ורבה גם הסכנה שאפשר יהיה לתלות את האחריות בכנסייה הקתולית עצמה", וזאת מאחר שנשיא מדינת סלובקיה העצמאית היה הכומר הקתולי יוזף טיסו.

במאי 1942 כתב הכומר פיטרו סקביצי (Pietro Scavizzi) לכס ה"קדוש" ש"רצח יהודי אוקראינה הוא מוחלט. רצח היהודים באמצעות הריגות המוניות בפולין ומדינות אחרות במזרח [אירופה] נמצא בשלב מאוד מתקדם. מדברים על שני מיליון קורבנות".

בשנת 1943, ביקר בטרנסניסטריה, לבקשת מרכז היהודים, אנדראה קסולו (באיטלקית: Andrea Cassulo) (אנ'), הנונציו של הוותיקן ברומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בעקבות דיווחו על מצבם של היהודים הכלואים במחנות הריכוז שם, העביר הוותיקן ליהודים המגורשים סכומי כסף גדולים שסייעו בין היתר להקמת בתי יתומים.[9] בינואר 1944, לאחר שהצבא ההאדום כבש את טרנסניסטריה והתיר ליהודים לחזור לרומניה, המשיך קסולו לדאוג לגורלם של היתומים והשתדל אצל המרשל יון אנטונסקו כדי לשנות את הקריטריונים לבחירת הילדים ולאפשר לכמה שיותר ילדים לעלות לארץ ישראל המנדטורית.[10]

בתקופת כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, החל מ-19 במרס 1944, פעל נונציו הוותיקן בבודפשט, אנג'לו רוטה, להצלת יהודי הונגריה. כבר ב-24 במרס יעץ רוטה לממשלת הונגריה למתן את תוכניותיה ביחס ליהודים. ביום התחלת הגירושים (15 במאי 1944) מחה רוטה בשם האפיפיור נגד הגירוש המתוכנן, אך ללא הועיל. האפיפיור לא השמיע את קולו בפומבי, עם זאת נמצאה בארכיון התכתבות בין האפיפיור ליורש העצר מיקלוש הורטי ובה בקשת האפיפיור לשינוי מדיניות הונגריה כלפי היהודים.

הוותיקן והילדים ניצולי שואה

ערך מורחב – הוותיקן והילדים ניצולי השואה

הכנסייה הקתולית התערבה לטובת הצלת יהודי אירופה, במיוחד ילדים, על ידי הסתרתם במנזרים ובבתי מאמינים ובארגון דרכי מילות. מספרם של הילדים שניצלו בדרך זאת אינו ידוע בצורה מדויקת. ההערכה הכללית היא כי מדובר בכמה מאות אלפים. (אנ')

רבים מילדים אלה הוטבלו לנצרות בטענה כי הדבר יקל עליהם את ההשתלבות בסביבתם החדשה.

עם תום המלחמה, במהלך השנים 1945 ו-1946, מספר לא מועט של ילדים הוצאו מבתי משפחות נוצריות וממנזרים על ידי החיילים מארץ ישראל שהגיעו לאירופה עם הצבא הבריטי וכן על ידי בני משפחות ששרדו את השואה והצליחו לאתר את ילדיהם אצל המשפחות הנוצריות. עקבותיהם של ילדים רבים אחרים, שרובם הוטבלו לנצרות וחיו אצל משפחות קתוליות או במנזרים, אבדו.

בחודש יולי 1945 נפגש אריה קובובי, אז המזכיר הכללי של הקונגרס היהודי העולמי, עם האפיפיור פיוס ה-12 וביקש ממנו בין היתר לברר מה עלה בגורלם של אותם הילדים היהודים שניצלו הודות לכנסיות אך נותרו במנזרים. גם גרהארט ריגנר, שהיה אז נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ, ציין בנובמבר 1945 את הבעיה באוזניו של ג'ובאני מונטיני, שעבד במזכירות המדינה של הכס ה"קדוש", (לימים האפיפיור פאולוס ה-6) אך ללא תוצאות מעשיות.

בשל הקושי הרב באיתור ובשחרור הילדים, יצא בשנת 1946 הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, לבקשתן של קהילות שונות, לסיור של שישה חודשים במנזרים ובפנימיות באירופה בניסיון לסייע במאמצים להחזרת הילדים. ב-10 במרץ 1946, נפגש הרב עם האפיפיור פיוס ה-12 וביקש ממנו לסייע בחיפושים ובהשבת הילדים. בשנת 1947 קיבל הרב הרצוג הודעה כי הוותיקן ינחה את בני הדת הנוצרית להשיב את הילדים ממוצא יהודי לחיק היהדות בתנאי שהרב הרצוג עצמו יאתר אותם.[8] במסעו באירופה ביקר הרב הרצוג בצרפת, בשווייץ, בבלגיה, בהולנד, באנגליה, בפולין, בצ'כוסלובקיה ובאירלנד שם נעזר ברשת פעילים שאיתרו ילדים והוציאו אותם ממשפחות וממוסדות קתוליים. הודות למאמצים אלה עלו, באוקטובר 1946, 500 ילדים יהודים פדויים על הרכבת בעיר קטוביץ' שבפולין, בדרכם לעיר רחובות בארץ ישראל המנדטורית.[11]

פניות אל ציבור מאמיניו

במהלך כהונתו, הסביר פיוס ה-12 את עקרונות הדת הקתולית ב-41 אגרות רועים ובכ-1,000 מסרים ונאומים. הוא היה האפיפיור הראשון בהיסטוריה של הוותיקן שניסח את דבריו בשפה המדוברת ולא בלטינית. בפניותיו לציבור מאמיניו, הדגיש פיוס ה-12 את עקרונות השוויון בין בני האדם, תמך ברעיון הדמוקרטיה וביטא את שאיפתו לשיתוף פעולה בין כל העמים והאומות למען השכנת שלום עולמי. במשך כל שנות כהונתו כאפיפיור, שמר פיוס ה-12 על נייטרליות. הוא נמנע מלגנות באופן מפורש את גרמניה הנאצית או את ברית המועצות, או לצאת באופן גלוי להגנתם של יהודי אירופה הנטבחים. עם זאת, תומכיו טענו כי אפשר למצוא רמזים לכך בחלק ממסריו, דוגמת איגרת הרועים Summi Pontificatus והנאום שנשא בערב חג המולד של שנת 1942 ברדיו ותיקן.

Summi Pontificatus (אנ')

איגרת הרועים הראשונה שפרסם האפיפיור פיוס ה-12 ב-20 באוקטובר 1939 עם כניסתו לתפקיד, "האפיפיורות-על אחדות החברה האנושית" (בלטינית: Summi Pontificatus – On the Unity of Human Society) התייחסה לבעיות שהדאיגו את החברה בתחילת מלחמת העולם השנייה. באיגרת זאת האפיפיור הדגיש את העקרונות הבסיסיים של הדת הקתולית:

  • האנושות היא משפחה אוניברסלית שנבראה על ידי אלוקים ולה מקור משותף וגורל משותף. מכאן שיש לדחות את תורות עליונות הגזע שעמדו בבסיס האידאולוגיה הנאצית.
  • קיים חוק מוסרי אוניברסלי הטמון בטבע האנושי, החוצה גבולות פוליטיות ותרבותיות ומספק אמות מידה אובייקטיביות להערכת מעשי בני האדם.
  • יש לגנות את המדינה הטוטליטרית הרואה בעצמה א-לוהות, דורשת נאמנות מוחלטת ותובעת לעצמה סמכויות בלתי מוגבלות על אזרחיה.
  • הזכות לעבוד את אלוקים עומדת בבסיס כבוד האדם. "שכחת האלוקים" היא הגורם לאי-סדר חברתי ופוליטי ולבלבול מוסרי.
  • יש לקיים שיתוף פעולה בין אומות תוך כיבוד האוטונומיה של קהילות קטנות ושל משפחות. יש לשאוף לשלום עולמי המבוסס על צדק, כבוד הדדי והכרה בזכויותיהם של כל העמים.

למרות שהאיגרת ביקרה בחריפות את האידאולוגיה הנאצית, היא נמנעה מלהזכיר במפורש את אותן "קהילות קטנות" (יהדות אירופה) הסובלות מדיכוי ומרדיפה.

נאומו של פיוס ה-12 בערב חג המולד 1942

בערב חג המולד 1942, עם תחילת יישומה בפועל של תוכנית "הפתרון הסופי" על ידי הנאצים, שידר רדיו ותיקן את נאומו של האפיפיור פיוס ה-12 "ברעננות תמיד חדשה" (באיטלקית: Con Sempre Nuova Freschezza). בנאום, שנמשך כ-45 דקות, דיבר האפיפיור בעיקר על זכויות האדם ועל החברה האזרחית. בפרק "התייחסות למלחמת העולם ולהתחדשות החברה" הוא ביטא את תקוותו כי "על חורבות הסדר החברתי, לבבות כל הנדיבים והישרים בכל העמים יתאחדו ויישאו נדר אחד... להוביל את החברה למרכז הבלתי מעורער של כוח המשיכה של החוק האלוקי, כמהים לשירות האדם וקהילתו הנעלים באלוקים". האנשות חייבת נדר זה לכל קורבנות המלחמה וביניהם " למאות האלפים אשר על לא עוול בכפם, ולעיתים רק בשל לאומיותם וגזעם, נדונו למוות או להכחדה הדרגתית".[12]

במחקר, בספרות ובתיאטרון

בשנת 1963 הוצגה בברלין הצגתו של המחזאי הגרמני רולף הוכהוט (בגרמנית: Rolf Hochhuth) "ממלא המקום" (בגרמנית: Der Stellvertreter) שהעבירה ביקורת ישירה על התנהגות הוותיקן והעומד בראשו בתקופת השואה.

שאול פרידלנדר פרסם בפריז בשנת 1964 מחקר בשם "פיוס ה-12 והרייך השלישי" (בגרמנית: "Pie XII et le III-e Reich, Documents") הדן בעקרונות, בגישות ובפעולות של פיוס ה-12 ביחס לגרמניה הנאצית, ובמיוחד לשואת יהודי אירופה, כפי שמשתקפים במסמכים - החוקה האנטישמית, מחנות הריכוז וההשמדה, גירוש יהודי רומה ואיטליה, גירוש יהודי הונגריה.[13]

בשנת 1967, פרסם פנחס לפיד את ספרו "שלושה אפיפיורים האחרונים והיהודים" (באנגלית: The Last Three Popes and the Jews) בתגובה לביקורת שהושמעה על ידי רולף הוכהוט במחזה "ממלא המקום", נגד פעולות האפיפיור פיוס ה-12 במהלך מלחמת העולם השנייה. לפיד טוען בספרו כי הכנסייה הקתולית, תחת הנהגתו של פיוס ה-12 סייעה בהצלתם של 700,000 עד 86,000 יהודים מידי הנאצים. למרות שמספרים אלה קטנים בהשוואה לששת מיליון הקורבנות, הם עלו בהרבה על מספר היהודים שחייהם ניצלו על ידי כל הכנסיות, מוסדות הדת וארגוני ההצלה האחרים גם יחד. לדעתו של לפיד, האפיפיור עשה כמיטב יכולתו בתנאים ותחת האילוצים שאפיינו את תקופת כהונתו.[14]

בשנת 1999, התפרסם ספרו של העיתונאי ג'ון קורנוול (באנגלית: John Cornwell) (אנ') "האפיפיור של היטלר" (באנגלית: Hitler's Pope) (אנ') בו קורנוול מאשים את האפיפיור פיוס ה-12 בכך שלא עשה מספיק ולא התבטא בצורה מספיק חריפה וגלויה נגד השואה. קורנוול טוען שבכל תפקידיו - נציג הכס ה"קדוש" בשיחות עם גרמניה (נונציו) (מ-1920), מזכיר מדינת הוותיקן (מ-1930) ואפיפיור (מ-1939) – שאף פיוס ה-12 למקסם ולרכז את סמכויות האפיפיורות, גם עם הדבר חייב התעלמות ממעשיה של גרמניה הנאצית.

בשנת 2000, פרסמה ההיסטוריונית האמריקאית סוזן זוקוטי (באנגלית: Suzan Zuccotti) (אנ') את הספר " מתחת לחלונותיו ממש" (באנגלית: Under His Very Windows) המספר על הפשיטה המשטרתית על גטו רומא ב-16 באוקטובר 1943. בפשיטה נעצרו 1,035 מבוגרים, ו-207 ילדים שנשלחו כולם למותם באושוויץ. כותרת הספר מבוססת על ציטוט מהדו"ח של ארנסט פון ויזסקר, שגריר גרמניה בוותיקן, שדיווח לברלין שהפשיטה המשטרתית התרחשה "מתחת לחלונות האפיפיור".[15]

בשנת 2005, פרסם ההיסטוריון האמריקאי הרב דוד ג'. דלין (באנגלית: David G. Dalin) (אנ') את הספר "המיתוס של האפיפיור של היטלר: כיצד האפיפיור פיוס ה-12 הציל יהודים מהנאצים" (באנגלית: The Myth of Hitler's Pope: How Pope Pius XII Rescued Jews from the Nazis) בו הוא טען האפיפיור פעל רק בחשאי, מתוך חשש כי ביקורת גלויה על הנאצים תחמיר עוד יותר את מצב היהודים והקתולים ברחבי אירופה הכבושה וכי יש לראות באפיפיור חסיד אומות העולם, בשל תרומתו להצלת יהודים בשואה.[16]

במוזיאון יד ושם הוצב בשנת 2005 שלט שכותרתו "פיוס ה-12 והשואה" הנפתח במילים "תגובתו של פיוס ה-12 לרצח היהודים בתקופת השואה שנויה במחלוקת". השלט היווה תקרית דיפלומטית בין ישראל לוותיקן. בשנת 2012, עקב ההתקדמות שחלה במחקר על פעילותו של הוותיקן בתקופת השואה, הוחלף השלט בשלט שכותרתו "הוותיקן והשואה" הכולל גם התייחסות לאפיפיור פיוס ה-11 והמפרט את הנושאים השנויים במחלוקת.[17]

בשנת 2012, יצא לאור ספרו של הסופר הבריטי גורדון תומאס "יהודי האפיפיור: התוכנית הסודית של הוותיקן להצלת יהודים מידי הנאצים" (באנגלית: The Pope's Jews: The Vatican's Secret Plan to Save Jews from the Nazis) (אנ'). הספר עוקב אחר הפעולות בהן נקטו האפיפיור פיוס ה-12 והכנסייה הקתולית באיטליה, במהלך מלחמת העולם השנייה, על מנת להגן על יהודים ועל שבויי מעצמות הברית. האפיפיור הקצה כספים וכוח אדם לאספקת מזון, בגדים ותרופות למעל 4,000 יהודים שמצאו מקלט במנזרים באיטליה. כמרים קתולים קיבלו הוראה לספק תעודות הטבלה למאות יהודים שהוסתרו באיטליה ובהונגריה. רשת פעילי כנסייה הצילה יהודים גרמנים על ידי הברחתם לרומא. הספר נכתב על סמך מסמכים שהמחבר איתר בספריית הוותיקן ועל סמך ראיונות שערך עם שורדים.[18]

בשנת 2022, הופיע ספרו של ההיסטוריון האמריקאי דוד קרצר (באנגלית: (David Israel Kerzer) (אנ') " האפיפיור במלחמה: ההיסטוריה הסודית של האפיפיור פיוס ה-12, מוסוליני והיטלר" (באנגלית: “The Pope At War: The Secret History of Pope Pius XII, Mussolini, and Hitler,”). המבוסס על מידע שנאסף מארכיון הוותיקן. לדעת הסופר, פיוס ה-12 חשש שגינוי ישיר של המשטר הנאצי עלול לגרור אחריו מעשי נקם בעשרות מיליוני הקתולים הגרמנים, פילוג בציבור הקתולי שחלקו צידד בהתחלה במדיניות הנציאונל דמוקרטית והשתלטות איטליה הפשיסטית, בעלת בריתה הגדולה של גרמניה באירופה על הוותיקן ועל נכסי הכנסייה הקתולית תוך הדחתו ורדיפת אנשי הכמורה. בנוסף, חשש מהתפשטות הקומוניזם האתאיסטי באירופה הנוצרית, במקרה של ניצחון בעלות הברית. לפיכך, האמין האפיפיור שנייטרליות הייתה הדרך הטובה ביותר להגן על האינטרסים של הכנסייה הקתולית בתקופת המלחמה, גם אם הדבר מסכן את הסמכות המוסרית של הוותיקן.[19]

הערות שוליים

  1. ↑ Michael Phayer, THE RESPONSE OF THE GERMAN CATHOLIC CHURCH TO NATIONAL SOCIALISM
  2. ↑ Jack R. Fischel, Historical Dictionary of the Holocaust, page 123, Scarecrow Press, 2010-07-17. (באנגלית)
  3. ↑ Mit Brennender Sorge (March 14, 1937) | PIUS XI, www.vatican.va
  4. ↑ Vatican's Pius XII archives begin to shed light on WWII pope, AP News, ‏2022-06-07 (באנגלית)
  5. ↑ Jeffrey Lesser, Welcoming the Undesirables: Brazil and the Jewish Question, University of California Press, 2023-09-01, מסת"ב 978-0-520-91434-6. (באנגלית)
  6. ↑ ממורנדום מאת גרהרד ריגנר על מצב יהודי לטויה (לטביה)
  7. ↑ דו"ח נאצי - גירוש של יהודים מרומא
  8. ^ 8.0 8.1 יצחק מינרבי, דמותו ופעלו של פיוס ה-12
  9. ↑ Library : Pius XII’s Defense of Jews and Others: 1944-45, www.catholicculture.org
  10. ↑ בנתיבי העפלה: ילדי טרנסניסטריה, באתר www.maapilim.org.il
  11. ↑ Shai Ben-Ari, כך הושבו 500 ילדים לעם היהודי אחרי השואה, באתר הספרנים, ‏2019-08-12
  12. ↑ Radiomessaggio alla vigilia del Santo Natale (24 dicembre 1942) | PIO XII, www.vatican.va
  13. ↑ Saul Friedländer, Pie XII et le IIIe Reich: documents, Éditions de Seuil, 1964. (בצרפתית)
  14. ↑ Irene Marinoff, The Last Three Popes and the Jews, by Pinchas E. Lapide. Souvenir Press. 42s., New Blackfriars 48, 1967-08, עמ' 617–618 doi: 10.1017/S0028428900069535
  15. ↑ ami, הפשיטה הגרמנית של גטו רומא 1943 ודרכם האחרונה של הילדים היהודים משם | ילדים בשואהילדים בשואה, ‏2023-12-31
  16. ↑ Rabbi David G. Dalin, The Myth of Hitler’s Pope
  17. ↑ ניר חסון, "יד ושם" משנה את השילוט שיצר חיכוכים עם הוותיקאן, באתר הארץ, 1 ביולי 2012
  18. ↑ ספר חדש: פיוס ה-12 הציל המוני יהודים בשואה, באתר ynet, 10 בפברואר 2013
  19. ↑ The Pope at War: The Secret History of Pius XII, Mussolini, and Hitler | Jewish Book Council, www.jewishbookcouncil.org, ‏2022 (באנגלית)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

האפיפיור פיוס השניים עשר והשואה41840554Q3848020

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=האפיפיור_פיוס_השניים_עשר_והשואה&oldid=3464363"