האספה הלאומית (ונצואלה)
תבנית פרלמנט ריקה האספה הלאומית (בספרדית: Asamblea Nacional) היא הרשות המחוקקת הפדרלית של ונצואלה, שנבחרה לראשונה בשנת 2000 על פי חוקת 1999 (אנ'). זהו בית מחוקקים חד-ביתי המורכב ממספר משתנה של חברים, הנבחרים בהצבעה "אוניברסלית, ישירה, אישית וסודית", חלקם בבחירה ישירה במחוזות הצבעה, ובחלקם בשיטת ייצוג יחסי של רשימות מפלגתיות ארצית.
כל אחת מ-23 המדינות ומחוז הבירה בוחרים לפחות שלושה נציגים, בנוסף לחלוקת אוכלוסיית המדינה ב-1.1% מכלל האזרחים.[1] שלושה מושבים שמורים לנציגי העמים הילידיים של ונצואלה, והם נבחרים בנפרד על ידי כל האזרחים. בשנים 2010–2015 מספר המושבים היה 165.[2]
צירי האספה הלאומית מכהנים לתקופה של חמש שנים והם יכולים להיבחר מחדש לשתי קדנציות רצופות לכל היותר. האספה הלאומית מתכנסת בארמון המחוקקים הפדרלי (אנ') בבירת ונצואלה, קראקס.
היסטוריה חוקתית
חוקת 1961
על פי חוקת ונצואלה משנת 1961 (אנ'), היה במדינה בית מחוקקים דו-ביתי, הידוע בשם הקונגרס, והוא הורכב מהסנאט של ונצואלה (אנ') ומבית הנבחרים של ונצואלה (אנ'). הסנאט הורכב משני סנאטורים עבור כל מדינה, שניים למחוז הבירה, ומספר סנאטורים שנועדו לייצג את המיעוטים במדינה. בנוסף, נשיאים לשעבר (אלה שנבחרו באופן דמוקרטי או מחליפיהם שמונו לכהן באופן חוקי במשך לפחות חצי קדנציה נשיאותית) קיבלו מושבים בסנאט לכל החיים. הסנאטורים נדרשו להיות אזרחים ילידי ונצואלה ומעל גיל 30. חברי בית הנבחרים נבחרו בבחירות כלליות ישירות, כאשר כל מדינה שלחה לפחות שניים. הם היו צריכים להיות בני 21 לפחות.
הסנאט ובית הנבחרים הונהגו כל אחד על ידי נשיא, ושניהם ביצעו את תפקידיהם בעזרת מועצה ניהולית. נשיא הסנאט של ונצואלה החזיק בתואר הנוסף "נשיא הקונגרס", והיה יורשו החוקתי של נשיא ונצואלה (אנ') במקרה שהמשרה התפנתה,[3] כפי שקרה ב-1993, כאשר אוקטביו לפחה (אנ') החליף את קרלוס אנדרס פרס (אנ').
חוקת 1999
הנשיא הוגו צ'אבס נבחר לראשונה בדצמבר 1998 על בסיס מצע הקורא לכינוס האספה המכוננת הלאומית כדי לנסח חוקה חדשה. לטענת צ'אבס, המערכת הפוליטית הקיימת תחת החוקה הקודמת של 1961, הפכה מבודדת מהעם. בבחירות לאספה המכוננת שנערכו ב-25 ביולי 1999, זכו בכל המושבים מלבד שישה מועמדים הקשורים לתנועת צ'אבס. האספה הלאומית המכוננת של ונצואלה (1999) (אנ') (ANC), המורכבת מ-131 נבחרים, התכנסה באוגוסט 1999 כדי להתחיל לכתוב מחדש את החוקה. החוקה המוצעת של ה-ANC אושרה במשאל עם ב-15 בדצמבר 1999 ונכנסה לתוקף ב-20 בדצמבר שלאחר מכן.
המשבר החוקתי של 2017
ב-29 במרץ 2017, בית הדין העליון לצדק של ונצואלה (אנ') (TSJ) שלל מהאספה הלאומית הנבחרת את סמכויותיה החוקתיות, וקבע כי כל הסמכויות יועברו לבית המשפט העליון. שנה קודם לכן מצא בית המשפט את האספה אשמה בביזוי החוק בעקבות השבעת מחוקקים שבחירתם נפסלה על ידי בית המשפט. פסק הדין משנת 2017 קבע כי "מצב הביזיון" פירושו שהאספה אינה יכולה להפעיל את סמכויותיה. הפעולה העבירה סמכויות מהאספה, שהייתה בעלת רוב אופוזיציוני מאז ינואר 2016, לבית המשפט העליון, שבו היה רוב לנאמני הממשלה. המהלך ספג גינוי מצד האופוזיציה, כאשר נשיא הפרלמנט חוליו בורחס (אנ') תיאר את הפעולה כהפיכה צבאית של הנשיא ניקולאס מדורו.[4] עם זאת, בעקבות מחאות ציבוריות וגינויים מצד גופים בינלאומיים, החלטת בית הדין בוטלה ב-1 באפריל.[5]
ב-4 באוגוסט 2017 כינסה ונצואלה את האספה הלאומית המכוננת של ונצואלה (2017) (אנ') לאחר בחירות מיוחדות שהוחרמו על ידי השולחן העגול לאחדות דמוקרטית (אנ') (MUD) ומפלגות אופוזיציה אחרות.[5] האספה המכוננת החדשה נועדה לשכתב את החוקה; היא קיבלה גם סמכויות משפטיות נרחבות המאפשרות לה לשלוט מעל כל מוסדות המדינה האחרים והתכנסה בארמון המחוקקים הפדרלי, בזמן שהאספה הלאומית הקודמת הודיעה כי גם היא תתכנס באותו מקום.[6]
ב-18 באוגוסט זימנה האספה המכוננת את חברי האספה הלאומית להשתתף בטקס של הכרה בעליונותה המשפטית; חברי האופוזיציה באספה הלאומית החרימו את האירוע.[7] בתגובה, האספה המכוננת שללה מהאספה הלאומית את סמכויות החקיקה שלה, ונטלה אותן לעצמה.[8] היא הצדיקה את המהלך בטענה שהאספה הלאומית לא הצליחה למנוע את מה שהיא כינתה "אלימות האופוזיציה" בדמות ההפגנות בונצואלה (2017) (אנ').[9] חוקתיות המהלך הזה הוטלה בספק, והוא גונה על ידי כמה ממשלות זרות וגופים בין-לאומיים.[10]
בחירות שנויות במחלוקת ב-2020
הבחירות לוועדת הנציגים של האספה הלאומית של ונצואלה ב-5 בינואר 2020 (אנ') לבחירת מועצת המנהלים של האספה הלאומית, שובשו. האירועים הובילו לשתי תביעות מתחרות על נשיאות האספה הלאומית: אחת של סגן לואיס פארה (אנ') ואחת של חואן גואידו.[11] מתוך בית המחוקקים הכריז פארה על עצמו כנשיא האספה; מהלך שהתקבל בברכה על ידי ממשל מדורו. האופוזיציה חלקה על התוצאה, אך כוחות המשטרה חסמו את הגישה לפרלמנט לכמה חברי אופוזיציה, כולל גואידו עצמו, ולאנשי תקשורת. מאוחר יותר באותו יום, נערכה ישיבה נפרדת במטה העיתון אל נסיונאל (אנ'), שם הצביעו 100 מתוך 167 הצירים בעד בחירתו של גואידו לנשיא הפרלמנט.[12] בנאומו הודיע גואידו על התפטרותו ממפלגת הרצון העממי כדי להתרכז בתפקידו כנשיא האספה.[13] בהמשך, ב-7 בינואר, הוא הושבע בפרלמנט עצמו.[14]
חברות
כל אזרח ונצואלה מלידה או בעקבות התאזרחות, עם לפחות חמש עשרה שנות מגורים בשטח ונצואלה, שהוא בן 21 ומעלה, זכאי להיבחר לאספה הלאומית. עם זאת, אותו אדם אינו יכול להחזיק בתפקיד נשיא או סגן נשיא הרפובליקה, שר, מזכיר הנשיאות, או בתפקידים בכירים במכונים אוטונומיים או בחברות בבעלות המדינה, והוא מנוע מהתמודדות עד שלושה חודשים לאחר עזיבת תפקידים אלה. בנוסף, מושלי מדינות (ונצואלה) (אנ'), מזכירי ממשלה ופקידים אחרים ברמה המוניציפלית, המדינתית או הלאומית בתחום השיפוט שבו מתקיימות הבחירות אינם זכאים גם הם להתמודד, אלא אם כן הם מחזיקים במשרות של סיוע, הוראה או אקדמיה.
נציג באספה הלאומית אינו יכול להחזיק, לנהל או לכוון חברות המתקשרות עם גופים ממשלתיים, ואינו יכול לנהל אינטרסים פרטיים רווחיים עם גופים כאלה. חברי הפרלמנט מחויבים להימנע מהצבעה בנושאים שבהם יש להם ניגוד אינטרסים כלכלי. יתר על כן, הם אינם רשאים לקבל תפקידים ציבוריים אחרים מבלי לאבד את מעמדם הפרלמנטרי, למעט פעילויות של הוראה, אקדמיה או סיוע שאינן דורשות עבודה במשרה מלאה.
מבנה וסמכויות
על פי החוקה של המהפכה הבוליברית (אנ') הנוכחית משנת 1999, הרשות המחוקקת של ונצואלה מיוצגת על ידי בית מחוקקים חד-ביתי. האספה מורכבת כיום מ-277 מושבים, כשהחברים נבחרים בהצבעה "אוניברסלית, ישירה, אישית וחשאית" בשיטת ייצוג יחסי של רשימה מפלגתית ארצית. בנוסף, שלושה צירים נבחרים על בסיס של כל מדינה, ושלושה מושבים שמורים לנציגי העמים הילידים של ונצואלה.[15]
כל הנציגים מכהנים לתקופה של חמש שנים וחייבים למנות מחליף שימלא את מקומם בתקופות של חוסר יכולת או היעדרות. על פי חוקת 1999, צירים יכולים להיבחר מחדש עד שתי קדנציות (סעיף 192), אך במשאל העם החוקתי בונצואלה (2009) (אנ') הוסרה מגבלת הכהונה.[16] על הנציגים להיות אזרחי ונצואלה מלידה, או אזרחים עם תקופת תושבות העולה על 15 שנים; עליהם להיות מעל גיל 21 ביום הבחירות; והם צריכים להתגורר במדינה שמטעמה הם מבקשים להיבחר במהלך ארבע השנים האחרונות (סעיף 188).[15]
מעבר להעברת חקיקה (והיכולת לחסום יוזמות חקיקה של הנשיא), לאספה הלאומית יש מספר סמכויות, כולל אישור התקציב, פתיחת הליכי הדחה נגד רוב פקידי הממשלה (כולל שרים וסגן הנשיא, אך לא הנשיא, שניתן להדיחו רק באמצעות משאל עם) ומינוי חברי הרשות השופטת והתובע הכללי. בין היתר, יש לו גם את הסמכות לאשר פעולה צבאית חיצונית ופנימית ולהסמיך את הנשיא לעזוב את הטריטוריה הלאומית ליותר מ-5 ימים.[15]
בראש האספה עומדים נשיא ושני סגני נשיא, ויחד עם מזכיר ועוזר מזכיר, הם מהווים את מועצת המנהלים של האספה, וכאשר היא יוצאת לפגרה פעמיים בשנה, הם מובילים ועדה מתמדת יחד עם 28 חברי פרלמנט נוספים..מאז 2010, 15 הוועדות הקבועות של האספה, שהוקמו על פי תקנון האספה משנת 2010, מורכבות מחברי פרלמנט (החל ממינימום של 7 ועד 25 חברים בוועדה לכל היותר) והן עוסקות בחקיקה בנושאים שונים.[15] משרדי הוועדות שוכנים בבניין חוסה מריה ורגאס בקראקס, כמה מאות מטרים מארמון המחוקקים הפדרלי.
שיטת הבחירות
בבחירות הכלליות בונצואלה (2000) (אנ'), הנציגים נבחרו בשיטה של ייצוג יחסי מעורב, כאשר 60% נבחרו במחוז חד-נציגי, והשאר על ידי ייצוג יחסי של רשימה מפלגתית סגורה ארצית.[17]
הרכב פוליטי
הבחירות הראשונות לאספה הלאומית החדשה התקיימו ב-30 ביולי 2000. תנועת הרפובליקה החמישית (אנ') של הנשיא הוגו צ'אבס זכתה ב-92 מושבים (56%). האופוזיציה לא השתתפה בבחירות של 2005, וכתוצאה מכך לא זכתה במושבים, בעוד שתנועת הרפובליקה החמישית זכתה ב-114 מושבים (69%). ב-2007 התאחדו מספר מפלגות, כולל תנועת הרפובליקה החמישית, ויצרו את המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה (PSUV), שבינואר 2009 החזיקה ב-139 מתוך 169 המושבים (82%). בבחירות 2010, שבהן צומצם מספר הצירים ל-165, זכתה המפלגה ב-96 מושבים (58%), קואליציית מפלגות האופוזיציה השולחן העגול לאחדות דמוקרטית (אנ') (MUD) זכתה ב-25 מושבים ומפלגת מולדת לכולם (אנ') זכתה ב-2.
בבחירות לפרלמנט ב-2015, ה-MUD זכתה ב-109 מתוך 164 המושבים הכלליים ובכל שלושת המושבים הילידיים, מה שהעניק לה רוב מוחלט באספה הלאומית; ואילו הקואליציה של המפלגות שתמכו בממשלה, Great Patriotic Pole (אנ') (GPP), זכתה ב-55 המושבים הנותרים. שיעור ההצבעה עלה על 70 אחוזים.[18] עם זאת, בית הדין העליון לצדק השעה 4 חברי פרלמנט נבחרים ממדינת אמזונס בינואר 2016 בשל הונאה לכאורה ואי סדרים בבחירות. 3 מתוך ה-4 היו צירי אופוזיציה ואחד היה מהקואליציה.[4]
לאחר הבחירות לאספה המכוננת ב-2017 נחנכה האספה החוקתית החדשה של ונצואלה, לה יש את הכוח לשלוט על כל מוסדות המדינה האחרים ולכתוב מחדש את החוקה. החל ממאי 2019, המנדט של האספה המכוננת צפוי לפוג ב-31 בדצמבר 2020 (לאחר הבחירות הבאות לאספה הלאומית), צעד שמחליף את ההחלטה הקודמת מאוגוסט 2017 שקבעה את תוקף האספה המכוננת לשנתיים לפחות.[19]
ב-2020, המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה של מדורו ובעלות בריתה הפוליטיות טענו כי הן זכו ב-67 אחוזים מהמושבים באספה הלאומית, אך הבחירות היו שנויות במחלוקת ועלו נגדן טענות באיחוד האירופי ובארצות הברית. עם זאת, מדורו הפעיל את כוחו כדי להשיג שליטה בפרלמנט, והדיח את חואן גואידו מנשיאות הפרלמנט.[20]
מועצת המנהלים
| תפקיד | נציג מכהן | מפלגה |
|---|---|---|
| נשיא האספה הלאומית | חורחה חסוס רודריגס גומס | PSUV |
| סגן הנשיא הראשון | פדרו חוסה אינפנטה אפריסיו | PSUV |
| סגן נשיא האספה הלאומית | אמריקה ולנטינה פרס דאבילה | PSUV |
הקצאת מושבים לפי מדינה (2021–2026)
| ישות פדרלית | מספר הנציגים | ||
|---|---|---|---|
| ברשימות מפלגתיות | מחוזות בחירה | סך הכל | |
| אמסונאס | 3 | 3 | 6 |
| אנסואטגי | 8 | 7 | 4 |
| אפורה | 3 | 3 | 6 |
| ארגואה | 5 | 7 | 12 |
| ברינס | 4 | 7 | 11 |
| בוליבר | 4 | 6 | 10 |
| קרבובו | 6 | 10 | 16 |
| קוחדס | 3 | 3 | 6 |
| דלטה אמקורו | 3 | 3 | 6 |
| הדפנדנסיות הפדרליות | — | — | — |
| מחוז הבירה | 5 | 8 | 13 |
| פלקון | 3 | 4 | 7 |
| גואריקו | 3 | 4 | 7 |
| לרה | 5 | 8 | 13 |
| מרידה | 3 | 4 | 7 |
| מירנדה | 8 | 11 | 19 |
| מונגס | 3 | 4 | 7 |
| נואבה אספרטה | 3 | 3 | 6 |
| פורטוגסה | 3 | 4 | 7 |
| סוקרה | 4 | 3 | 7 |
| טאצ'ירה | 4 | 5 | 9 |
| טרוחיו | 3 | 4 | 7 |
| ורגאס | 3 | 3 | 6 |
| יארקוי | 3 | 3 | 6 |
| סוליה | 10 | 15 | 25 |
| ייצוג ילידים | — | 3 | 3 |
| ונצואלה | 144 | 133 | 277 |
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ :: Consejo Nacional Electoral ::, www.cne.gov.ve (ב־European Spanish)
- ↑ Dos mil 719 candidatos se disputarán los curules de la Asamblea Nacional | Venezolana de Televisión, www.vtv.gov.ve (בספרדית)
- ↑ Wayback Machine, confinder.richmond.edu
- ^ 4.0 4.1 Rafael Romo, Venezuela’s high court dissolves National Assembly, CNN, 2017-03-30 (באנגלית)
- ^ 5.0 5.1 A Timeline Of Venezuela's Months Of Protests And Political Crisis, HuffPost, 2017-08-07 (באנגלית)
- ↑ Lapatilla, La Asamblea Nacional continuará sesionando y trabajando desde el Palacio Federal Legislativo, LaPatilla.com, 2017-08-04 (בספרדית)
- ↑ Pro-Government Assembly in Venezuela Takes Congress' Powers, usnews, 18.8.2017
- ↑ Krygier, Rachelle; Faiola, Anthony (2017-08-18). "Venezuela's pro-government assembly moves to take power from elected congress". The Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286. נבדק ב-2025-06-01.
- ↑ X, X, Instagram, Email, Facebook, Venezuela congress rejects what it denounces as government takeover, Los Angeles Times, 2017-08-19 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Graham-Harrison, Emma; López, Virginia (2017-08-19). "President Maduro strips Venezuela's parliament of power". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2025-06-01.
- ↑ "Venezuela crisis: Two lawmakers claim Speaker role" (באנגלית בריטית). 2020-01-05. נבדק ב-2025-06-01.
- ↑ Guaidó blocked from congress as Venezuelan conflict deepens, AP News, 2020-01-06 (באנגלית)
- ↑ Juan Guaidó renunció a su partido Voluntad Popular para dedicarse a la presidencia interina de Venezuela, infobae, 2020-01-06 (ב־European Spanish)
- ↑ Venezuela opposition charges congress and swears in leader, AP News, 2020-01-08 (באנגלית)
- ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 חוקת ונצואלה מ-1999
- ↑ Debrief: New Report on Venezuela's Re-Election Referendum, NACLA, 24.4.2009
- ↑ CNN.com - World - Election Watch, edition.cnn.com
- ↑ "Venezuela Seen Handing Congress to Opposition in Sunday Vote". Bloomberg.com (באנגלית). נבדק ב-2025-06-01.
- ↑ Constituyente venezolana extiende su funcionamiento hasta finales de 2020, La Vanguardia, 2019-05-20 (בספרדית)
- ↑ Venezuela’s Guaido vows to challenge Maduro’s congress win, Al Jazeera (באנגלית)
האספה הלאומית (ונצואלה)41152896Q1585014