האספה הלאומית של ויימאר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האספה הלאומית של ויימאר
Weimarer Nationalversammlung
מדינה רפובליקת ויימאר
סוג אספה מכוננת
היסטוריה
תקופת הפעילות 6 בפברואר 1919 – 21 במאי 1920 (שנה)
רשות קודמת רייכסטאג (הקיסרות הגרמנית)
רשות יורשת רייכסטאג (רפובליקת ויימאר)
הרכב
מספר מושבים 423
בחירות
שיטת בחירות בחירות ישירות
משכן
ויימאר

האספה הלאומית של ויימאר (בגרמנית: Weimarer Nationalversammlung) הייתה הוועידה החוקתית הלאומית של גרמניה שהתקיימה בין 6 בפברואר 1919 ל-21 במאי 1920. כממשלה הזמנית, היא דנה ואישרה את חוזה ורסאי שקבע את תנאי השלום בין גרמניה לבעלות הברית המנצחות במלחמת העולם הראשונה. האספה ניסחה ואישרה את חוקת ויימאר שהייתה בתוקף מ-1919 עד 1933 (וטכנית עד סוף השלטון הנאצי ב-1945). עם השלמת עבודתה, פוזרה האספה הלאומית ב-21 במאי 1920. לאחר הבחירות ב-6 ביוני 1920 התכנס הרייכסטאג החדש לראשונה ב-24 ביוני 1920 ותפס את מקומה של האספה.

מכיוון שהאספה הלאומית התכנסה בוויימאר ולא בברלין, מכונה תקופה זו בהיסטוריה הגרמנית בשם רפובליקת ויימאר.

רקע

בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר פרוץ המהפכה הגרמנית בשנים 1918–1919, סמכות המדינה הייתה בידי מועצת נציגי העם (אנ') שהוקמה ב-10 בנובמבר על ידי מועצות פועלים וחיילים מהפכניות בברלין, ובראשה עמד פרידריך אברט מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD). הוא מונה לקנצלר גרמניה ב-9 בנובמבר על ידי מקס פון באדן, הקנצלר האחרון של הקיסרות הגרמנית. הן פון באדן והן הסוציאל-דמוקרטים קראו לבחירות מהירות לאספה הלאומית כדי להקים ממשלה חדשה. המועצה החליטה ב-30 בנובמבר לקיים את הבחירות ב-19 בינואר 1919. ב-19 בדצמבר אישר גם קונגרס הרייך של מועצות הפועלים והחיילים את הצו.

בשל מרד הספרטקיסטים, השביתה הכללית והמאבקים המזוינים שהסעירו את בירת הרייך בין ה-5 ל-12 בינואר 1919, הוסכם כי האספה הלאומית לא תתכנס תחילה בברלין. ארבעה מיקומים אפשריים נשקלו. אברט העדיף את ויימאר מכיוון שרצה שבעלות הברית המנצחות יזכירו את הקלאסיקה של ויימאר, שכללה את הסופרים גתה ושילר, בזמן שהם דנים בתנאי הסכם השלום.[1] ב-14 בינואר 1919 נפלה הבחירה על ויימאר.

בחירות

הבחירות לאספה הלאומית היו הראשונות שנערכו בגרמניה לאחר הנהגת זכות הבחירה לנשים[2] והורדת גיל ההצבעה החוקי ל-20. יחד, השינויים העלו את מספר בעלי זכות ההצבעה בכ-20 מיליון.[3] שיעור ההצבעה עמד על 83%, נמוך במעט מאשר בבחירות האחרונות לרייכסטאג ב-1912. בקרב הנשים שיעור ההצבעה עמד על 90%.[1] המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD), שנוסדה בדצמבר 1918, החרימה את הבחירות.

פרידריך אברט

הבחירות הביאו לכך שה-SPD קיבלה את מירב הקולות עם 38%, ואחריה מפלגת המרכז הקתולית (שהתמודדה בבחירות אלה כמפלגת העם הנוצרית) עם 20%, המפלגה הדמוקרטית הגרמנית (DDP) 19%, מפלגת העם הלאומית הגרמנית (DNVP) 10% והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית העצמאית (אנ') (USPD) 8%.[4] מתוך סך של 416 צירים, 36 היו נשים, אם כי מספר זה עלה ל-41 במהלך כהונת האספה.[5]

ב-10 בפברואר העבירה האספה את "החוק על סמכות הרייך הזמנית" שנכנס לתוקף למחרת. הוא הסדיר את סמכויות הממשלה בשלב המעבר מהקיסרות הגרמנית לרפובליקת ויימאר. האספה הלאומית הייתה אמורה לאמץ חוקה וחוקים דחופים, ובכך לאפשר לה לפעול כפרלמנט זמני. ועדת מדינות שימשה במקומו של הרייכסראט (אנ') המאוחר יותר, כדי לייצג את האינטרסים של המדינות הגרמניות. נשיא הרייך אמור היה לנהל את המדינה במסגרת מגבלות החוקה, והשרים שהוא ממנה נדרשו לאישור האספה הלאומית.

פרלמנט זמני

האספה הלאומית התכנסה בתיאטרון הלאומי הגרמני בויימאר ב-6 בפברואר 1919. היא בחרה בפוליטיקאי אדוארד דוד (אנ') כנשיאה,[6] אך בשל הסכם בין-מפלגתי הוא התפטר לאחר ארבעה ימים בלבד. ב-14 בפברואר 1919 בחרה האספה הלאומית בקונסטנטין פרנבאך, סגן נשיא מפלגת המרכז וסגן הנשיא לשעבר, כיורשו.[7]

ב-11 בפברואר בחרה האספה את ראש הממשלה הקודם, פרידריך אברט (SPD), כנשיא הרייך הזמני. הוא ביקש מפיליפ שיידמן מה-SPD להרכיב ממשלה. הקואליציה התלת-מפלגתית של ה-SPD, מפלגת המרכז וה-DDP שהוא הקים נודעה בשם קואליציית ויימאר.[8][7]

חוזה ורסאי

ב-12 במאי 1919 התכנסה האספה הלאומית בברלין בפעם הראשונה. שם שמעה וקיימה דיונים בהצהרה של שיידמן על תנאי השלום של חוזה ורסאי. בנאומו כינה שיידמן, לקול מחיאות כפיים סוערות מכל המפלגות, את תנאי מעצמות ההסכמה כשלום "כפוי" שנועד לחנוק את העם הגרמני, וטען כי הדרישות הטריטוריאליות, הכלכליות והפוליטיות ימנעו מגרמניה אוויר לנשימה. לדבריו, התנאים אינם מתקבלים על הדעת, והם עומדים בניגוד מוחלט להבטחות שנתן נשיא ארצות הברית וודרו וילסון. שיידמן הודיע כי ממשלת הרייך לא יכולה להסכים לתנאים והיא תגיש הצעות נגדיות המבוססות על תוכנית ארבע עשרה הנקודות של וילסון.

פיליפ שיידמן

השר הפרוסי פאול הירש (אנ') הבטיח לממשלת הרייך תמיכה מלאה בשם המדינות ומתח ביקורת חריפה על תנאי ורסאי. דוברים מכל המפלגות, מה-USPD ועד ה-DNVP, הכריזו גם הם על הדרישות כבלתי מקובלות. יו"ר מפלגת העם הגרמנית הליברלית (DVP) ומאוחר יותר שר החוץ של הרייך, גוסטב שטרזמן, תיאר את תנאי השלום כ"התפרצות של סדיזם פוליטי". רק הוגו האזה (אנ'), יו"ר ה-USPD, האשים גם את ממשלת הרייך בכך שגרמה למצב הנוכחי מלכתחילה באמצעות מדיניותה לאכוף שביתת נשק בין מפלגות פוליטיות במהלך המלחמה.

לאחר שהמדינות המנצחות דחו את הצעותיה הנגדיות,[9] התפטרה ממשלת שיידמן ב-20 ביוני 1919 מכיוון שלא הייתה מוכנה לתת את הסכמתה לחוזה ורסאי.[10] הנשיא החדש, גוסטב באואר (SPD), שעמד בראש ממשלה של ה-SPD והמרכז, קידם את החתימה על האמנה, למרות הביקורת שלו על סעיפים מסוימים, במיוחד אלה הנוגעים להסגרת גרמנים למדינות ההסכמה והטלת אשמת המלחמה על גרמניה בלבד. הוא שילב את קריאתו לאישור החוזה עם ההערה כי יהיה זה בלתי אפשרי עבור הרייך הגרמני למלא את כל התנאים הכלכליים הכלולים בו.

הצבעה ראשונה

דוברים מה-SPD ומהמרכז גינו גם הם את ההסכם. עם זאת, בשם סיעותיהם הפרלמנטריות הם דיברו בעד אישורו, שכן האלטרנטיבה היחידה הייתה חידוש המלחמה, מה שיוביל לתוצאות חמורות עוד יותר. אויגן שיפר, שר האוצר לשעבר, דיבר בשם רוב צירי המפלגה הדמוקרטית נגד אישור החוזה. הוא הזכיר לשתי מפלגות השלטון את אזהרתו של שיידמן ב-12 במאי כי היד שחתמה על ההסכם תיבש.[11] גם ה-DNVP וה-DVP התנגדו נחרצות. ה-USPD הייתה מפלגת האופוזיציה היחידה שתמכה בחוזה.

ב-22 ביוני הצביעו 237 צירים בעד, 138 נגד וחמישה נמנעו. מבין המפלגות הגדולות, ה-SPD, המרכז וה-USPD תמכו, בעוד שה-DDP, ה-DNVP וה-DVP דחו את החוזה. בעקבות כך, ממשלת הרייך הודיעה למדינות ההסכמה באותו יום שהיא תחתום על החוזה, אך עם הסתייגויות לגבי הסעיפים בדבר אשמת מלחמה והסגרת גרמנים למדינות המנצחות. ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו השיב באותו ערב בשם בעלות הברית כי ניתן לקבל או לדחות את ההסכם רק במלואו.[12]

הצבעה שנייה

בישיבת האספה הלאומית ב-23 ביוני, הודיע באואר למליאה על עמדת מדינות ההסכמה והצהיר כי לממשלה אין עוד ברירה ועליה לחתום על ההסכם.[13]

אשרור האמנה באמצעות "החוק על כריתת השלום בין גרמניה לבין בעלות הברית והמעצמות הקשורות אליה" התקיים לבסוף ב-9 ביולי 1919 עם תוצאות דומות להצבעה ב-22 ביוני. היוצא מן הכלל היחיד היה שרוב הצירים של ליגת האיכרים הבווארית (אנ'), שנמנעו בהצבעה הראשונה, תמכו כעת.

כתגובה, במיוחד לסעיף 231 (אנ') שהטיל את האחריות הבלעדית למלחמה על גרמניה, הקימה האספה ועדת חקירה לבדיקת האשמה במלחמה ב-20 באוגוסט 1919. על ארבע ועדות המשנה שלו הוטלה המשימה לבחון את הסיבות למלחמה, מה הביא להפסד, אלו הזדמנויות לשלום הוחמצו והאם החוקים הבין-לאומיים הופרו.[14] החקירה נמשכה שלוש עשרה שנים, עד לניצחון המפלגה הנאצית בבחירות ביולי 1932. ממצאי החקירה נפגעו בשל חוסר שיתוף פעולה הן מצד הממשלה והן מצד הצבא, ובאופן כללי רוככו והסיטו את האשמה מגרמניה.

דיונים חוקתיים

ב-15 בנובמבר 1918 מינה פרידריך אברט את הוגו פרויס למשרד הפנים והטיל עליו לנסח את חוקת הרייך. פרויס, מורה למשפט חוקתי ואחד ממייסדי המפלגה הדמוקרטית הגרמנית, ביסס את טיוטת חוקת ויימאר במידה רבה על חוקת פרנקפורט (אנ') משנת 1849 שנכתבה לאחר אביב העמים בגרמניה ונועדה לגרמניה מאוחדת שלא יצאה לפועל בסופו של דבר. לאחר כינוס האספה הלאומית, הפך פרויס לחבר בוועדת החוקה, שבראשה עמד סגן נשיא האספה, קונרד האוסמן (אנ') מה-DDP. פרויס נודע מאוחר יותר כאבי חוקת ויימאר.[15]

הוגו פרויס

במהלך יולי 1919, האספה עברה במהירות על טיוטת החוקה כאשר רוב הדיונים הסתיימו במושב אחד. ב-31 ביולי העבירה האספה את הצעת הוועדה המתוקנת לחוקה ברוב של 262 מול 75, כאשר USPD, DNVP ו-DVP התנגדו.[16]

מחאות והתפזרות

ב-13 בינואר 1920, בזמן שהאספה הלאומית ניהלה משא ומתן על חוק מועצות העובדים, שחייב חברות עם 20 עובדים או יותר לקיים מועצות עובדים, התקיימה הפגנה נגד החוק מול בניין הרייכסטאג. מפלגות האופוזיציה USPD והמפלגה הקומוניסטית, בין היתר, קראו להפגנה מכיוון שהן חששו שבמועצות לא יהיה ייצוג מספיק לעובדים. כ-100,000 איש התאספו להפגנה. משטרת הביטחון הפרוסית ירתה לעבר הקהל והותירה 42 הרוגים ויותר מ-100 פצועים. מרחץ הדמים ברייכסטאג היה ההפגנה הקטלנית ביותר בהיסטוריה הגרמנית.[17]

החל מ-30 בספטמבר 1919 התכנסה האספה הלאומית בבניין הרייכסטאג המשופץ בברלין. במהלך הפוטש של קאפ היא עברה לזמן קצר לשטוטגרט ונפגשה שם ב-18 במרץ 1920.

האספה התפזרה ב-21 במאי 1920. לאחר הבחירות ב-6 ביוני 1920, תפס הרייכסטאג הראשון של הרפובליקה את מקומה של האספה הלאומית.[18]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האספה הלאומית של ויימאר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Bundeszentrale für politische Bildung, Vom Kaiserreich zur Republik 1918/19 - Weimarer Republik, bpb.de, ‏2011-12-23 (בגרמנית)
  2. ↑ Stiftung Deutsches Historisches Museum, Stiftung Haus der Geschichte der Bundesrepublik Deutschland, Gerade auf LeMO gesehen: LeMO Das lebendige Museum Online, www.dhm.de (בגרמנית)
  3. ↑ Stiftung Deutsches Historisches Museum, Stiftung Haus der Geschichte der Bundesrepublik Deutschland, Gerade auf LeMO gesehen: LeMO Das lebendige Museum Online, www.dhm.de (בגרמנית)
  4. ↑ Deutschland: Wahl zur Deutschen Nationalversammlung 1919, www.gonschior.de
  5. ↑ Anja Schüler, bpb.de - Frauenbewegung, bpb.de, ‏2008-09-08 (בגרמנית)
  6. ↑ Deutsche Biographie, David, Eduard Heinrich - Deutsche Biographie, www.deutsche-biographie.de (בגרמנית)
  7. ^ 7.0 7.1 Das Kabinett Scheideman (Edition "Akten der Reichskanzlei, Weimarer Republik"), ISBN: 978-3-486-41543-8 (בגרמנית)
  8. ↑ Deutsche Geschichten, www.deutschegeschichten.de
  9. ↑ Das Kabinett Scheideman (Edition "Akten der Reichskanzlei, Weimarer Republik"), ISBN: 978-3-486-41543-8 (בגרמנית)
  10. ↑ Philipp Scheidemann | Weimar Republic, Chancellor, Reichstag | Britannica, www.britannica.com, ‏2025-07-22 (באנגלית)
  11. ↑ Wolfgang Müller, Versailler Vertrag: Als Deutschland kleiner wurde und die Kriegsschuld anerkennen musste, ndr.de (בגרמנית)
  12. ↑ Treaty of Versailles - Reparations, Military, Limitations | Britannica, www.britannica.com, ‏2025-06-23 (באנגלית)
  13. ↑ Kristin Lenz, Deutscher Bundestag - 9. Juli 1919: Nationalversammlung ratifiziert Versailler Vertrag, Deutscher Bundestag (בגרמנית)
  14. ↑ Verhandlungen des Deutschen Reichstags, www.reichstagsprotokolle.de
  15. ↑ סטפן ליט, חוקת רפובליקת ויימר ו"אביה" הוגו פרויס, באתר הספרנים, ‏2017-02-23
  16. ↑ Kristin Lenz, Deutscher Bundestag - Vor 100 Jahren: Weimarer Reichsverfassung verabschiedet, Deutscher Bundestag (בגרמנית)
  17. ↑ Die Demonstration am 13. Januar 1920 vor dem Reichstag
  18. ↑ deutschlandfunk.de, Verhängnisvolle Wahlen, Deutschlandfunk, ‏2005-06-06 (בגרמנית)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

האספה הלאומית של ויימאר41595661Q649746

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=האספה_הלאומית_של_ויימאר&oldid=3410720"