האוטובוסים הלבנים
האוטובוסים הלבנים היה מבצע חילוץ הומניטרי רחב־היקף שנערך בשלהי מלחמת העולם השנייה, ביוזמת ממשלת שוודיה ובביצוע הצלב האדום השוודי, בראשות סגנו פולקה ברנדוט. המבצע התקיים בין אמצע מרץ לתחילת מאי 1945, ובמהלכו חולצו למעלה מ־15,000 אסירים ממחנות ריכוז בשטחים שבשליטת גרמניה הנאצית. רוב המחולצים היו נתינים סקנדינביים, אך נכללו בהם גם אזרחים מ־20 מדינות נוספות, בעיקר מצרפת ופולין. כלי הרכב ששימשו במבצע נצבעו בלבן וסומנו בצלבי הצלב האדום, על מנת לזהותם כרכבים הומניטריים ולהגן עליהם מפני תקיפות מהאוויר.
רקע היסטורי
מאז עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בשנת 1933, נקט הצלב האדום השוודי צעדים דיפלומטיים למען אסירים פוליטיים ויהודים. נשיא הארגון, הנסיך קארל (אנ'), פנה לנשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג במחאה על הגבלות החירות והזכויות שהוטלו על היהודים. הצלב האדום השוודי אף ביקש לערוך ביקורים במחנות הריכוז, אך נדחה בטענה כי מדובר בעניין פנימי גרמני.
בשנות המלחמה הראשונות נקטה שוודיה מדיניות זהירה, שכללה גם צנזורה לא־רשמית על העיתונות כדי לשמור על נייטרליותה. אולם החל מ־1942, עם התבוסות הגרמניות בקרבות סטלינגרד ואל־עלמיין, שינתה שוודיה את מדיניותה והחלה להתקרב למדינות המערב ולברית המועצות. היא פתחה את שעריה לפליטים, וב־1943 הצילה כ־7,300 מיהודי דנמרק שהוברחו אליה דרך הים.[1]
גיבוש רעיון המבצע
בשלהי 1944 גבר החשש לגורל האסירים הסקנדינביים במחנות הריכוז, נוכח דיווחים על כוונות נאציות לפוצץ מחנות או לבצע הוצאות להורג המוניות עם התקרבות בעלות הברית. דיפלומטים נורווגים ודנים, בהם השר הנורווגי נילס דיטלף, קידמו יוזמה משותפת עם שוודיה. בדצמבר 1944 הציע דיטלף לשלוח משלחת רשמית של הצלב האדום השוודי לגרמניה. הממשלה השוודית קיבלה את ההצעה והטילה את המשימה על פולקה ברנדוט, עם יעד מוצהר לחלץ את כל האסירים הסקנדינביים, ללא קשר לדתם.[1]
המשא ומתן עם הימלר
ברנדוט ניהל משא ומתן ישיר עם מפקד האס אס, היינריך הימלר, בסיוע פליקס קרסטן(אנ'), מעסהו האישי של הימלר. הימלר סירב לשחרור המיידי של האסירים לשוודיה, אך הסכים לרכזם במחנה נוינגמה, סמוך לגבול הדני, ולהעביר ממנו נשים, חולים וזקנים. הוא אף אפשר חזרת נשים גרמניות ילידות שוודיה עם ילדיהן. דרישה מרכזית הייתה שמירה על חשאיות מוחלטת כדי למנוע מאדולף היטלר לבטל את ההסכמות.[1]
ארגון המשלחת והכנות
ב־8 במרץ 1945 יצאה משוודיה שיירה בת 75 כלי רכב: 36 אוטובוסים, 12 משאיות ציוד, אמבולנסים ורכבי שירות, עם צוות של 250 מתנדבים - רובם חיילים משוחררים מצבא שוודיה - ולצדם כעשרים רופאים ואחיות. הרכבים נצבעו בלבן ונשאו צלבי הצלב האדום. בסיס הפעולה הוקם בפרידרישרו, סמוך להמבורג.[1]
מהלך המבצע
האוטובוסים פעלו בשני כיוונים עיקריים: צפון לגרמניה כדי לפנות את מחנה זקסנהאוזן, ודרום לגרמניה ואוסטריה כדי לשחרר אסירים ממחנות דכאו, מאוטהאוזן, נצוויילר ואחרים. עד סוף מרץ פונו כ־2,161 אסירים מזקסנהאוזן, מאות מדכאו וממאוטהאוזן, ו־33 מנצוויילר. נוינגמה התמלא במהרה בכ־3,000 אסירים, וחלק מהמחולצים הועברו למחנות אחרים לפי דרישת הגרמנים.
באפריל 1945, בסיוע כ־450 אנשי צוות דנים עם עשרות אוטובוסים ואמבולנסים, התרחב המבצע לכלול פינוי יהודים סקנדינביים מטרזיינשטט, נשים ממחנה ראוונסבריק, וקבוצות אסירים ממדינות מערב אירופה. ב־19 באפריל הורה הימלר לפנות את כל האסירים הסקנדינביים בנוינגמה לדנמרק - כ־4,200 איש - בתוך יום אחד[1].
אירועים בולטים והתקפות מהאוויר
פינוי אסירות ראוונסבריק לווה בקשיים ובהתקפות אוויריות של בעלות הברית, שגרמו להרוגים ופצועים בקרב האסירים ואנשי הצוות. במהלך המבצע התרחש "רכבת הרפאים" - רכבת עם כ־4,000 אסירות שיצאה ב־25 באפריל מרוונסבריק ונעלמה לימים אחדים עד שהגיעה לליבק, שם נלקחו הנוסעות לטיפול הצלב האדום.
סיום המבצע
ב־1 במאי 1945 נכנסה השיירה הראשונה לקופנהגן וזכתה לקבלת פנים המונית. רבים מהאסירים הועברו לשיקום ברמלֶסה ספא שבשלזינגבורג, ואחרים הוסעו למתקנים בדרום שוודיה. לאחר סיום המלחמה ביקשה סוכנות האו"ם לסיוע ושיקום (UNRRA) משוודיה לקלוט עוד 10,000 אסירים משוחררים, ובין יוני ליולי 1945 הועברו לשוודיה 9,273 איש נוספים דרך נמל ליבק.[1]
היקף ותוצאות
לפי חישובי הצלב האדום השוודי, חולצו במסגרת המבצע כ־15,000 אסירים מהמחנות, בהם כ־7,800 סקנדינביים. מספרים אלה אינם כוללים את רכבת ה־2,800 נשים שהגיעה באופן בלתי־מתוכנן לליבק. ההערכות הכלליות נעות בין 19,000 ל־30,000, אך קיימת שונות רבה בין המקורות. המבצע נחשב למבצע החילוץ ההומניטרי הגדול ביותר שבוצע במהלך מלחמת העולם השנייה.
ביקורת ומורשת
פולקה ברנדוט והצלב האדום השוודי ספגו ביקורת לאחר המלחמה בטענה שהקדימו לשחרר אסירים ממערב אירופה על פני אסירים ממזרח אירופה. המבצעים טענו כי ההרחבה מעבר ליעד המקורי - חילוץ סקנדינביים בלבד - התאפשרה בזכות הזדמנויות דיפלומטיות שנוצרו בשטח, ולא כתוצאה ממדיניות מפלה. המבצע נתפס עד היום כסמל לפעולה הומניטרית נועזת שבוצעה בתנאים מסוכנים וכאוטיים.[1]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
האוטובוסים הלבנים41650551Q705394