דמנאת
 | |
| נוף בעיר דמנאת | |
| מדינה |
 מרוקו |
|---|---|
| מחוז | אזילאל |
| תאריך ייסוד | 1060 |
| גובה | 968 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 29,504 (2014) |
| קואורדינטות | 31°43′57″N 7°00′42″W / 31.732600°N 7.011563°W |
|
(למפת מרוקו רגילה) | |
דמנאת (נכתבת גם: "דמנאט", או "דמנת". בערבית: "دمنات"; בברברית: "ⴷⴻⵎⵏⴰⵜ"; באנגלית: "demnate") היא עיר מרכזית במרוקו שנוסדה בשנת 1060, וממוקמת למרגלות הרי האטלס, בערך 110 ק"מ מזרחית לעיר מרקש.
נכון לשנת 2014 חיים בדמנאת 29,404 איש. הם דוברים שתי שפות עיקריות: ברברית וערבית, אך חלקם דובר גם צרפתית. האוכלוסיה כולה משתייכת לדת האסלאם. תעסוקת אנשי המקום מגוונת, אך המלאכות הנפוצות הן קדרות ואריגה.
ההרים המקיפים את דמנאת בעלי מראות טבע היפים ביותר בדרום כולו. העיר מוקפת הרים יפהפיים, כרמי זיתים, ואטרקציות טבעיות בקרבת מקום ומפלי אוזוד.[1]
קהילת יהודי דמנאת
ראשית התיישבות היהודים בדמנאת
המסורת של יהודי דמנאת גורסת כי אבותיהם הגיעו לשם סביב שנת 1100. כלומר, כ-40 שנה לאחר יסודה של העיר. לפי רשימה שנערכה במקנס בשנת 1728 נמנית דמנאת בין עשרים ושישה המקומות במרוקו שבהם מצויות קהילות יהודיות. בכתובות ובגיטין כינו החכמים את עירם בשם "צור מוסא" (=חומת משה / מוסא), שם זה ניתן לפי המסורת המקומית עוד מעת ייסודה, על שמו של חכם יהודי בשם מוסא בן ישי. דבר מסורת זו תועד בקונטרס שכונה "מעשה ניסים" (קזבלנקה ה'תרצ"ו) בשפה המרוקאית, והוא תורגם על ידי החוקר יששכר בן עמי.[2]
המלאח
המלאח בדמנאת נבנה בעקבות פרעות ביהודים בשנת 1887, אז ציווה הסולטאן חסן הראשון לבנות מלאח חדש ליהודים על חשבון האוצר, בנייתו נגמרה ב־1893, והוא כלל באותה העת כחמישה בתי כנסת. לפי רשמיו של החוקר נחום סלושץ, בעת ששהה בדמנאת באוגוסט 1913, גם המלאח החדש נבזז, ובית הכנסת הגדול ושורה של בתים היו עדיין בחורבנם. בעיניו של החוקר הצרפתי פיאר פלאמאנד, שכיהן כמנהל בית ספר בדמנאת והקדיש למלאח שבעיר חיבור שיצא לאור בשנת 1950, הטיפוס היהודי בדמנאת הוא אופייני ליהודי ספרד. יש מהם ששערותיהם בלונדיות ועיניהם כחולות, אבל רובם בעלי עיניים שחורות. פאותיהם של הגברים ארוכות והם מגדלים את זקנם, את ראשם הם מכסים בכובעי ברט או בכיפות.[3]
בתי הכנסת
על מספרם של בתי הכנסת במקום מצויות ידיעות שונות: בעת ביקורו של נחום סלושץ בדמנאת, היו מצויים במלאח שבעה בתי כנסת. אחד מהם נושא את השם 'אלג'מאעה אלמוריסקוס', כלומר, בית הכנסת של מגורשי ספרד. כמו כן, האדריכל יעקב פינקרפלד, שביקר בעיר במסגרת סיוריו בצפון אפריקה, במטרה להנציח את הארכיטקטורה של בתי הכנסת, כתב כי העיר מחולקת לשני חלקים: 'המדינה' המוסלמית והמלאח היהודי, ובו מצויים שבעה בתי כנסת. הוא ביקר בארבעה מהם. התכניות של שניים מהם מתוארות בספרו: "בית הכנסת ר' שלמה בן יעקב" ו"של יעקב בן אביגי". כאמור, בשנת 1893 בנה הסולטאן חסן הראשון חמישה בתי כנסת והקיפם בחומת מגן.
אחרי פטירתו של הסולטאן חסן הראשון ב-9 ביוני 1894 (ששלט החל ב-1873) נשרפו בתי הכנסת בדמנאת כתוצאה מהמהומות והביזה במלאח. ספרי תורה נמכרו במרקש, כפי שכתב אבנצור למונטגיו ב-4 בספטמבר 1894. הגדול מבין בתי הכנסת נותר בחורבנו גם בשנים הבאות. כשהאוכלוסיה מנתה מעל אלף נפש, בעת שנות החסות הצרפתית, היו ששה או שבעה בתי כנסת, ולפי מידע אחר היו שמונה. ביומנו של החוקר חיים זאב הירשברג שביקר במרוקו בשנת ה'תשט"ו מצוי תצלום של בית כנסת בדמנאת (תשי"ז, עמ' 152).[4]
חכמי המקום
החל מהתקופה שסביב ראשית המאה ה-18, ניתן להתוודע על חכמים רבים שפעלו בדמנאת, או שמוצאם ממנה. בין החכמים הראשונים שמוצאם מדמנאת וניתן להתוודע אליהם אליו מן הספרות הרבנית, הוא רבי מרדכי עטייא, בן ראשית המאה ה-18 מחבר הספר "מר דרור" על מסכתות התלמוד. חכם זה קיבל את ראשית חינוכו בדמנאת, אך את לימודיו הגבוהים עשה במרקש, אצל רבי שלמה עמאר ואחרים. ממרקש הוא נדד לאיזמיר שבטורקיה ושימש בה ראש מתיבתא, שם חיבר את הספר "מר דרור" (איזמיר ה'ת"ץ), שקיבל את הסכמותיהם של חכמי איזמיר, רבי חיים אבולעפיה ורבי יצחק הכהן. בהקדמתו הוא כתב:
אמר הצעיר מרדכי בן לאדוני אבי נבון ומעולה יצחק עטייא ז"ל, אשר גדלני על התורה ועל העבודה יום ולילה בארץ מולדתי דמנאת יע"א, ובעוצם כוחו השגיח עלי בזריז ונשכר לשקוד על למודי...
חכם נוסף בן אותה התקופה שמוצאו מדמנאת הוא רבי לוי אביטבול, נודע כגדול בתורה עוד בעת היותו בדמנאת. עלה לארץ והתיישב בחברון. הוא שב למרוקו בתפקיד שלוחא דרבנן האוסף תרומות עבור עניי חברון. רבי יעקב אבן צור כתב לו המלצה נלהבת ובראשה הקדיש לו פיוט:
לשליח חברון כה"ר לוי אביטבול מעיר דמנאת יע"א, שעלה לארץ ובא בשליחות חברון. כתבתי בפנקס אלול תס"ו. סימן יעקב אבן צור...
עוד נודעים מאותה התקופה רבי יוסף הכהן ורבי שלמה עמאר, אשר ניתן לשער שהם היו החכמים הראשיים של העיר, שכן הם חתמו על מעשה ב"ד, באלול ה'תע"א, יחד עם רבי משה ישראל ששהה בדמנאת כשד"ר צפת, ונדרש לחוות את דעתו אודות משפטה של עגונה. בספר "משאת משה" (אבן העזר סימן מז) הוא הקדיש לנושא תשובה ארוכה שאותה הוא פתח: "נחץ עלי דרך בשליחות מצוה בקהילת קודש דימנאת..."
חכם נוסף מאותה התקופה הוא רבי שלמה בן יעקב בן הרוש, אשר זכה לתואר "חכם דמנאת", כנראה משום שהוא פעל כרב בדמנאת. בשו"ת "משפט וצדקה ביעקב" מובאת הסכמתו של החכם הזה "לפסק הכתוב בח' טבת התע"ב" - פסקם של רבי מרדכי הכהן עם חכמי פאס, באותה התשובה הוא תואר "חכם דמנאת יע"א והיה מצוי בסאלי יע"א".
הרב משה בן חיים ואענונו. הוספד על ידי הרב אהרן אזולאי (מחכמי מרקש). בספרו "בית אהרן" (כ"י) על התורה כתב הרב אוזלאי: "ונראה לי לבאר ד' שטין בכתובים הללו, ודרשתי אותם בשנת ה'תק"ד ליצירה, לפטירת החכם השלם כמה"ר משה בן חיים ואענונו ז"ל מעיר דמנאת."
רבי יהודה אלמאליח (נפטר "זקן ושׂבע ימים" ה'תקצ"ח), פעל בעיר במאה ה-18 ולימים היה מחכמי העיר טיטואן. הוא הותיר יצירה ענפה בכתב יד והזכיר שלושה מחכמי דמנאת: יוסף אלמליח, יוסף אדהאן ומסעוד בן לולו.
בספר "מלכי רבנן" סוקר רבי יוסף בן נאים שושלת ארוכה של חכמים ומקובלים מדמנאת ממשפחת נחמיאס, שהראשונים שבה חיו במאה ה-18. הוא מוסר גם על משפחת "בן לולו" (שכונתה גם "בלולו") הידועה אף היא כמי שהעמידה חכמים ומקובלים רבים בעיר, שייתכן כי ראשוניה חיו במאה ה-18. בין המשפחות הנוספות שהעמידו שושלות של רבנים בדמנאת הן: בוחבוט, קדוש, דהאן, תויזר, אוחנה, ועקנין. מבניה של האחרונה נודע רבי דוד ועקנין מחבר הספר "וידבר דוד" שהיה ר"מ ואב"ד טבריה.
לרוב היו הרבנים בדמנאת משושלות רבנים בני המקום. הדבר נמשך עד שנות ה-50, מאז כיהנו רבנים שאינם מבני המקום: רבי חיים רפאל שושנה ורבי שמעון דיין.
בית הקברות
לפי מסורת זקני העיר, בבית החיים בדמנאת היה מתחם שבו קבורים חכמים קדמונים, הם כונו "מוואלין לגמרא" ("מוואלין" - בעלי, "לגמרא" - התלמוד, או: הירח). בית הקברות משך אליו אנשים ממקומות שונים ונודע כמקום שהתפילה בו מחוללת ניסים. המשורר המפורסם בתקופתו, רבי יעקב אלכאבאש (ראש המאה ה-19), כתב לכבוד הרבנים הקבורים בדמנאת פיוט: "פיוט יסדתי אותו למעלת הרבנים הקבורים בעיר דמנאת זי"ע. סי' אנכי יעקב אלכבאש נועם: אשיר עוזך..." ולהלן הבית הראשון של פיוטו:
אני אשיר שירתי בלשוני, תוך עם קדוש בני איתנים, הוא יחיש יתן בפי מענה, לשורר לכבוד הרבנים, כל אחד מהם תני ומתני, בתורת א-ל חי דר במעונים, בעדן זבד טוב להם יזבוד, בל יתערב זר בשמחתם, אז יעלזו חסידים בכבוד, ירננו על משכבותם
ולהלן הרבנים שהוזכרו בפיוטו של הרב אלכבאש (לפי סדרם בפיוט): דניאל שומר; "משה טולידאנו עם מר אברהם"; אברהם בוחבוט; משה קדוש ואברהם בנו; "בזכות חכם רב חס"דא וח"נה רב מסעוד הלוא בספרתם, רב דוד רב מרדכי כחותם"; "מורינו הוא הרב מימון עם הרב מרדכי עטייא"; יעקב קדוש; "הרב יהודה זרע עמור עם רב יעקב מקל תפארה"; "דוד ושלמה זרע דיין וראש משפחה רמה זרע הרו"ס"; אהרן כהן; "רב אהרן זרע אזולאי וזכות רב דוד הולך נכוח"; "מסעוד ואענונו ורב שלמה בר יעקב."[5]
דמוגרפיה
בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 חיו בדמנאת כ-1800 יהודים. עם התגברות הלאומנות החל ב-1953, שגרמה לאלימות קשה בשנים 1955-1954, העלייה לישראל קיבלה קצב מואץ. בשנות ה-60 נשארו בדמנאת אך מתי מעט. מקור אחר מוסר פרטים שונים מעט שונים, ב-1920 - 2500 נפש. ב-1930 - 3000, ב-1936 - 3600, ב-1949 - 3900. וישנם אומדנים אחרים ובהם מספרים נמוכים יותר.
הרעב והמחסור בימי מלחמת העולם השנייה, בפרט בשנת 1944, גרמו לכך שכמעט מחצית היהודים עזבה את העיר. בשנת 1949 נמצאו בה 1852 יהודים, ורובם עלו לישראל.
חינוך והשכלה
לאורך השנים התחנכו ילדי המקום בחדר המסורתי, ולאחר מכן המשיך מספר מצומצם מהם את לימודיו הגבוהים בבתי המדרש, או בישיבותיה של מרקש.
בשנת 1929 נפתח בית ספר על ידי כל ישראל חברים (כי"ח), ומקור משנות ה-30 של המאה ה-20 מוסר כי ידיעת השפה הצרפתית פשטה בקרב בני המקום הודות לפעילות זו.
לפי מפקדים, ב-1936 בבית הספר של כי"ח למדו 99 תלמידים. וב-1953 היה מספר התלמידים: 85 בנים ו-70 בנות. בתלמוד תורה למדו 50 תלמידים, ב'צלא' (בית הכנסת) למדו כמאה תלמידים, 75 נערים ונערות לא קיבלו כל חינוך פורמלי.
ידוע כי בדמנאת פעלה רשת תלמודי התורה אוצר התורה, ועל תלמידיה נמנה מי שיהיה לימים ראב"ד ירושלים רבי אליהו עצור.
תעסוקה
לפי מכתב מ-25 בספטמבר 1884, מספר יהודים מבוססים מדמנאת ניהלו קשרי מסחר עם מרקש, קזבלנקה וכפרי הסביבה, מבלי ידיעת מושל העיר. במכתב אחר שנכתב שנה אחר כך, על ידי דרומנד האי שגריר בריטניה במרוקו לשר החוץ, נזכרים בורסקאים יהודים. במקורות אחרים נזכרים יהודים בעלי מלאכה: בנאים, צורפים ונפחים. בנוסף לסוחרים והאומנים, היו בדמנאת רבים שעסקו בייצור מאחייה, ויין. לטעמו של החוקר נחום סלושץ, היה היין הדמנאתי מן הטעימים ביותר במרוקו.[6]
מצוקותיהם של יהודי דמנאת במחצית השנייה של המאה ה-19
החל משנות השישים של המאה ה-19 סבלו היהודים מסדרה של מעשי טבח, שוד, פוגרומים, אפליה והצקות שונות. אם לא די בכך, המושל המקומי הטיל על היהודים מספר גזירות: שלא לשבות ביום השבת, לנקות את המקומות המלוכלים ולשאת משאות כבדים. בהובלת מנהיגם רבי דוד עמאר, ובאמצעות הגביר יהושע קורקוס ממרקש, הם נאבקו לשיפור המצב ולהשבת הרכוש ואף תבעו פיצויים על סבלם. הם עירבו את שגריר בריטניה במרוקו דרומנד האי, ואת חבר הפרלמנט הבריטי סמואל מונטגיו, שאף הגיע להשקיף על המצב. ב-1865 לאחר מאבקים ממושכים מינה הסולטן את יהושע קורקוס לשמש כדובר בשם היהודים, ואף הוציא ט'היר[דרושה הבהרה] המקנה להם זכויות לקיים את חיי הדת. אולם רק לאחר 1885 חלו שיפורים ניכרים במעמדם של היהודים הודות למשלחת מכובדת של יהודים שהופיעה בפני הסולטאן. הנציגים הדיפלומטיים פרשו על הסוחרים היהודים את חסותם. במכתב שכתב הסולטאן למושל המקומי הוא ביטל מפורשות את גזירותיו, והוציא ט'היר המשחרר את היהודים מן ההגבלות והעבודות שנאלצו לבצע בעבר.
בצל המצוקות הללו פעל בדמנאת ארגון עזרה לנזקקים, אך היו חילוקי דעות למי לתרום ולמי לא ואף היו יהודים שנחשדו במעילה מן הכספים. כמו כן לוו שנים אלו גם במתחים בין המעמדות.[7]
העלייה לארץ ישראל
ערך מורחב – העלייה ממרוקו
במהלך 1955 עלו כשש מאות מתושבי המקום לארץ ישראל. שתי פרשיות נקשרו בבואם של עולי דמנאת לארץ: האחת החלה בחודש מרץ של אותה שנה, בה הם נקלעו, למאבק בין נציג תנועת המושבות של מפא"י לבין זה של הפועל המזרחי, כאשר בחזית עמדה ההבטחה בכתב ובעל פה לקיים את דרישתם הבלתי מתפשרת לארץ ליישוב דתי בלבד, הבטחה שלא מומשה. הפרשייה השנייה הייתה בחודש מאי, בה נאבקו חלק מעולי דמנאת בהפנייתם לפריפריה, וכך, עוד במהלך מסעם הם התנו את עלייתם בקליטה באחד מערי המרכז. הם הגיעו לנמל חיפה ביום חמישי ושהו שם גם במהלך חלק מיום שישי. לאחר מספר נסיונות שכנוע שלא צלחו, הם הובלו בכוח משטרתי אל עבר ערי הפריפריה. שתי פרשיות אלו שהסתיימו במאבקם הכושל שאף דוכא בכוח הזרוע, לא הקלו על קליטת העולים שהייתה קשה ממילא.[8]
לקריאה נוספת
אליעזר בשן "יהודי דמנאת על פי תעודות חדשות" בתוך ברית מספר 30
אביתר (תרי) שלוש "פרשיות בעליית יהודי דמנאת מאי־יוני 1955 'שניים אוחזין בדמנאת'" בתוך ברית מספר 36
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ מתבסס על המידע בויקיפדיה האנגלית ועל המקורות דלהלן.
- ^ יהדות מרוקו עמוד קצט והלאה (ירושלים תשל"ו)
- ^ כרטיס הספר של פלאמאנד באתר הספרייה הלאומית
- ^ המידע על המלאח ובתי הכנסת נכתב על פי מחקרו אליעזר בשן בחיבור: יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודות חדשות פרק א (נדפס בקובץ "ברית" מספר 36).
- ^ סקירה מפורטת ומוערת על חכמי דמנאת ועל בית הקברות שבה, ניתן לקרוא בספר מר דרור "מבוא" פרק ב (ירושלים תשע"ח).
- ^ בשן שם פרק ב
- ^ בשן בחיבור הנ"ל
- ^ ״שניים אוחזין בדמנאת״ באתר מורשת יהדות מרוקו
של טקסט זה לפני הופעתו בערך זה