דמי שתיקה
דמי שתיקה או דמי לא יחרץ הם תשלום הניתן לאדם על מנת שיתחייב לא לגלות מידע מביך או מפליל שהוא מחזיק.
מתן דמי שתיקה לעובד ציבור עלול להתפרש כשוחד.[1] תשלום דמי שתיקה לעד, על מנת שלא ימסור מידע מפליל שברשותו, עלול להתפרש כשיבוש הליכי חקירה או שיבוש הליכי משפט. דמי שתיקה ניתנים לעיתים ביוזמת המשלם, היודע על המידע שיש בידי מקבל דמי השתיקה, ולעיתים בעל המידע דורש לקבל דמי שתיקה, ביודעו את החשיבות שיש לשתיקתו. במקרה של עמוס אוריון, דרישתו לדמי שתיקה עלתה לו בחייו.
מעמדם, מבחינת פקודת מס הכנסה, של דמי לא יחרץ ששילם בנק לעובדו לשעבר, נדון בבית המשפט המחוזי, ונקבע שדמי לא יחרץ הם בגדר תקבול הוני, החייב במס רווחי הון.[2] תוצאה זו מהווה יתרון מס, משום שלבעלי הכנסה גבוהה מס רווחי הון הוא כחצי מהמס על הכנסה פירותית.
מקור הביטוי
השימוש בביטוי קיים החל מתקופת האחרונים[3], והוא מבוסס על הפסוק ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ עפ 341/73 מדינת ישראל נגד אריה ויטה, פ"ד כז(2) 610, ניתן ב-22 באוגוסט 1973
- ↑ עמ"ה (ת"א) 169/87 שמחה שנקר נגד פקיד השומה כפר-סבא, פ"ד תשן(1) 450, ניתן ב-23 במאי 1989
- ↑ מובא בשאלה בשו"ת חות יאיר סימן קנד; שם סימן רו
דמי שתיקה40419756Q5949242