דו-קיום
דוּ קִיוּם הוא תכונה של דברים הקיימים בו זמנית ובקרבה מספקת כדי להשפיע זה על זה, מבלי לגרום נזק זה לזה. המונח משמש לעתים קרובות ביחס לאנשים בעלי אמונות שונות החיים יחד, במיוחד כאשר יש היסטוריה של סלידה או אלימות בין קבוצות אלו.
הגדרה
דו-קיום ניתן לראות כתכונה של כל המערכות שבהן קיימים בו זמנית היבטים שונים המסוגלים לתקשר זה עם זה. כפי שטוען הפילוסוף סאם מיקי: "אפילו ברמה המולקולרית, קיום הוא תמיד דו-קיום". דוגמאות לדו-קיום כוללות:
- דו-קיום בשלום, תיאוריה סובייטית בנוגע ליחסים בין הגושים הסוציאליסטיים והקפיטליסטיים, ובאופן כללי יותר דו-קיום של מדינות שונות במערכת הבינלאומית
- דו-קיום של מינים דומים בסביבות דומות; ראה תיאוריית דו-קיום
- דו-קיום של קבוצות לאומיות מרובות בתוך משטר; ראה פלורינציונליזם
דו-קיום אינו דורש היעדר מוחלט של קונפליקט, אך עשוי לכלול "נוכחות בו-זמנית של מתחים בנאליים וניגודי עניינים". לפיכך, "רמה מינימלית של דו-קיום תואמת תחרות ואף קונפליקטים, אם היא מתנהלת בערוצים לגיטימיים".
תיאוריית הדו-קיום התרבותי ( Cultural Coexistence Theory CCT), המכונה גם תיאוריית הדו-קיום החברתי-אקולוגי, מרחיבה את תיאוריית הדו-קיום כדי להסביר כיצד קבוצות של אנשים בעלי אינטרסים משותפים במשאבי טבע (למשל, דיג) יכולות להתקיים יחד באופן בר-קיימא.[1] תיאוריית הדו-קיום התרבותי נשענת על עבודתם של אנתרופולוגים כמו פרדריק בארת' וג'ון בנט, ששניהם חקרו את יחסי הגומלין בין קבוצות תרבות בתנאי סביבה משותפים. תיאוריית הדו-קיום התרבותי טוענת שהמאפיינים הבאים חיוניים לדו-קיום תרבותי:
- יכולת הסתגלות מתארת את יכולתם של אנשים להגיב לשינוי או להפתעה. היא חיונית לתיאוריית הדו-קיום התרבותי משום שהיא מסייעת להבין את חשיבות הסוכנות האנושית.
- פלורליזם מתאר מצב שבו אנשים מעריכים גיוון תרבותי ומכירים בזכויות היסוד של אנשים שאינם כמוהם לחיות באותם מקומות ולגשת למשאבים משותפים.
- שוויון כפי שמשמש בתיאוריית הדו-קיום התרבותי מתאר האם קיימים מוסדות חברתיים המבטיחים שזכויות האדם הבסיסיות של אנשים, כולל היכולת לספק צרכים בסיסיים, מוגנות, והאם אנשים מוגנים מפני אפליה בחברה.
תיאוריית הדו-קיום התרבותי משתלבת בתחום הרחב יותר של מדעי הקיימות, תיאוריית המשאבים המשותפים ותורת הסכסוך .
דו-קיום דתי
דתות שונות דגלו בדו-קיום בין דתן לדתות אחרות.
דו-קיום באסלאם
ישנם מספר פסוקים בקוראן שמעידים על כך שמוסלמים צריכים לחיות בשלום לצד אנשים בני דתות אחרות:
"אני לא סוגד למה שאתם סוגדים, וגם אתם לא סוגדים למה שאני סוגד. לעולם לא אעבוד למה שאתם סוגדים, וגם אתם לא תעבוד למה שאני סוגד. לך יש את דרכך, ולי יש את דרכי." [109:2-6]
"אל תהיה כפייה בדת...." [2:256]
במהלך ההיסטוריה האסלאמית היו מספר דוגמאות לדו-קיום דתי תחת שלטון מוסלמי, כולל בתקופת שלטונם של המוסלמים באל-אנדלוס, שם חיו יחד מוסלמים, יהודים ונוצרים לצד קבוצות דתיות אחרות. [2] באופן דומה, בתקופת שלטון האימפריה העות'מאנית, לא-מוסלמים יכלו לחיות תחת סמכותם השיפוטית באמצעות מערכת המכונה " מילת", שבה ניתנה להם מידה משמעותית של אוטונומיה בתוך קהילותיהם ולא היו כפופים לחוק האסלאמי. [3]
דו-קיום בבודהיזם
הבודהיזם דוגל בחיים בדרך האמצע, שבה אדם מגביל את הדעות הקדומות ונמנע מהדרה של אחרים. באמצעות דרך האמצע, הבודהיזם דוגל בכך שאיננו יכולים לשרוד בלי אחרים ולכן יש לפעול ליצירת יחסים חיוביים עם אחרים. [4] הבודהיזם מדבר גם על חיפוש הרמוניה בין העצמי לאחר והימנעות מעימות על ידי פיתוח יחסי שלום בין קהילות שונות. [4]
הערות שוליים
- ↑ Loring, Philip A. (23 בינואר 2016). "Toward a Theory of Coexistence in Shared Social-ecological Systems: The Case of Cook Inlet Salmon Fisheries". Human Ecology. 44 (2): 153–165. doi:10.1007/s10745-016-9806-0. PMC 4832003. PMID 27122652.
{{cite journal}}: (עזרה) - ↑ Phillips, Gabriela Profeta. "Islamic Spain: Model of Peaceful Coexistence".
- ↑ Mughul, Yakub. "THE OTTOMAN POLICY TOWARDS NON-MUSLIM COMMUNITIES AND THEIR STATUS IN THE OTTOMAN EMPIRE DURING THE 15TH & 16TH CENTURIES: INTERACTION OF CIVILIZATIONS" (PDF).
- ^ 4.0 4.1 Hsi, Miao. "Embracing Differences and Sharing Commonalities".
דו-קיום41726868Q230658