דברים שבלב אינם דברים

דברים שבלב אינם דברים
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת קידושין, דף מ"ט עמוד ב'
משנה תורה	ספר קניין, הלכות מכירה, פרק י"א, הלכה ט'
שולחן ערוך	חושן משפט, סימן ר"ז, סעיף ד'

בהלכה ובמשפט, דברים שבלב אינם דברים הוא עיקרון הקובע שאין כל תוקף לכוונה שלא בוטאה בפירוש או על ידי מעשה. משמעות הכלל היא שכדי לבצע הליך בעל תוקף משפטי והלכתי, או כדי לסייג הליך כזה תחת תנאי, לא תספיק כוונת האדם ונצרך מעשה מפורש. הכלל תקף בנושאים שונים, בתוכם קניה ומכירה, קידושין, איסורי נדר ונושאים נוספים. את הכלל חידש האמורא רבא בתלמוד במסכת קידושין.

המקור בגמרא

בגמרא במסכת קידושין מובא מקרה בו אדם, המתגורר בחו"ל, מכר את נכסיו כשבדעתו לעלות לארץ ישראל אך בשעת המכירה לא ציין זאת, ומאוחר יותר קרה המקרה ונמנע ממנו לעלות וכעת הוא רוצה לבטל את המכירה בטענה שהואיל ומכר את נכסיו תוך הסתמכות על עלייתו, ועלייה זו לא התרחשה מדובר במקח טעות והוא צריך להתבטל. על מקרה זה אמר רבא שהוא "דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים" - למטרתו בשעת המכירה אין משמעות הלכתית כי "דברים שבלב אינם דברים" והוא לא יכול לדרוש את ביטול המכירה.

סיבות

פרשני התלמוד הביאו שתי סיבות אפשריות מדוע דברים שבלב אינם דברים:

• כי איננו יודעים מה היה בליבו, וייתכן שהוא משקר בכך שהוא טוען כי זו הייתה כוונתו ורק כעת הוא התחרט על המעשה.
• גם לו היינו יודעים מה בליבו אין זה משנה, כי דבר שלא בא לידי ביטוי בפועל הוא חסר משמעות.

לשאלה איזו מהסיבות היא נכונה יש משמעות בפועל, כי אם, למשל, במקרה המוזכר למעלה נפנה לשכניו של אותו אדם, ייתכן שהם יעידו שהוא מכר את כל נכסיו כי היה בכוונתו לעלות לארץ ישראל, ואם הסיבה לכך שדברים שבלב חסרי משמעות היא שאנו חושדים כי הוא שיקר - כאן יש לנו הוכחה לכך שהוא לא שיקר ולכן נפסוק במצב זה שהמכירה בטלה, כי הוא לא התכוון למכור. לעומת זאת על פי הסיבה השנייה לעדותם של שכניו מעידים על כוונתו לא תהיה תועלת, כי כוונתו היא חסרת משמעות כל עוד לא באה לידי ביטוי.

חריגים

ישנם מצבים שבהם הכלל "דברים שבלב אינם דברים" אינו תקף, וזהו גם בממונות וגם באיסורים:

בממונות

• "דברים שבלבו ובלב כל אדם" - כאשר כוונת האדם ברורה, לא משתמשים בכלל "דברים שבלב אינם דברים", ומתייחסים לדברים כאילו נאמרו בפירוש.

• אדם שקיבל על עצמו בלב להביא קרבן לבית המקדש, קבלתו תקפה והוא מחויב להביאו, כיון שעל תרומת המשכן נאמר "כל נדיב לב".

• הראשונים חלקו מה המשמעות של דברים שבלב במצוות שבין אדם למקום. על מצוות אלו נאמר בגמרא: "רחמנא ליבא בעי" - האל רוצה את ליבו של האדם. כלומר המטרה של המצוות היא לא המעשים החיצוניים אלא שהרגשתו ורצונותיו של האדם יהיו עם אלוקיו. כעת, טוען המאירי, שכיוון שבמצוות שבין אדם למקום המטרה היא הלב, במצוות אלו "דברים שבלב הם דברים" ויש להם משמעות הלכתית מספיקה. לדוגמה נביא את מצוות חמץ: על החמץ נכתב בתורה שיש לסלקו מן הבית, אך מותר לאדם "לבטל" את החמץ, כלומר, האדם יכול להצהיר שבעיניו החמץ שברשותו איבד מערכו ואין הבדל מבחינתו בין החמץ שברשותו לבין עפר הארץ. כעת, מה דינו של אדם שביטל את החמץ בלבו בלבד? על פי המאירי ביטול זה הוא ביטול מספיק, אך על פי הדעה החולקת, האומרת שגם במצוות שבין אדם למקום דברים שבלב אינם דברים, גם ביטול זה הוא חסר משמעות ועל האדם לבטל את החמץ במפורש.

• לפי הראשונים, כשאין הדברים שבלב סותרים למוצא פיו אזי דברים שבלב דברים, ולא נאמר 'שדברים שבלב אינם דברים' אלא דווקא שמה שבלב סותר לדברי פיו או לכל הפחות סותר לאומדנא שיוצאת מדברי פיו.

אולם ישנם מן הראשי הישיבות, שהגבילו את דברי הראשונים למתי שדבריו שבלב אינם מחילים היווצרות של דין או סטטוס במשפט העברי, משום שאין בכוח דברים שבלב להחיל חלויות.

• מחילה. כשאדם מחל לחבירו חוב או כל דבר פונטציאלי בלב, נחלקו האחרונים אם שייך את הכלל של "דברים שבלב אינם דברים":

המהרש"ל כתב שמועיל מחילה בלב. אולם מאידך בספר נתיבות המשפט כתב שאין נפקותא בין מחילה לבין מעשה קנין או סתם דיבור שלא מועיל בלב.

וישנם מן האחרונים שכתבו לתלות זאת בנידון ההלכתי האם מחילה זהו מדין סילוק או מדין הקנאה, שהרי אם נאמר שזהו מדין סילוק מובן מאוד למה שייך אפילו בלב שהרי לפי דברי הראשונים אם לא סותר למוצא פיו מועיל אפילו בלב, וגם אינו מחיל חלות כלשהו, שהרי סילוק עיקרו להסתלק מן החפץ ולא לבצע פעולה כלשהי שמייצרת דין או סטטוס כלשהו שלא מועיל בלב גם שאינו סותר למוצא פיו.

באיסורים

• נדרי זרוזין. אופן נוסף שדברים שבלב דברים, הוא הדין של נדרי זרוזין שהתירו חכמים, כגון שהיה מוכר חפץ ואמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלע, והלה אומר קונם שאיני מוסיף, מבואר במשנה שישנה אומדנא ששניהם רוצים בשלשה דינרים, ולא נתכוין כל אחד בנדרו אלא לזרז את חברו, ואף על פי שרצונם בשלשה דינרים הוא דברים שבלב, מכל מקום כיון שדרכם של מוכר ולוקח בכך, אין דינם כדברים שבלב, וכיון שיש אנן סהדי שדעתם לכך, הרי זה כאילו פירשו בפיהם ואינם דברים שבלב.

• כשסתם דבריו. אופן נוסף שהובא בתלמוד; כשגמר בלבו להוציא איסור נדר על פת חטים, והוציא מפיו פת סתם, אינו אסור אלא בפת חטים בלבד. וביארו הראשונים, משום שאנו הולכים אחר דבריו שבלב כל שאינם סותרים למוצא פיו.

• כשדבריו מתפרשים בשני אופנים. אופן נוסף, כשנדר שלא תהנה לו אשתו, ואמר לאחר מיכן שלא היה בלבי אלא אשתי הראשונה שגירשתי אותה - וכן כל כיוצא בהם שמשמעם לכל העולם איסור מלא, והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך וכך, כתבו הראשונים שתלוי אם היה הנודר "תלמיד חכם" או "עם הארץ", שאם היה הנודר תלמיד חכם, הרי זה מותר, ואינו צריך שאלה לחכם; ואם היה עם הארץ, פוסקים דינו שהרי זה נדר אף מאשתו השנייה ופותחים לו פתח להתיר את הנדר ממקום אחר. אולם אין אותם נדרים אסורים מצד עצמם, משום שהרי אמר בלבו שלא נתכוון אלא להדיר את אשתו הראשונה, וכתבו הראשונים משום שאם אינו סותר למוצא פיו אלא אדרבא מפרש את דבריו, אזי דברים שבלב דברים.

ובזאת ישנה חומרא יותר גדולה מאומר סתם פת ונתכוון לפת חיטים, שהרי שם לא נזכר חילוק בין 'עם הארץ' ל'תלמיד חכם', לפי שכאן גילה לנו שנתכווין להערים ולהוציא בלשון שיטעו השומעים.

קישורים חיצוניים

• הערך "דברים שבלב אינם דברים", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת "קובץ יסודות וחקירות השלם")

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

דברים שבלב אינם דברים30178149Q7000166