גרשון שץ
גרשון (גֵגָה) שץ (8 באוקטובר 1905 - 17 במרץ 1963) היה ממייסדי תנועת בית"ר העולמית, מראשוני תנועת בית"ר שעלו לארץ, ממייסדי הסתדרות העובדים הלאומית ומראשוני ענף הקולנוע בישראל.
נעוריו ותחילת דרכו
גרשון שץ נולד בעיר יאניולגבה (פרידריך-שטאט) בלטביה לחיים ולחיה בת יוסף קובלנץ. שץ גדל במשפחה מתבוללת, אמידה ומכובדת. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלצה משפחתו לנדוד בערי רוסיה כפליטים, ובתום המלחמה חזרו והשתקעו בעיר ריגה. אביו התפרנס בעיקר מהרכבת שעונים ותיקונם, ובתקופה מסוימת גם מהכנת טבליות סכרין במחתרת. להשלמת ההכנסה פתחה אמו מסעדה בייתית ופנסיון. גרשון ניסה להתקבל לגימנסיה, אך בהיותו יהודי לא התקבל, מה שעורר אותו לפעילות ציונית-לאומית.
תנועת בית"ר
בדצמבר 1923 נפגש גרשון שץ עם זאב ז'בוטינסקי שהגיע לביקור בריגה, וביחד עם עוד ארבעה חניכים (שנודעו בשם "נערי ריגה") הצטרף אל קבוצת בית רימון, שהורכבה מתלמידי הגימנסיה הגרמנית בעיר ריגה, ולאחר מכן לקבוצה הראשונה המייסדת של הסתדרות טרומפלדור. ביום 24 בינואר 1924 התקיימה אספה כללית בהשתתפותם של 43 חברים בה נוסדה "הסתדרות הנוער הציוני האקטיביסטי על שם יוסף טרומפלדור" (או בראשי תיבות ה"ט), וגרשון שץ נבחר אל "ועד הראשונים" הראשון של התנועה החדשה, שלימים תהפוך לתנועת בית"ר.
באפריל 1925 נוסדה על ידי ועד הראשונים החווה החקלאית הראשונה של בית"ר בסטוקי שבלטביה, בה חיו כ-40 אנשי בית"ר ועברו הכשרה כחלוצים לעתיד, וגרשון שץ הצטרף להכשרה זו לקראת עלייתו לארץ. בדצמבר 1925 עזב גרשון שץ את ביתו ואת לימודיו ועלה אל ארץ ישראל, והיה בכך חבר בית"ר הרביעי שעלה לארץ. גרשון הגיע בינואר 1926 אל חיפה, ומשם המשיך ברגל אל קבוצת דגניה. בהמשך מצא גרשון את מקומו במסגרת "חבורת השומרון" בזכרון יעקב שאורגנה על ידי הפועל הצעיר במטרה לכבוש את העבודה במושבות באזור חדרה.
ביולי 1926, כאשר החלו להגיע ראשוני העולים מבני תנועת בית"ר אל הארץ, הקים גרשון את קבוצת מנורה שעבדה באזור פתח תקווה בשמירה, והתחרתה בפועלים הערבים בכל עבודות החקלאות הקשות. באותה תקופה שרר משבר כלכלי חריף בארץ, ובני הקבוצה הגיעו לכדי פת לחם. בשנת 1927 עברה קבוצת מנורה אל בנימינה לעבודות ייבוש ביצות כבארה, שם נבחר שץ לוועד העובדים של פועלי בנימינה, ולחבר הלשכה הכללית. במסגרת הקבוצה התמחה גרשון בחפירת תעלות ניקוז ובייבוש ביצות, וכתוצאה מעבודתו זו חלה במלריה.
פלוגות הגיוס של בית"ר
ב-5 ביולי 1929 הגיע זאב ז'בוטינסקי לבקר בבנימינה במסגרת כינוס שהתקיים במקום, ולן עם אנשי קבוצת מנורה בצריף שלהם. לאחר לילה של וויכוחים העלה גרשון שץ את רעיון פלוגות הגיוס של בית"ר שיאפשרו לרכז את עולי בית"ר המגיעים לארץ במסגרת כמעט צבאית, ולהקל בכך על קליטתם. הרעיון החדש גרם לגרשון לעזוב את קבוצת מנורה כדי להגשים את חזונו. בשנת 1930 יצא גרשון שץ לשליחות מטעם תנועת בית"ר אל פולין ובשנת 1931 יצא אל ליטא, שם הרצה על רעיון פלוגות הגיוס.
באפריל 1931 יצא גרשון שץ להשתתף בכינוס העולמי הראשון של בית"ר בדאנציג כנציג ארץ ישראל. גרשון נשא בכינוס נאום כשהוא לבוש במדי בית"ר מלאים, בדבר ארגונם של פלוגות גיוס חובה לשנתיים, אך לא הצליח לסיים את נאומו מאחר שהתמוטט בשל מחלת המלריה. בעקבות נאומו של שץ בכנס, הטיל עליו זאב ז'בוטניסקי, ראש בית"ר, לעמוד בראש פלוגות הגיוס אותן הגה, ובנוסף קיבל גרשון שץ את התואר קצין נציבות בית"ר בארץ ישראל. פלוגות הגיוס שהחלו להגיע התפזרו בכל רחבי הארץ, וגרשון בילה את רוב זמנו בנדידה בין פלוגה לפלוגה.
בסוף שנת 1931 ובתחילת שנת 1932 אירגן גרשון שץ ביחד עם אנשי פלוגות הגיוס עליה בלתי חוקית של אנשי התנועה הרוויזיוניסטית דרך גבול הצפון בשיתוף עם בני העדה הצ'רקסית שגרו בכפרים הסמוכים לגבול. במהלך חודשים אלו עברו את הגבול שש קבוצות בנות 30 איש כל אחת, עד שהמשטרה הבריטית זיהתה את הפעילות, ואסרה כמה מאנשי בית"ר. שץ כמעט ונפל בידי המשטרה, אך הצליח לברוח ברגע האחרון באוטובוס ערבי. בעקבות אירועים אלו הופסקה העברת העולים בשיתוף עם הצ'רקסים, אך לא הופסקה כליל, ועד שנת 1934 העבירו אנשי בית"ר כמה אלפי עולים דרך גבול הצפון, שרבים מהם נקלטו במסגרת פלוגות הגיוס שהמשיכו לקלוט אליהן עולים בלתי חוקיים עד קום המדינה.
בינואר 1933 היה גרשון בין מקימי המושב רמת טיומקין, המושב הראשון שהוקם בארץ על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ובית"ר. בעת חפירת באר מים ביישוב במיקום מבודד, הוצב שם גרשון שץ כשהוא חמוש ברובה כדי למנוע התנכלויות מצד ערביי הסביבה, אך הערבים הזעיקו את המשטרה הבריטית, שמצאה את גרשון שץ עם הרובה שהוסתר, והוא נשפט ונכלא בשכם, עד שחולץ משם על ידי שמעון שיפוני ששילם את הקנס בכסף שקיבל לשם כך מיהושע חנקין.
ארגוני עובדים
בשנים הראשונות לשהותו בארץ תמך שץ בהישארות אנשי בית"ר כגוש רוויזיוניסטי בתוך ההסתדרות הכללית, ואף רץ ברשימה רוויזיוניסטית בבחירות לוועידה השלישית של ההסתדרות הכללית, בה קיבלה הרשימה שני צירים. עמדה זו הייתה בניגוד לעמדתם של עסקני בית"ר מתל אביב, שתמכו בהיפרדות מן ההסתדרות הכללית. עם הזמן הפכה ההסתדרות הכללית לגוף בעל אופי פוליטי מובהק, מה שגרם לאנשי בית"ר להידחק הצידה.
בפברואר 1927 השתתף שץ כמנהיג קבוצת מנורה בכנס בנחלת יהודה בו הוחלט לארגן את הפועלים הרוויזיוניסטים תחת מזכירות ארצית תחת השם גוש העבודה הרוויזיוניסטי, שבהמשך הפך לארגון עובדי ברית הציונים הרוויזיוניסטים (בקיצור: הצה"ר), ושץ כיהן כחבר המזכירות הארצית של הארגון.
בשנת 1930 התקיים בתל אביב כינוס שנועד לדון בבעיית עובדי בית"ר. שץ ייצג בכינוס את עמדת קבוצת מנורה, שתמכה בהישארות במסגרת ההסתדרות הכללית, מתוך אמונה כי ניתן לפעול במסגרת ההסתדרות יותר מאשר מחוצה לה, וכי עלול להיגרם לציבור העובדים ולתנועה נזק רב כתוצאה מהתבודדות. דעתו של שץ לא התקבלה, ובכינוס התקבלה החלטה על פרישה של הצה"ר מן ההסתדרות הכללית. למרות התנגדותו למהלך, היה שץ בין מייסדי הסתדרות העובדים הלאומית שהיוותה אלטרנטיבה להסתדרות הכללית, ושימש כראש המזכירות של הוועד הפועל הראשון שלה. שץ השתתף בהקמת קופת חולים לאומית, וכיהן כיושב-ראש הראשון של מועצת עובדי תל אביב.
בשנת 1934 היה גרשון שץ היה בין מקימי "בנק אוצר עממי" אגודת אשראי הדדית בע"מ, והיה חבר ההנהלה הראשונה של האגודה. "אוצר עממי" הוקם כאגודת אשראי הדדי לצורך מתן הלוואות לחברי הסתדרות העובדים הלאומית הנזקקים במסגרת "קרן להקלת חוסר העבודה של העובד הלאומי בארץ ישראל". במסגרת קרן זו נערכה בשנת 1936 מגבית בין העובדים הלאומיים, בה תרם כל עובד שכר שבוע עבודה. בהמשך היה "אוצר עממי" הבנק העיקרי ששימש את צורכי חברי הסתדרות העובדים הלאומית בתחום האשראי, חשבונות העובר ושב והפיקדונות. לאחר קום המדינה הסתבך בנק אוצר עממי בפרשת הלוואות קרן תל חי שנותרה חייבת לו סכומים גדולים, והבנק נאלץ להפסיק את פעילותו לאחר שנקנה על ידי בנק הפועלים, שרצה בו בגלל שני רישיונות לפתיחת סניפים שהיו לו.
בשנת 1935 השתתף גרשון בתור ציר מטעם הסתדרות העובדים הלאומית בקונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה בווינה. כשחזר גרשון לארץ מן הכינוס, הוא הביא איתו על הסרטיפיקט את חנה איכילוב, שמאוחר יותר נישאה למשה איכילוב.
בעת עבודתו של שץ בהסתדרות העובדים הלאומית, הוא הכיר את סוניה פוצ'פובסקי שעבדה שם כמזכירה, ובשנת 1936 הוא נשא אותה לאישה. לסוניה ולגרשון נולדו שלושה ילדים: אור-עם, אביאל ומירבל.
תקופת המחתרות
כאשר הקים אב"א אחימאיר את ברית הביריונים, הצטרף גם גרשון שץ אל פעילות זו. בהמשך הצטרף ביחד עם מספר חברי ברית הבריונים לשעבר גם אל שורות "מחלקת האוהדים" של לוחמי חירות ישראל (לח"י) וביתו הפך מפקדה הארצית של הארגון, משם ניהל את פעילות הארגון מפקד הלח"י נתן ילין-מור, שכתב על כך: "ביתו היה למחתרת, בית-חולים, בית החלמה, משרד, מקלט ומפלט. לא רק את חייו הפקיר אלא גם ביתו עמד בסכנה מתמדת". בין לוחמי הלח"י שמצאו מסתור בביתו של שץ ניתן למנות את יצחק שמיר שהסתתר כשהוא מחופש ליהודי חרדי ואת יהושע זטלר שהסתתר בביתו של שץ במשך חודש וחצי לאחר רצח המתווך השוודי פולקה ברנדוט.
פעילות עסקית ופעילות למען חיילים המשוחררים
בשנת 1936 הקים שץ ביחד עם שותפים חברה בשם "חברה למפעלים כלכליים", שעסקה בבנין בתים ומכירתם, ובסידור משקים חקלאיים ומכירתם.
בשנת 1940 היה גרשון שץ בין מקימי 'חברת שמשון - חברה לייסוד שכונות בע"מ', שנוסדה במטרה לייסד שכונות עבריות באזור תל אביב. משרדי החברה שכנו בבניין קרסו, בדרך יפו 34 בתל אביב. ביחד עם יהושע ליכטר, יזמה החברה את הקמת שכונת התקווה על כ-200 דונם של קרקעות פרדסים שנקנו מערבים תושבי שכונת סלמה, וזאת כדי לשמש כחיץ בין העיר תל אביב לבין שכונת סלמה העוינת ביפו. חברת שמשון הייתה הגוף שניהל את הרישומים של הזכויות בנכסים בשכונת התקווה, עובר לקום המדינה, וזאת ללא מעמד פורמלי. בנוסף רכשה החברה כ-30 דונם בשכונת "המכבי" ואת השטחים ששימשו להקמת שכונת שמשון, הממוקמת צפונית לדרך ההגנה, בין שכונת התקווה ליד-אליהו.
החל מאמצע שנות הארבעים הקים שץ מספר מפעלים שמטרתם לספק תעסוקה לחיילים משוחררים. בשנת 1944 הוקמה חברת "החייל חברה למפעלים כלכליים לחיילים עבריים משוחררים" שיזמה תעסוקה עבור חיילים משוחררים בעבודות שמירה בירושלים ובמסגרת בית חרושת לקמח, בשר ודגים אותו הקימה בתל אביב.
בשנת 1949 הוקם ביזמת שץ בית המלאכה "ברקן" לבירוק (פוליטורה) של רהיטי עץ.
בתחילת שנות החמישים נוצרה שותפות עסקית ביוזמת משרד הביטחון בין קבוצת חיילים נפגעי מלחמת השחרור וקבוצת יזמים, ובראשם שץ, ועל רקע זה הוקם בשנת 1955 "מפעל קירור רמלה - מיקר", מפעל לייצור קרח בעיר רמלה. הצומת בו עמד המפעל נקרא עד היום "צומת הקרח" בפי תושבי רמלה.
לאחר קום המדינה
גרשון שץ היה בין שבעת ראשוני מסדר ז'בוטינסקי והיה פעיל בכל פעילויותיו עד יומו האחרון. מסדר ז'בוטינסקי העניק במשך שנים רבות פרס על שמו עבור פעילי התנדבות למען המדינה.
במשך שנים רבות היה גרשון אחד ממיסדי ופעילי התאחדות בעלי בתי הקולנוע, וכיהן כיושב-הראש הארצי של הארגון עד ליומו האחרון.
ב-17 במרץ 1963 נפטר גרשון שץ ונקבר בבית העלמין בקריית שאול בחלקת רעי מסדר ז'בוטינסקי. נכדו הוא יריב אופנהיימר, פעיל פוליטי חבר הנהלת "שלום עכשיו" ולשעבר מזכ"ל ודובר התנועה.
הנצחת זכרו
בתל אביב, נתניה ורמלה רחובות על שמו.
לקריאה נוספת
- ח' בן ירוחם, ספר בית"ר, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, כרך א', תשכ"ט; כרך ב', תשל"ג; חלק שני, תשל"ו.
- נתן ילין-מור, לוחמי חירות ישראל, הוצאת שקמונה, 1974
- חיים לזר-ליטאי, אף-על-פי: ספר עליה ב׳, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, תשי"ז, באתר "כותר"
- אסתר שטיין־אשכנזי, בית״ר בארץ־ישראל, 1925–1947, הוצאת מכון ז'בוטינסקי, 1997
קישורים חיצוניים
- צעדיה הראשונים של תנועת בית"ר, באתר תנועת בית"ר
- רמת טיומקין - סיפורו של מושב שנעלם, באתר אירוס
- 'פעילותנו'- דין וחשבון שנתי של מועצת עובדי תל אביב, 1937-1945 באתר מכון ז'בוטינסקי
- דוד תדהר (עורך), "88", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 33
24885517גרשון שץ