גמגום
גמגום הוא הפרעת דיבור הפוגעת בשטף הדיבור בדרכים שונות. למשל: חזרתיות בלתי רצונית, הארכת צלילים, הברות או מילים והיתקעויות בדיבור. מקורן של אלו נובע מחוסר שליטה רגעי ספונטני במערכת הדיבור (בייחוד על מיתרי הקול) תוך כדי הדיבור. כלומר החוויה של המגמגם היא חוויה של חוסר שליטה בדיבור.
הגורם לתופעת הגמגום אינו ידוע, ההשערה היא שלגמגום ייתכנו כמה יסודות ביניהם תורשה ונוירופיזיולוגיה. לגמגום אין תרופה או מרפא, אף שקיימות טכניקות טיפוליות רבות לשיפור יכולת הדיבור אצל מגמגמים.
בין הידועים שלקו בהפרעה הם ג'ורג' השישי, קלאודיוס קיסר ולואיס קרול.
מהות הגמגום
המונח "גמגום" מתייחס לקשת רחבה של דרגות חומרה הכוללת אנשים עם הפרעת דיבור אשר כמעט ואיננה ניתנת להבחנה, אנשים שהפרעת הדיבור שלהם היא "קוסמטית" בעיקרה ומנגד אנשים עם ביטויים קשים ביותר של גמגום, עד כדי קושי ממשי לתקשר באופן מילולי. גמגום מאופיין פעמים רבות על ידי חזרתיות בלתי רצונית על צלילים, אך כולל לעיתים גם היסוס בדיבור, הפסקה לפני תחילת הדיבור, אליו מתייחסים כ"חסם" (בלוק), וכן הארכת צלילים מסוימים, בדרך כלל הברות.
המנגנונים הכושלים בהפקת השפה הוא תהליך מורכב הכולל תיאום בין מס' מערכות האחראיות על השפה. תכנון וביצוע דיבור במוח המגמגם עלול להיות בעייתי עקב השינויים המהירים והמדויקים הנדרשים מן הפה, הלשון, השפתיים והלסת וכן של הנשימה ותפקוד הסרעפת וההיגוי בשעת הדיבור. רוב תופעות הגמגום אינן ניתנות לזיהוי על ידי המאזין. אלה כוללות פחד מפני צלילים ומילים מסוימות, פחד מדיבור במצבים מסוימים, חרדה, מתח, רחמים עצמיים, בושה וכן תחושה של "איבוד שליטה" במהלך הדיבור. הפרעת דיבור זו עשויה ליצור פגיעה קשה במצבו הרגשי של האדם המגמגם. הגמגום שונה באופן מהותי ממצב חולף של קושי בשטף הדיבור ונשמע בצורת גמגום קל שיכול להיות קיים ונורמלי בשלבי התפתחות השפה אצל ילדים הלומדים לדבר. גמגום התפתחותי קל המוגדר כנורמלי עשוי להופיע בין גיל כשנה וחצי ועד לגיל חמש שנים. בעיות הדיבור ההתפתחותיות (הגמגום הנורמלי) משתפרות לרוב תוך כחודשיים ולעיתים עד להחלפת שיני החלב בפה. בגמגום האמיתי צריך לטפל בגיל הילדות, מוקדם ככל האפשר. התופעה מחמירה בגיל המבוגר אם אינה מטופלת בילדות[1]. גמגום בדרך כלל איננו נובע מבעיה פיזית בהפקת צלילי הדיבור או קושי בניסוח מחשבות בשפה מדוברת (ראו ערך דיסלקסיה). הפרעת דיבור המתבטאת בגמגום איננה יציבה - הגמגום עשוי להתבטא במידה רבה יותר במצבים מסוימים, כגון שיחה בטלפון, מאשר במצבים אחרים, בהתאם למידת החרדה המלווה את הפעילות. ישנם מגמגמים המסוגלים, למשל, לשיר, לקרוא או לדבר לעצמם ללא כל פגם. גמגום הוא תופעה מורכבת ברמת החברתית, הפסיכולוגית, ההתנהגותית והנוירולוגית.
למרות השגיאה הנפוצה, לא נמצא כל קשר בין גמגום לבין רמת האינטליגנציה של הפרט המגמגם. להוציא את הקושי בדיבור, אנשים מגמגמים הם בעלי יכולות רגילות בכל שטח אחר. בעבר סברו כי חרדה, ביטחון עצמי נמוך, עצבנות ומתח, עלולים לגרום לגמגום, אולם כיום סבורים כי מצבי מועקה נפשיים הם מן הגורמים העיקריים לגמגום[2].
תאוריות שונות על הגמגום שהתפתחו עם חקר הגמגום:
חקר הגמגום התפתח סביב תאוריות שונות שהתפתחו במהלך השנים. בעבר תאוריות הגמגום היו תאוריות התנהגותיות התומכות ברעיון שגמגום הוא התנהגות נלמדת ונמשכת בעקבות גורמים אישיים ואף רצוניים. עם התקדמות חקר הגמגום, התפתחו התאוריות המשפחתיות, הרואות במשפחה כגורם העיקרי לגמגום. תאוריה זו הייתה מקובלת עד סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. עובדים סוציאליים נטו למקד את הטיפול במשפחה ולא במגמגם עצמו. בשנים אלו החלו לראות בגמגום גם בעיה פסיכולוגית והתפתחו התאוריות הפסיכואנליטיות. לאחר מכן התפחתו תאוריות אורגניות ועד אמצע המאה ה-20 התמקד חקר הגמגום בניסיון לאתר גורמים אורגניים. התאוריות האורגניות מייחסות את הגמגום לבעיות שליטה של עצבים ושרירים, גורמים גנטיים, תורשתיים ואף בעיות נירולוגיות. מחקרים רבים פורסמו בנושא והתמקדו בשרירים הקשורים לדיבור, תפקודי מערכת העצבים ואפילו הרכב דם (ביניהם: טראביס 1931, ווסט 1958, גראהם 1965 וג'ונאס 1978). (רונן, 1990).
בשנים האחרונות נוטים לראות בגמגום שילוב של תאוריות אלו יחדיו ולא תולדה של תאוריה אחת בלבד.
ממדי התופעה
על פי נתונים שנאספו בארצות הברית, 2.5% מכלל הילדים בגילאי טרום-חובה מגמגמים, בממוצע אחד מכל ארבעים ילדים. בגילאי ילדות מסוימים אחוז המגמגמים הוא גבוה יותר ומגיע עד כדי 5%[3].
במחקרים שנעשו באוכלוסייה הבוגרת נמצא כי כמעט 1% מן האוכלוסייה מגמגמים[4]. תופעת הגמגום נפוצה בין גברים פי ארבעה מאשר בין נשים[5]. בעבר היו חוקרים שטענו כי בארצות מסוימות אחוז המגמגמים גבוה מאשר בארצות אחרות בעולם, אולם הדעה הרווחת היום היא כי אין בסיס להנחה זו. אולם, סביר יותר להניח כי התופעה בולטת יותר בארצות שבהן לא מפותח הטיפול בהפרעות תקשורת.
גורמים
לא ידוע גורם בודד או בלעדי לגמגום. קיימות תאוריות שונות באשר למקורו של הגמגום ולגורמים התורמים לו ולא נמצא כל הבדל ברור בין אנשים מגמגמים לבין אנשים שאינם מגמגמים (ג'ונאס, 1978). עם זאת ישנם מס' גורמים שמסבירים חלק ממקרי הגמגום והם:
- גורם גנטי, אך גורמים סביבתיים יכולים להחמיר או לעזור לילדים להתגבר על נטייתם הגנטית לגמגם. (הגורם התורשתי מפורט בהמשך)
- אנומליה (סטיה) מבנית באזור מסוים בצד השמאלי במוח של אנשים מגמגמים (אתר אמב"י).
- שני אזורים של הקליפה שהוכח כי הם מעורבים במישרין בדיבור, אזור ברוקה ואזור ורניקה הנמצאים בצד המוח השמאלי שהוא העיקרי לדיבור. אנשים בעלי גידולים או פציעות באזורים האלה מתקשים לטפל במלים כסמלים, מצב הידוע בשם אפאסיה, היינו אבדן כושר הדיבור. אדם הסובל מאפאסיה יתחיל לפעמים במשפט ואחר כך יפסיק במבוכה, כשאין ביכולתו להעלות את שמו של החפץ הרגיל ביותר, כגון כיסא או כף (ג'ונאס, 1978).
- בעקבות טראומה שחווה הילד בגילאים מאוחרים יותר. כלומר, הנטייה לגמגם תפרוץ כביטוי, לדוגמה, לאלימות המופנית נגד הילד במשפחה או כתוצאה מאירוע חד פעמי טעון, ועוד (ג'ונאס, 1978).
- נזק מוחי מולד - על פי בדיקת PET ו-MRI (בדיקה לפעולת סריקת המוח) הילדים והמבוגרים הלוקים בגמגום, תהליכי הדיבור והשפה הם באזורים מוחיים שונים מאשר ילדים שאינם מגמגמים.
- גורמים התפתחותיים - גישות פסיכולינגוויסטיות (חקר תהליכים פסיכולוגיים בשפה) טוענות שתהליכים לשוניים אחראים לקשיי דיבור ורכישת השפה וחוקיה עלולה לגרום לגמגום בגיל הרך.
- גורמים סביבתיים - יש חשיבות רבה לדרישות ולציפיות שההורים דורשים מהילד, עם ההתפתחות של הילד דרישות ההורים גדלה במיוחד בארגון שפתי גבוהה ולכן הילד רואה בזה כמטלה קשה, נוסף לכך כאשר הילדים מנסים לחקות את ההורים מבחינת השפה הגבוהה מתפתח בעקבות כך גמגומו של הילד. את תופעת הגמגום ניתן להסביר בעזרת מודלים התנהגותיים, יהיה ניתן לראות את ההורים כגורם משמר או מעורר משמעותי לתופעה זו אצל הילד (אמיר, 2011).
- גורמים תקשורתיים - המגמגם חווה את קשיו במיוחד ברגעים מלחיצים או מרגשים. בנוסף לכך לחץ של זמן משפיע באופן שלילי על המגמגם.
- גמגום על רקע נפשי נובע מאירועים טראומטיים שאדם חווה כמו: הולדת אח, מעבר דירה, מוות של איש יקר וכדומה (רום, 2009) .המגמגמים אינם חשים שליטה על גופם, סביבת חייהם, וחייהם בכלל ובעקבות זאת הגמגום נוצר מניסיונות לא מוצלחים של שליטה.
תורשה
במחקרים נמצאה קורלציה בין גמגום לבין גנים מסוימים[6]. אולם, עדיין לא הוכח קיומו של גורם גנטי לגמגום. מחקרים רבים חקרו את תופעת הגמגום המשפחתי, אולם תוצאות מחקרים אלה יכולות להיות מוסברות על רקע גנטי כמו גם רקע סביבתי.
נוירולוגיה של גמגום אצל מבוגרים
סריקות מוח של מגמגמים מבוגרים חשפו מספר מבנים לא רגילים מבחינה נוירולוגית:
- אצל מגמגמים מבוגרים, בעת הדיבור, קיימת פעילות מוגברת באונה הימנית של המוח, הפעילה יותר בעת פעילות רגשית, לעומת האונה השמאלית. אצל מבוגרים לא מגמגמים, בעת הדיבור קיימת פעילות מוגברת באונה השמאלית. אין זה ידוע האם דפוס זה של פעילות מוחית אצל מגמגמים נובע מפגם כלשהו באזורי הדיבור באונה השמאלית, אשר כתוצאה ממנה ממלאים את תפקיד הדיבור אזורים באונה הימנית שאינם מתאימים לפעילות זו. ייתכן אף שהפעילות המוגברת באונה הימנית קשורה לפחדים, חרדות, או רגשות אחרים הבאים יחד עם הדיבור אצל מגמגמים.
- בעת הדיבור, אצל מגמגמים מבוגרים קיימת תת-פעילות במרכזי הבנת הנשמע. מחקר אחד מסיק כי מגמגמים אינם יכולים לבצע אינטגרציה של הנשמע עם הפעילות הפיזית, זאת אומרת, להשוות כיצד קולם נשמע עם האופן שבו הם חשים את תנועת השרירים המעורבים בדיבור[7].
- מחקר שהתמקד בבחינת אזור הפלנום טמפורל (planum temporale), אזור אנטומי במוח האחראי לעיבוד השמע. בדרך כלל אצל בני האדם אזור זה גדול יותר באונה השמאלית וקטן יותר באונה הימנית. אצל מגמגמים נמצאה תופעה הפוכה ולפיה אזור זה גדול יותר באונה הימנית מאשר בשמאלית[8].
- אצל מגמגמים מבוגרים נמצאה פעילות-יתר של האזור במוח האחראי לבקרת הפעילות המוטורית שבדיבור. ממצא זה אינו מפתיע היות שהגמגום מתבטא במתח-יתר ובגירוי-יתר של נשימה, מיתרי הקול ושרירי האיברים המעורבים בהגיית המילים (שפתיים, לסת, לשון).
לא נעשו מחקרים של סריקות מוח בילדים מגמגמים ועל כן לא ידוע האם תופעות נוירולוגיות דומות קיימות גם בגיל הילדות.
דעה מובילה נוספת באשר למקור הגמגום גורסת כי הוא נגרם על ידי בעיה בתיאום עצבי במוח. מחקרים שנעשו לאחרונה מצביעים על כך שקיים קשר בין גמגום לבין מוליכים עצביים פגומים בין אזורי הדיבור והשפה, שניהם באונה השמאלית של המוח. פגמים כאלה עשויים להיגרם כתוצאה מנזק מוחי בשלבי ההתפתחות המוקדמים או מפגם גנטי.
מחקרים הדמיה שונים אף הדגימו כי אצל מגמגמים קיימת זרימת דם מופחתת לאזורים מסוימים במוח. במחקרים אלה נבחנה השפעתה של התרופה הלופרידול (haloperidol) אשר לה נמצאה השפעה חיובית הן בשיפור זרימת הדם והן בהפחתת הגמגום.
שינויים כתוצאה ממתח בגמגום
במצבים מסוימים, למשל בעת שיחת טלפון, הגמגום עלול להתגבר, או לפחות, בהתאם למידת החרדה הנוצרת אצל המגמגם כתוצאה מפעילות זו. בעת מצבי מתח, קול האדם משתנה. השרירים המעורבים בהגיית הדיבור מתוחים יותר וכך עולה טון הדיבור. אנשים מנסים לדבר מהר יותר, חוזרים על מילים או חלקי משפטים. אנשים אף מוסיפים הברות הממלאות "חללים" בין המילים, כגון "אה". אלה הן הפרעות דיבור רגילות. מחקר אחד מצא כי במצבי מתח, אנשים שאינם מגמגמים, אשר דיבורם הרגיל מכיל 0% של הפרעות דיבור, בעת מצב מתח, כאשר נתבקשו למלא משימה פשוטה ולנקוב בשמות צבעים, דיבורם הכיל 4% של הפרעות דיבור. אצל מגמגמים שבדיבורם 1% של הפרעות דיבור, תחת מתח דיבורם הכיל 9% של הפרעות דיבור[9]. הגמגום עצמו מפחית את מידת המתח אצל האדם ב-10%, כפי שנמדד בלחץ הדם[10]. אולם הוא מגביר את המתח אצל המאזין. נראה שהגמגום מפחית את המתח אצל הדובר רק באופן זמני. הפחתת ויצירת המתח אצל המגמגם היא בדפוס מעגלי שבו קיים גמגום בהבהרה הראשונה של המילה הראשונה, אחר כך המגמגם יאמר את שארית המילה ומספר מילים נוספות ברצף ואז קיים גמגום נוסף, שוב מספר מילים ברצף וחוזר חלילה.
טיפול בגמגום
כיום אין טיפול מרפא גמגום. בעבר, הגמגום הוערך כתופעה נפשית שניתנת לריפוי באמצעות טיפולים פסיכולוגיים לסוגיהם. היום המרכיב של טיפול פסיכולוגי מתמודד עם קבלה עצמית של המגמגם.
קיימות שיטות טיפול מדיסציפלינת קלינאות תקשורת למשל עיצוב שטף הדיבור. אפשר לטפל בשיטה זו באופן אינטנסיבי במשך מספר שבועות. ובגמר הטיפול יש שיפור ניכר בשטף הדיבור עד כדי שטף מלא, אולם שמירה על השטף דורשת תרגול רב ומתמשך, למעשה לאורך כל חיי המגמגם. חיסרון השיטה הוא שאינה מתאימה לילדים צעירים. נוסף לכך, הטיפול בילדים צריך להיעשות בהדרכת המשפחה. הטיפול מתמקד באינטראקציה בין ההורים והילד, או עם שאר האחים, בהרגלי הדיבור בבית וכן בתגובות לגמגום של הילד. כך בעצם מסייעים לילד באמצעות יצירת שינוי בסביבה הקרובה אליו. לעיתים מערבים גם את הצוות החינוכי בבית הספר.
טיפול תרופתי - ישנן תרופות פסיכיאטריות שבאופן מקרי התגלה על השפעה חיובית בשיפור השטף אצל חלק מהמגמגמים, לעיתים במחיר תופעות לוואי. תרופה מבטיחה - Pagoclone גילתה שיפור בשטף אצל אחוז ניכר מהמגמגמים ללא תופעות לוואי. התרופה עברה שני שלבי ניסוי במינהל התרופות האמריקאי (FDA). השלב השלישי והאחרון מתעכב בשל עלותו הגבוהה.
טיפול נוסף שמנסה להתמודד עם התופעה הוא רפואה אלטרנטיבית, המשלב מספר שיטות כגון דמיון מודרך, הומאופתיה ותוספי מזון.[11]
הסתרת הגמגום
מגמגמים רבים נוטים לנסות להסתיר את הגמגום. חלקם על ידי דיבור מהיר מאד תוך בליעת הברות. טכניקה נוספת היא החלפת מילים. כאשר מגמגם "מרגיש" שהוא עומד להיתקע במילה או הברה, הוא מחליף אותה במילה אחרת או מוסיף מילת קישור שלא נדרשת. טכניקה נוספת היא השהיית הדיבור עד שהחסימה תעלם.
מקורות
- אמיר, ע' (2011). גמגום בגיל הרך. כתב העת הישראלי לרפואת ילדים, 75, 37-38.
- פורטי, מ' (1962). על גורמים לגמגום. רבעון למדעי התנהגות, 12(2), 158-167.
- רום, א'(2009). שפה וקוץ בה. ת"א: מכון מופ"ת.
- רונן, ת' (1990). תאוריות על גמגום ודרכי הטיפול בו – סקירת ספרות. חברה ורווחה: רבעון לעבודה סוציאלית, י (4), 342-353.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: גמגום |
- גימגום, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
- האגודה הבינלאומית לגמגום
- הליגה האירופאית לאגודות גמגום
- מציאות מדומה עשויה לעזור לגמגום
- אמב"י - ארגון מגמגמים בישראל
- אביבה לורי, חקר הגמגום התפתח במהלך השנים. אבל היחס לאדם מגמגם לא באמת השתנה, באתר הארץ, 10 בפברואר 2011
הערות שוליים
- ^ גמגום, באתר מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל
- ^ גמגום: בואו נדבר על זה כמו שצריך, בטיפולנט
- ^ Proctor A., Duff, M.. and Yairi, E. (2002). "Early childhood stuttering: African Americans and European Americans." ASHA Leader, 4:15, p.102.
- ^ Craig. A, Hancock K, Tran. Y, Craig. M, & Peters, K. (2002). "Epidemiology of stuttering in the communication across the entire life span." Journal of Speech Language Hearing Research, 45:1097-1105.
- ^ Yairi, E, & Ambrose, N. (2005). Early childhood stuttering. Austin, TX: Pro-Ed, Inc. Kloth, S., Janssen, P., Kraaimaat, F. & Brutten, G. (1995). "Speech-motor and linguistic skills of young stutterers prior to onset." Journal of Fluency Disorders, 20, 157-170. Yairi, 2005; “On the Gender Factor in Stuttering,” Stuttering Foundation of America newsletter, Fall 2005, page 5.
- ^ Comings, D., et al., "Polygenic Inheritance of Tourette Syndrome, Stuttering, Attention Deficit Hyperactivity, Conduct, and Oppositional Defiant Disorder," American Journal of Medical Genetics 67:264-288 (1996).
- ^ Braun, A.R., Varga, M., Stager, S., Schulz, G., Selbie, S., Maisog, J.M., Carsom, R.E., Ludlow, C.L. "Atypical Lateralization of Hemispehral Activity in Developmental Stuttering: An H215O Positron Emission Tomography Study," in Speech Production: Motor Control, Brain Research and Fluency Disorders, edited by W. Hulstijn, H.F.M. Peters, and P.H.H.M. Van Lieshout, Amsterdam: Elsevier, 1997
- ^ A. L. Foundas, MD, A. M. Bollich, PhD, J. Feldman, MD, D. M. Corey, PhD, M. Hurley, PhD, L. C. Lemen, PhD and K. M. Heilman, MD. "Aberrant auditory processing and atypical planum temporale in developmental stuttering," Neurology, 2004;63:1640-1646.
- ^ Caruso, A., et al. "Adults Who Stutter: Responses to Cognitive Stress." Journal of Speech and Hearing Research, 37, 746-754, August 1994.
- ^ Perkins, W., Dabul, B. "The Effects of Stuttering on Systolic Blood Pressure." Journal of Speech & Hearing Research, Vol. 16, No. 4, December 1973.
- ^ על פי תשובה של שלמה דיאמנד, מומחה לרפואה אלטרנטיבית ולטיפול בגימגום, במדור "תשובת המשאל" - תשובות מומחים לשאלות הקוראים, עיתון המודיע, מוסף "הבית שלנו", ז' תמוז תשס"ה, עמ' 27.
