גירוש היהודים מקורו
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | אנטישמיות |
| מדינה | ונצואלה |
| מיקום | קורו, פלקון |
| תקופה | 1855–1856 |
גירוש היהודים מקורו התרחש לפני ואחרי המלחמה הפדרלית (אנ') בוונצואלה, ובמהלכו גורשו התושבים היהודים של קורו, מדינת פלקון, לקוראסאו.
בשנת 1827 היגרה קבוצת יהודים מהמושבה ההולנדית קוראסאו לקורו. 28 שנים מאוחר יותר, עם כלכלה הרוסה ואבטלה גואה, התעוררה בעיר אנטישמיות ושנאת זרים שהובילה להאשמת הסוחרים היהודים במשבר. לאחר הפגנות אלימות, גירשו האזרחים את כל האוכלוסייה היהודית, 168 איש, בחזרה לקוראסאו. הייתה זו הפעם הראשונה שקבוצת יהודים גורשה מטריטוריה באמריקה.
אירוע הגירוש
במהלך התקופה הקולוניאלית, נאסרה נוכחותם הקבועה של יהודים ברחבי האימפריה הספרדית. קתולים שנחשדו כיהודים בסתר נרדפו על ידי האינקוויזיציה גם במדינות אמריקה, כפי שמפורט בסיפורו של הרופא פרנסיסקו מלדונדו דה סילבה (אנ'), שנשרף בחיים על ידי בית המשפט בלימה.[1][2]
לפני מלחמת העצמאות, הספרדים של קוראסאו עסקו בהברחות, מכיוון שהכתר הספרדי אסר עליהם להתיישב ולסחור עם המחוז המנהלי שכונה הקפטן הכללי של ונצואלה (אנ'), כך שהנטייה שלהם הייתה אנטי-מלוכנית. מסיבה זו, במלחמת העצמאות תמכה הקהילה היהודית בקוראסאו בסימון בוליבר, שבשנת 1814, לנוכח ההתקדמות של הספרדים, שלח את אחיותיו, מריה אנטוניה וחואנה, לביתו של היהודי העשיר באי, מרדכי ריקרדו.[3][4]
כאשר בוליבר הכריז על חופש הפולחן ב-1821, החלו יהודי קוראסאו להגר לקורו לבקשת בית אוראניה-נסאו כדי לסייע בכינון סחר רשמי בין הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה לוונצואלה. כבר ב-1831 מחו תושבי קורו על התקדמותם הכלכלית המהירה באזור של היהודים. ממשלתו השמרנית של הגנרל חוסה אנטוניו פאס (אנ') דיכאה את המחאה על ידי הטלת מס בלעדי על יבואנים וסוחרים יהודים ב-1832.
בשנת 1835, בעקבות תגובת הסוחרים היהודים, שינתה ממשלתו של הנשיא חוסה מריה ורגאס (אנ') את משטר המס, כך שכל הזרים ולא רק היהודים ישלמו את המס, פי שניים מהמס המקביל שהוטל על מי שנולדו בוונצואלה. למרות זאת, הסוחרים היהודים המשיכו לשגשג והעוינות המשיכה לגדול ככל שהמצב הכלכלי הכללי הידרדר.
בסביבות שנות ה-40 של המאה ה-19 החלו ממשלת קורו וחיל המצב הצבאי ללוות הלוואות פטורות ממס מהקהילה היהודית, כמקדמה על חשבון תשלומי המס העתידי שלהם. ה"הלוואות" הפכו במהרה ל"תרומות מרצון". מחשש להתקוממות בקורו, הורתה ממשלתו של הגנרל חוסה טדאו מונאגאס (אנ') בקראקס לזרים של קורו לא לשלם את ה"תרומות" שנדרשו מהם. היהודים עשו כהוראתה, וב-30 בינואר 1855 שוחררו חיילי קורו כאשר הפיקוד הצבאי המקומי לא היה מסוגל לשלם להם את המשכורת.
למחרת, עלון הופץ ברחבי העיר ובו השאלה האם אין מספיק עסקים בעיר כדי לשלם עבור הפיקוד הצבאי. עלונים אחרים כללו איומים גלויים נגד זרים, ותהו אם הם לא מפחדים ממה שהמצב הנוכחי יכול להביא בכנפיו. עלון אחר, שכוון במיוחד נגד היהודים, האשים את "תאוות הבצע המעוותת" של היהודים ב"אומללות וחוסר התקווה" של העם.
שתי לילות לאחר מכן, על פי הרב איזידור אייזנברג: “... 30 חמושים השתלטו על רחובות קורו, ירו על בתי היהודים, שברו את הדלתות ובזזו את החנויות". במקום לזכות שוב בתמיכת היהודים, הצבא סייע למאבק נגדם. ב-10 בפברואר 1856 עזב אחרון היהודים את קורו באונייה שנשלחה על ידי ממשלת קוראסאו ההולנדית להציל את אזרחיה. בחוברת שהופצה באותו יום בקורו, נמסר לאוכלוסייה כי "אנו רואים את ארצנו נקייה ממדכאיה... היהודים גורשו על ידי העם".
הממשלה הקולוניאלית של קוראסאו מחתה בחריפות על הגירוש מכיוון שהוא פגע במסחר, וטענה לזכויות שוונצואלה חייבת לזרים על פי אמנות בין-לאומיות. ממלכת הולנד דרשה פיצוי על ההפסדים הכלכליים של היהודים ועבור עלויות החזרתם בשלום לקורו, וטענה גם לבעלות על אי הציפורים (אנ'). ממשלת ונצואלה התעלמה מהטענות, וטענה שאם היהודים סבורים שנעשה להם עוול, עליהם לתבוע בבית משפט בוונצואלה. לנוכח הגישה הזו, החליטו ההולנדים להטיל מצור על נמל לה גואיירה (ספ') עם צי של שלוש ספינות מלחמה, ואף שלחו אולטימטום לממשלת ונצואלה להיענות לבקשותיהם לריבונות על אי הציפורים ו"לנהל משא ומתן" על תנאי הפיצויים ליהודים שגורשו מקורו.
יישוב הסכסוך
ב-23 במרץ 1856 נחתם פרוטוקול בין ממשלת ונצואלה, הקונסול ההולנדי והקונסול הבריטי ריצ'רד בינגהאם (אנ'), ועל פיו הולנד משכה את האולטימטום שהציבה וספינות המלחמה עזבו את מימי ונצואלה. הפרוטוקול גם קבע תקופה של שלושה חודשים כדי להגיע להסכם בין הולנד לוונצואלה, ואם זה לא יקרה, סוכם להעביר את המשא ומתן לבית דין בין-לאומי בהאג, הולנד.[5]
המאבק הדיפלומטי נמשך, עד ששני אנשי צבא ונצואלה הודו בכתיבת החוברות המסיתות והאנטישמיות ב-1855. הגנרל רודולפו קלדרון (ספ'), שזוהה כאחד ממנהיגי המאבק האנטישמי, נשלח לכלא בין מאי לאוגוסט 1855. להגנתו טען קלדרון כי למרות שהוא חיבר כמה חוברות שכללו את המסר "מוות ליהודים", הדבר מוצדק על ידי חופש הביטוי הקיים במדינה. לבסוף, בעקבות תמיכה שניתנה לו על ידי הגנרל חואן קריסוסטומו פלקון (אנ'), שהיה מעורב בעקיפין באירועים, הוא השתחרר וזוכה מכל ההאשמות נגדו.
באוגוסט 1857, בתמיכת הקונסוליות של אנגליה וארצות הברית, הושג הסכם עם ממשלת ונצואלה. ב-6 במאי 1858 הסכימה הממשלה לשלם את הנזקים ולהבטיח את שיבת היהודים המגורשים. עם זאת, באותו יום הופצה בקורו חוברת חדשה בה נאמר: "אנשי קורו אינם רוצים את היהודים... לכו כמו כלבים. ואם הם לא יעזבו בקרוב, הזאמורו ייהנו מגופותיהם".[6]
חלק מהיהודים חזרו בליווי המושל הצבאי החדש, אם כי פחות מאלה שעזבו, רבים מהם נשארו והם טמונים בבית הקברות היהודי של קורו, אנדרטה לאומית מאז מרץ 2004, ובית הקברות העתיק ביותר שעדיין נמצא בשימוש בדרום אמריקה.
ביוני 1902 התרחש אפיזודה נוספת של אנטישמיות בקורו, בתקופת הדיקטטורה של צ'יפריאנו קסטרו (אנ'). היהודים ביקשו מקלט בקוראסאו, וזה ניתן על ידי מושל האי, ג'ון או דה יונג ואן ביק, ששלח את ספינת המלחמה HNMLS Koningin Regentes להגן עליהם. בדרכה חזרה לקוראסאו לקחה האונייה שמונים נשים וילדים.
הערות שוליים
- ↑ Inmigrantes Judios - Vistas del valle, www.vistasdelvalle.com.ar
- ↑ Ariel Segal Freilich, Jews of the Amazon: Self-exile in Earthly Paradise, Jewish Publication Society, 1999, מסת"ב 978-0-8276-0669-2. (באנגלית)
- ↑ Josette C. Goldish, Once Jews: Stories of Caribbean Sephardim, Markus Wiener Publishers, 2009, מסת"ב 978-1-55876-494-1. (באנגלית)
- ↑ Isidoro Aizenberg, La comunidad judía de Coro, 1824-1900: una historia, Centro de Estudios Sefardíes, 1995, מסת"ב 978-980-6031-08-1. (בספרדית)
- ↑ The United Service Magazine, H. Colburn, 1856. (באנגלית)
- ↑ Redacción Web, Expulsados 168 judíos de Coro, El Carabobeño, 2015-10-04 (בספרדית)
גירוש היהודים מקורו41817095Q8847135