גז טבעי בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גז טבעי הוא אחד ממקורות האנרגיה העיקריים המשמשים את ישראל, החל מראשית המאה ה־21. עד לתחילת המאה ה־21 כמעט לא היה הגז בשימוש כמקור אנרגיה, ושימוש משמעותי בו החל בעקבות התגלית המשמעותית הראשונה של שדות גז על ידי חברות ישראליות בים התיכון, בתחום המים הכלכליים של ישראל, בשנת 1999. במקביל לגילוי הראשוני של גז טבעי בישראל נעשה שימוש בגז טבעי שיובא משדות גז במצרים, אך לאחר חבלות חוזרות ונשנות בצינורות הגז בסיני, בעקבות ההפיכה במצרים, נפסקה אספקת הגז ממקור זה. כיום מסופקים צורכי הגז של ישראל בעיקר ממאגרי הגז הישראלים, לצד שימוש מועט בגז טבעי נוזלי מיובא לגיבוי. השימוש העיקרי בגז הטבעי בישראל הוא לצורך הפעלתן של תחנות הכוח של חברת החשמל ושל יצרנים פרטיים, ובשימוש משני גם חברות עתירות אנרגיה, כגון בז"ן, צורכות את הגז כתחליף למזוט ולסולר.

החל מינואר 2017 ישראל היא יצואנית גז טבעי.

חיפוש והפקה של גז טבעי בישראל מוסדרים באמצעות חוק הנפט, התשי״ב-1952. הולכה של גז טבעי לצרכנים מוסדרת באמצעות חוק משק הגז הטבעי, התשס״ב-2002.[1]

יוסי לנגוצקי באתר קידוח "דלית 1"

מידע בסיסי

על פי סקירה כלכלית של מרכז המחקר והמידע בכנסת ביחס לגז הטבעי בישראל מחודש יולי 2023[2], עולה כי העתודות המוכחות של הגז הטבעי של ישראל מסתכמות בכ-1087 BCM והן מרוכזות בשלושה מאגרי גז טבעי פעילים: תמר (עתודות מוכחות כ-293 BCM), לוויתן (עתודות מוכחות כ-619 BCM), וכריש-תנין (עתודות מוכחות כ-102 BCM). בנוסף, ב-31 במאי 2023 ניתן אישור "תגלית" למאגר הגז קטלן (עתודות מוכחות כ-68 BCM) ועוד 13 BCM במספר מאגרים זעירים . בנוסף, לישראל יש חלק ממאגר אפרודיטה הממוקם בין קפריסין לישראל ובמאגר צידון הממוקם בין לבנון לישראל.

בשנת 2022 סך אספקת הגז הטבעי עמדה על כ-21.9 BCM , מתוכם כ-12.7 BCM לצריכה מקומית וכ-9.2 BCM ליצוא. מתוך הצריכה המקומית, כ-10.1 BCM היו לייצור חשמל, כ-2.3 BCM לשימושי תעשייה, וכ-0.35 BCM לצרכני חלוקה. מתוך היצוא, כ-5.8 BCM היו למצרים וכ-3.4 BCM לירדן.

על פי תרחיש הבסיס של משרד האנרגיה, התחזיות לסך צריכת גז טבעי לשנים הבאות בהתאם להערכת צפי הגידול בביקוש לחשמל וצפי המעבר לאנרגיות מתחדשות, עומד על כ-492 BCM עד לשנת 2045.

בהשוואה גלובלית של רזרבות הגז הטבעי לנפש, עולה כי הממוצע עומד על כ-35 BCM, וזאת לעומת ממוצע מדינות ה-OECD העומד על כ-32 BCM לנפש וישראל כ-116 BCM לנפש.

שימושים

שימוש עיקרי בגז טבעי בישראל הוא הנעתן של תחנות כוח של חברת החשמל. התחנה הראשונה שהוסבה לשימוש בגז טבעי היא תחנת הכוח אשכול באשדוד.[3] הגז הטבעי מסופק לתחנה באופן ישיר מאסדה באתר "ים תטיס". האסדה שואבת את הגז מבאר אשר נקדחה בקרקעית הים, מול חופי אשקלון, ומספקת את הגז באמצעות צינור באורך 40 קילומטר היישר אל מתקני קליטת הגז שבתוך מתחם תחנות הכוח. המעבר לייצור בגז הפחית באופן משמעותי את רמת זיהום האוויר באשדוד, שסבלה מהערפיח שמקורו מתחנת הכוח מיום היווסדה.

בהדרגה בוצעה הסבה של תחנות כוח נוספות לעבודה בגז טבעי. בגז טבעי מופעלות תחנות כוח של חברת החשמל בחגית, גזר, רדינג, צפית ורמת חובב (זאת בנוסף לתחנת כוח אשכול). כמו כן מופעלות בגז טבעי תחנות כוח פרטיות באשקלון (במשולב עם מתקן התפלה), אשדוד (משולבת בפז בית זיקוק אשדוד) ורמלה (משולבת במפעל נשר) ומפעלי ים המלח באזור סדום.

בשנת 2018 קרוב ל־70% מתפוקת החשמל בישראל סופקה באמצעות גז טבעי.

צריכת גז טבעי בישראל

לאור התגליות, פעלה מדינת ישראל להקמת תשתיות להולכת גז בהיקף של מאות מיליוני דולרים. צריכת הגז על ידי חברת החשמל ממאגר "מרי" החל משנת 2004 ועד 2010 נאמדה על ידי ועדת ששינסקי בכ־17 מיליארד מטר מעוקב (BCM). הצריכה הכוללת במשק נאמדה בשנת 2010 לבדה במעל 5 מיליארד מטר מעוקב (BCM), בהיקף של כשלושה מיליארד שקל. תחזיות הוועדה אמדו את היקף הצריכה בשנת 2015 ב־10 מיליארד מטר מעוקב (BCM) לשנה, ולקראת 2030 ב־17 מיליארד מטר מעוקב.

תגליות גז בישראל

התגליות

ראשון מגדלי הקידוח בשדה הגז נועה

גז טבעי מועט (כמות של כ־2 BCM) התגלה בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 במדבר יהודה, בקידוחי "זוהר", "כידוד" ו־"הר קנאים" באזור דימונה–ערד. בגז זה נעשה שימוש לאורך שנים רבות למפעלי תעשייה באזור, ולשימוש בבתי מגורים ועסקים קטנים בדימונה ובערד.[4]

בשנת 1999 התגלה מול חוף אשקלון מאגר "נועה", מאגר הגז הטבעי התת־ימי הראשון בישראל. המאגר התגלה על ידי שותפות ים תטיס השייכת לשותפויות הנפט "דלק קידוחים" ו־"אבנר חיפושי נפט" (שבהובלת הגאולוג אלי רוזנברג), ובשיתוף החברה האמריקאית "נובל אנרג'י", בעקבות מציאת מאגרי גז טבעי בשכבה גאולוגית דומה במצרים. בעקבות הגילוי הראשוני בוצעו קידוחים נוספים בשנת 2000 במאגר "מָרִי" הסמוך, שהכיל כ־32 מיליארד מטר מעוקב (BCM) גז טבעי. בעקבות גילויי הגז הטבעי החלה חברת החשמל בתהליך הסבה הדרגתית של יחידות יצור חשמל ממזוט וסולר לגז טבעי, במקביל לפריסה הדרגתית של צנרת הולכה לגז טבעי בישראל. כמקור לגז טבעי שימשו המאגרים הישראלים וגז מצרי, שהובל לישראל בשלוחה תת־ימית קצרה שהתפצלה מצינור הגז הערבי. מאגר "מרי" התכלה כמעט עד תומו מוקדם מהצפוי בראשית 2012 מפני שאיבה מוגברת שנעשתה כדי לפצות על הפסקת אספקת הגז המצרי לאחר ההפיכה במצרים.

בראשית 2009, התגלו שלושה מאגרי ענק של גז טבעי בקידוח "תמר 1" כ־90 קילומטר מערבית לחיפה. את החיפושים יזם הגאולוג יוסי לנגוצקי.[5] נכון לתחילת 2011 כמות הגז מוערכת ביותר מ־240 מיליארד מטר מעוקב.[6] הבעלות על המאגר נמצאת בידי שותפויות "אבנר", "דלק קידוחים" ו־"ישראמקו" הישראליות, ו־"נובל אנרג׳י" האמריקאית.

במרץ 2009 נתגלה מאגר נוסף מול חופי חדרה, "דלית 1", במרחק 60 קילומטר מהחוף, במבחני הפקה שנערכו מאוחר יותר נאמדו המאגרים בכ־14 עד 15 מיליארד מטר מעוקב, אך נכון לתום 2010 הם נאמדים בכ־7 עד 8 מיליארד מטר מעוקב. בגלל הפוטנציאל הקטן בהרבה מזה של שדה "תמר", כדאיות פיתוח "דלית" אינה ברורה.

ביוני 2010 פרסמו "דלק קידוחים", "אבנר" ושותפות "רציו" כי קיים סיכוי של 50% להמצאות 432 מיליארד מטר מעוקב במאגר לוויתן, הנמצא תחת רישיון משותף של קבוצת דלק, חברת "רציו" וחברת "נובל אנרג'י". המידע הופק על ידי ניתוח של מיפוי תלת־ממדי של המאגר.[7] בסוף אותה שנה הוכרז כי בשדה זה נתגלו בוודאות 453 מיליארד מטר מעוקב.[8]

בפברואר 2012, התגלה גז במאגר "תנין 1", 120 ק״מ צפונית מערבית לחיפה, וצפון מזרחית מ־"לוויתן". המחזיקות ברישיון המאגר הן "נובל אנרג׳י" האמריקאית, "דלק קידוחים" ו־"אבנר". הקידוח בוצע לשכבת הקרקע הידועה בתור "חולות תמר", בעומק (קרקע ומים) של 5,500 מטר. מאגר זה נחשב לשלישי בגודלו בישראל, על פי דיווחי החברות יש בו כ־30 מיליארד מטר מעוקב.[9]

מאגרי הגז נכון ל־2015 – במיליארדי מטר מעוקב (BCM)[10]
מאגר P1 כ־90% ודאות P2 כ־50% ודאות P3 כ־10% ודאות
תמר 209 288 328.3
תמר דרום 18 27.4 39.4
כריש 31.3 38.3 44.8
תנין 13.7 23.6 34.7
לוויתן 495 654.8 791.8
סך הכל 767.2 1,032 1,239
לוויתן לפי משרד האנרגיה[11] 373.1 492.5 594
סך הכל לפי משרד האנרגיה 643.3 868.4 1,041.2

הכנסות המדינה מתגליות הגז

רווחיהן של מפיקות הגז הטבעי בישראל חייבים במס חברות, כמקובל ביחס לכל החברות בישראל. בנוסף חייבות מפיקות הגז בתמלוגים למדינה בשיעור הקבוע בחוק הנפט – 12.5% משווי הנפט או הגז בפתח הבאר. בעקבות התגליות המשמעותיות של גז טבעי במים הכלכליים של ישראל בשנת 2009 מינה שר האוצר יובל שטייניץ ועדה ציבורית בראשות פרופסור איתן ששינסקי, שנודעה בשם ועדת ששינסקי, לבחינת מדיניות המיסוי של תגליות גז ונפט בישראל. על פי המלצותיה נחקק חוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע, שמכוחו מוטל היטל על רווחי נפט – היטל שהוטל בהדרגה לפי ההכנסות המצטברות. ההיטל אינו מוטל כלל לפני שהמפיקות יחזירו לעצמן את השקעתן במלואה בתוספת 50%[12] (לפני מס חברות). הכנסות המדינה מההיטל צפויות להגיע למיליארדים רבים, בהתאם למחיר שנקבע עבור הגז. כדי שהכנסות אלה לא יגרמו להשפעה שלילית על המשק, וכדי שגם הדורות הבאים ייהנו מפירותיהן, הוחלט על הקמת קרן לאזרחי ישראל, שתשקיע בחו״ל את ההכנסות מההיטל, ורק פירותיהן של הכנסות אלה יועברו לאוצר המדינה מדי שנה. בשנת 2019 תמלוגי הגז והמחצבים הסתכמו ב-860 מיליון. בשנת 2020 הסתכמו ב-1.1 מיליארד ש"ח.[13] ובשנת 2021 הסתכמו ב-1.25 מיליארד ש"ח.[14]

ועדת צמח

ערך מורחב – ועדת צמח

בעקבות גילויי הגז הוקמה במהלך 2012 ועדת צמח, ועדה בין־משרדית בראשות מנכ״ל משרד האנרגיה והמים, שאול צמח, לבחינת משק הגז הטבעי ולגיבוש המלצות למדיניות הממשלה באשר לפיתוחו העתידי. אחד היעדים המרכזיים של הוועדה היה להגדיר את המדיניות הרצויה לשמירת עתודות לאספקת התצרוכת המקומית, אל מול האפשרות לייצוא הגז.

הוועדה קבעה את היקף הגז שיש להבטיח למשק המקומי במטרה שיספיק ל־25 שנה, וכתוצאה מכך הגבילה את הייצוא בכך שלשימוש מקומי, מ־2013 והלאה, יושארו כ־540 BCM. הוועדה קבעה שהייצוא נחוץ לצורך עידוד היזמים לחפש מאגרי גז חדשים ולפתח את המאגרים שנמצאו. בכך תגבר התחרות על אספקת הגז לצרכנים ויגבר ביטחון האספקה עקב ריבוי המקורות.

מתווה הגז

ערך מורחב – מתווה הגז

השליטה בתגליות הגז הגדולות "תמר" ו־"לווייתן" בידי שותפות של שתי חברות: "נובל אנרג'י" ו־"דלק אנרגיה", שיצרה למעשה מונופול בתחום הפקת הגז הטבעי בישראל, חייבה התערבות של הרגולטור. לאחר פולמוס ציבורי נרחב אושר בסוף 2015 מתווה הגז – החלטה של ממשלת ישראל מ־16 באוגוסט 2015[15][16] לאסדרת הסוגיה ולקביעת מחיר הגז הטבעי.

המתווה כולל תשעה פרקים של הנחיות לגבי ניהול משק הגז הטבעי. הפרק הראשון מכיל קבוצה של חמישה פטורים לחוק ההגבלים העסקיים שניתנים לזכייני רישיון "לווייתן". סעיפים בהמשך המתווה מציעים לזכייני רישיונות "לווייתן" ו־"תמר" פטורים מחובות מסוימות שקבע המחוקק בחוקים האלה: חוק הנפט, חוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים, חוק משק הגז הטבעי, וחוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע. הפטורים לחוק ההגבלים העסקיים ניתנים על סמך סעיף 52 בחוק, שמאפשר לשר הכלכלה לתת פטורים להסדרים כובלים מטעמים של מדיניות חוץ וביטחון המדינה.

המתווה עורר פולמוס פוליטי ומחאה ציבורית שהתבטאו בין היתר בסדרת הפגנות ברחבי הארץ[17] ובעתירות לבג״ץ. לפי הממשלה, המתווה נועד לקדם פיתוח מהיר של המאגרים, להזרים הכנסות ממסים למדינה, לתרום לביטחון אנרגטי ולביטחון המדינה ולשפר את יחסי החוץ שלה.[18][19] המתנגדים למתווה טוענים כי האישורים בו לדחיית פיתוח מאגרים ולהרחבת היקף יצוא הגז יגרמו לנזק כספי כבד למשק ויפגעו בביטחון המדינה ובביטחון האנרגטי שלה. בעתירות לבג״ץ גם נטען שהפטורים מהחוקים השונים יגרמו לפגיעות ברווחת הציבור ולקופת המדינה, ושרוב הפטורים ניתנים ללא סמכות משפטית. בנוסף נטען שהמתווה פוגע בעצמאותו של הדרג המקצועי בממשלה ולכבילת ידי הממשלות הבאות בהתנהלותן מול חברות הגז.[20] הממונה על ההגבלים דייוויד גילה טען שהמתווה אינו מטפל כראוי בהסדרת תחרות וגילה פרש מתפקידו בגלל עמדתו בעניין.[21] יו״ר רשות החשמל אורית פרקש-הכהן פרסמה דוח על הנזק שייגרם לציבור מחוסר פיקוח על מחיר הגז, ולפי גורמים בתקשורת, התנגדותה למתווה הובילה להדחתה.[22] בדיוני בג״ץ הממשלה הודתה שהקביעה במתווה לא להטיל פיקוח על מחיר הגז תגרום לעלייה ביוקר המחיה.[23]

למרות הסכמתו למתווה, שר הכלכלה אריה דרעי התפטר ממשרד הכלכלה ב־1 נובמבר 2015 בטענה שהוא לא רצה להיות אחראי על הפעלת הסמכויות לפי סעיף 52,[24] מהלך שהעביר את הסמכויות לידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו.[25] לאחר קבלת סמכויות של שר הכלכלה, ראש הממשלה ביקש לקיים התייעצות עם ועדת הכלכלה של הכנסת לגבי מתן הפטורים, כנדרש בחוק. ב־17 בדצמבר 2015 ראש הממשלה אישר את הפטורים להגבלים עסקיים, בניגוד להמלצת ועדת הכלכלה.

מחלוקת בעלות עם לבנון

האזורים הכלכליים הימיים של ישראל ושכנותיה

לאחר הגילוי ב־"תמר 1", טענה לבנון שהשדה נמצא בשטחי המים המשויכים לה וטענה לבעלות על הגז. היא המשיכה לדרוש בעלות גם על "דלית 1" ו־"לוויתן", ואף איימה שהדבר ישמש עילה לפעולות התקפיות מצידה בעתיד. הטענות נדחו על ידי חברת "נובל אנרג׳י".[26]

תגלית גז ישראלית מול חופי עזה

ערך מורחב – מרין (שדה גז)

חברת "בריטיש גז" (BG Group) פעלה בישראל בין השנים 1996 ל־2008, ובשנת 2000 חשפה מאגר גז פוטנציאלי, "שדה מרין", מול חופי עזה המוערך בכ־40 BCM. לאורך השנים, בעקבות מחלוקות פוליטיות שונות וחוסר יכולת להגיע להסכם מול חברת "בריטיש גז" לצורך תחילת פעולות קידוח, שדה הגז נותר בלתי מנוצל. במשא ומתן מעורבות גם חברת החשמל מחד, ומצרים מאידך. השדה אמור להיות נדבך מרכזי במערך האנרגיה ברשות הפלסטינית.

מערכת הולכה וטיפול בגז הטבעי

מפת נתיבי הגז הטבעי בישראל
תחנת הגפה (המשמשת לתפעול ולבקרת המערכת ולבידוד מקטעים בעת חירום) "שואבה" של חברת נתיבי הגז הטבעי לישראל (נתג"ז) בנחל כסלון

באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 החליטה מדינת ישראל לפעול לקליטת גז טבעי – כמקור אנרגיה חדש – מאחר שהוא ידידות לסביבה יותר מדלקים אחרים וּבעל יתרונות בייצור חשמל. לצורך ניהול הפרויקט, בשנת 1996 הוקמה במשרד התשתיות מנהלת הגז הטבעי, שאחראית על רכישת הגז, הולכתו, חלוקתו ושיווקו. הממשלה החליטה שהפרויקט יבצע על ידי הסקטור הפרטי, כאשר מערכת ההולכה תוקם בשיטת בנה-הפעל-העבר בה היזם בונה את התשתית, מתפעל אותה לתקופה ארוכה ולאחר מכן מחזירה למדינה.[27] במרץ 1998 פורסם המכרז למיון מוקדם לבחירת חברת הגז הטבעי, שתקים את הפרויקט, אליו ניגשו 4 קבוצות.[28][29] אספקת הגז באותה עת תוכננה להיות ממצרים או מיבוא של גז נוזלי.[30] אך במשך השנים קידום הפרויקט התעכב.[31] בשנת 2003, כבר חתמה חברת החשמל על הסכם לאספקת גז משותפות ים תטיס, והיה צורך להקים במהירות את מערכת ההולכה. חברת החשמל החלה להקים את התשתית בעצמה, אך לבסוף הוחלט להקים חברה ממשלתית.[32]

נתיבי הגז הטבעי לישראל בע״מ היא חברה ממשלתית שהוקמה בשנת 2003, למטרת הקמה והפעלה של מערכת הולכת גז טבעי בישראל. מערכת ההולכה הוקמה על פי תוכנית מתאר ארצית 37 וכוללת ארבעה קווי גז עיקריים:

רשת החלוקה

בשנת 2009 החל משרד האנרגיה לקדם תוכנית להקמת מערכת הולכה פנים־ארצית בלחץ נמוך (עד 16 בר), בעיקר לאזורי תעשייה, בתי חולים תחנות דלק (שיספקו גז לתחבורה) וצרכנים קטנים, כזאת שתמשיך מהמקום שבו נעצרת מערכת ההולכה של נתיבי הגז הטבעי לישראל. לפי התוכנית, משרד האנרגיה חילק את המדינה לשישה מחוזות, כך שבכל אזור יצא מכרז למפעיל אחר. אזורי רישיונות חלוקה והחברות הזוכות:

  • אזור הנגב: חברת "נגב גז טבעי" בבעלות "אמישראגז", "אלקטרה" ו־"חמו אהרון"
  • אזור המרכז: חברת "סופר אנ.ג'י." בבעלות "סופרגז" ו־"שפיר הנדסה"
  • אזור הדרום: חברת "גז טבעי דרום" בבעלות "אמישראגז", "אלקו התקנות ושירותים" ו־"חמו אהרון"
  • אזור חיפה והגליל: חברת "מרימון גז טבעי צפון" בבעלות "רימון שרותי ייעוץ וניהול וח.מר תעשיות"
  • אזור חדרה והעמקים: חברת "סופר אנ.ג'י חדרה והעמקים" בבעלות "סופרגז" ו־"שפיר הנדסה"
  • אזור ירושלים: חברת "רותם גז טבעי בע״מ" בבעלות "רימון שרותי ייעוץ וניהול וח.מר תעשיות"

בשנת 2016 פרסם מבקר המדינה דו״ח על הפרויקט לחלוקת גז טבעי לצרכנים ;עיקר הממצאים היו:[36]

שמונה שנים לאחר שמשרד האנרגיה החל בפרויקט לחלוקת הגז הטבעי לצרכנים, ושש שנים לאחר שנתן לזכיינים הפרטיים הראשונים את הרישיונות להקמת צנרת החלוקה, מכתיר המבקר את פרויקט חלוקת הגז ככישלון. רק 17 ממאות הצרכנים הפוטנציאליים צורכים גז טבעי באמצעות רשת החלוקה; הצרכנים האמורים משתמשים בסך הכול בכ־95 מיליון קוב בשנה, פחות מעשירית מהכמות הצפויה להיות מסופקת (היקף צריכה מוערך של כ־1.5 BCM). עד למרץ 2016 נפרסו כ־159 ק״מ צנרת, שהם פחות משליש מהיקף הצנרת אשר אמורה להיכלל ברשת החלוקה. חלפו יותר מארבע שנים מאז החל משרד האנרגיה לגבש תוכנית אב לפיתוח משק האנרגיה, ועדיין לא אושרה התוכנית.

בתחילת שנת 2018, הגיע מספר הצרכנים המחוברים לרשת החלוקה בלחץ נמוך ל־40 בלבד, בעיקר מפעלים באזור הנגב. תעשיינים התלוננו כי בחברות החלוקה שותפות חברות גז הממשיכות לספק למפעלים גז דחוס בהובלה במחיר כפול מהגז הטבעי. עיקר הטענות הופנו כלפי חברת "סופר אנ.ג'י." בבעלות סופרגז, בעלת הזיכיון באזור המרכז והעמקים, שלא חיברה עדין אף לקוח לרשת הגז.[37]

במאי 2019, הודיע משרד האנרגיה שחברות חלוקת הגז שהתחייבו בחוזיהן המקוריים, שנחתמו החל ב–2009, לפרוס 1,200 ק״מ של קווי חלוקה ל–627 צרכנים, פרסו בפועל רק 361 ק״מ בלבד, כ–30% מההתחייבות, וחברו רק 73 צרכנים (פחות מ–12% מההתחייבות המקורית). משרד האנרגיה הציב יעד חדש, שהוכרז כחלק מתוכנית מענקים חדשה, של חיבור של כ–250 מפעלים בתוך שנתיים.[38]

יצוא גז מישראל

ב־23 ביוני 2013 החליטה ממשלת ישראל כי ניתן לייצא עד 40% מהגז הטבעי, תוך אימוץ רוב המלצות ועדת צמח, עם הוספה של כ־100 BCM לכמות האסורה לייצוא.[39] בעקבות ההחלטה הוגשו עתירות לבג"ץ בטענה ש־"החלטת הממשלה הינה החלטה בעלת השפעות אסטרטגיות, מרחיקות לכת והשלכות ארוכות טווח על אזרחי המדינה, על החברה ועל המשק בישראל ועל כן החלטה זו צריכה להתקבל רק לאחר דיון בכנסת".[40] בדיון שנערך בבג״ץ ב־20 באוקטובר, בהרכב מורחב של 7 שופטים, נדחו העתירות.[41]

יצוא גז החל בפועל במרץ 2017, עם חיבורן של חברות תעשייה ירדניות באזור ים המלח לצינור ייצוא שמתחבר לרשת החלוקה של נתג"ז באזור נאות הכיכר וגז שמסופק ממאגר "תמר".[34]

במהלך שנת 2018 הגיעו נובל אנרג'י ודלק קידוחים להסכם לרכישת צינור הגז הטבעי שמונח בין מצרים לישראל, צינור ששימש בעבר ליבוא גז טבעי לישראל. הצינור נרכש, ביחד עם חברת EMED המצרית, כדי לאפשר יצוא גז טבעי מישראל למצרים.[42]

בחודש יוני 2019 השלימו נובל אנרג'י ודלק קידוחים את ההערכות לייצוא גז טבעי למצרים, ממאגר תמר ובהמשך מלווייתן, באמצעות הצינור ששימש בעבר לייבוא גז מצרי לישראל.[43]

בתחילת 2020 נכנס לשימוש צינור ייצוא שנמתח מרשת החלוקה של נתג״ז באזור עמק יזרעאל אל צפון ירדן, שם הוא מתחבר לצינור הגז הערבי ומספק את רוב תצרוכת הגז של ממלכת ירדן. מוצאו של גז זה הוא במאגר לווייתן.

לאור כוונה של משרד האנרגיה להגביר את היצוא ממאגרי הגז, פנה ביוני 2023 הממונה על התקציבים במשרד האוצר יואב גרדוס אל מנכ"ל משרד האנרגיה קובי בליטשטיין במכתב, ובו הוא מבקש לבחון מחדש את מדיניות היצוא ומתריע שהמשך מדיניות היצוא הנוכחית תביא לכך שתוך 15 שנים תצטרך ישראל להתחיל לייבא גז טבעי ומסכנת את העצמאות האנרגטית של ישראל.[44] ההערכה היא כי מאגרי הגז בישראל מכילים כ־1,000 BCM גז, ומתוכם כמחצית מיועדת לשוק המקומי והמחצית האחרת לייצוא. הצריכה המקומית עומדת על כ־13 BCM בשנה, וצפויה לעלות עד 2030 לכ-20 BCM בשנה.[45] רוב התצרוכת מגיעה ממהמאגרים המקומיים, ומיעוטה מיבוא. כך שגם בצריכה מוגברת, צפוי הגז להספיק ליותר מ-15 שנה. עם זאת, החשש שהובע אינו מתייחס למגבלת כלל היצוא מהמאגרים, אלא למגבלה השנתית, שעשויה ליצור מצב שבשנה מסוימת מופנים משאבי גז רבים מדי ליצוא על חשבון השוק המקומי, והמחסור בשוק המקומי יביא לצורך ביבוא מוגבר, לעליית מחירי הגז, וכתוצאה מכך לעלייה ביוקר המחיה. זאת גם בהתייחס למדיניות היצוא המואצת שבוחן משרד האנרגיה, וגם בהתייחס לכך שעלות הפקת הגז עולה ככל שהמאגר מתקרב למיצוי ולחץ הגז בו יורד.[46]

יבוא גז לישראל

המקטע הישראלי של צינור הגז הערבי

יבוא גז ממצרים

לאחר משא ומתן ממושך עם מצרים שנמשך כעשר שנים,[47] נחתם ב־21 ביולי 2005 ההסכם לרכישת גז טבעי ממצרים בכארבעה מיליארד דולר בכמות של 7 מיליארד מטר מעוקב (BCM) בשנה, במחיר של 3 דולר ליחידת גז (מיליון BTU). לפי הסכם זה, אמור היה להיות מסופק גז טבעי החל מראשית שנת 2008 באמצעות הצינור התת־ימי מאל עריש לאשקלון למשך 15 שנה, עם אופציה להרחבת העסקה עד ל־20 שנה.[48] ישראל ומצרים חתמו גם על הסכם הנותן עירבון לכל עסקת הגז. בייצוא הגז לישראל עסקה חברת EMG באמצעות המקטע הישראלי של צינור הגז הערבי המחבר בצינור תת־ימי את אל עריש לאשקלון ומשם מתחבר למערכת הולכת הגז הישראלית. בפברואר 2008 החל לזרום הגז ממצרים.[48]

ב־5 בפברואר 2011, פוצץ לראשונה צינור הגז הטבעי בסיני, פיצוץ אשר גרם להפסקה מוחלטת של אספקת הגז לישראל וכן למדינות שאליהן מוזרם הגז באמצעות צינור הגז הערבי (ירדן, סוריה) למשך 39 יום. מאז לא הייתה אספקת גז סדירה ממצרים. עם חידוש ההזרמה סופקו כמויות גז חלקיות בלבד. מאז ועד לפיצוץ ב־28 בנובמבר בעקבותיו לא חודשה האספקה אירעו עוד מספר פיצוצים.

באפריל 2012 הודיעה חברת הגז הממשלתית של מצרים EGAS באופן חד צדדי על ביטול ההסכם לחברת הגז EMG, בגין אי עמידה בהתחייבויות כספיות מצד האחרונה.[49] הפסקת העברת הגז מכיוון מצרים אילצה את משק החשמל בישראל לעבור לדלקים יקרים ומזהמים יותר כגון סולר ומזוט עד לתחילת אספקת הגז ממאגר "תמר" באפריל 2013. חברת החשמל תבעה את חברות הגז המצריות לקבלת פיצוי בסכום של 4 מיליארד דולר ופנתה לבוררות בינלאומית במטרה לקבל פיצוי על הפסקת הגז. בדצמבר 2015 נפסק כי חברות הגז המצריות צריכות לפצות את חברת החשמל ב־1.76 מיליארד דולר[50] לאחר התנגדות המצרים ובעקבות הקפאת המשא ומתן על ייבוא גז מישראל[51] הסתמנה פשרה על מחצית הסכום.[52]

יבוא גז טבעי נוזלי

בשנת 1996 התנהל משא ומתן בין ישראל לקטר על יבוא גז טבעי נוזלי לישראל, כחלק משורה של צעדים מדיניים לשיפור היחסים בין ישראל למדינות ערב. אך הדבר לא יצא לפועל לבסוף.[53][54] בשנת 2008 יזמה שוב קבוצת אי די בי חברה לאחזקות בראשות איש העסקים נוחי דנקנר, מגעים ראשונים עם גורמים בקטר, כדי להיכנס לפרויקט של יבוא גז טבעי לישראל.[55] בשנת 1997 פתח חברת החשמל במגעים ראשונים ליבוא גז טבעי נוזלי גם מרוסיה אלג'יר, ניגריה ונורווגיה.[56]

בתחילת 2011 הורה שר התשתיות, עוזי לנדאו, לקדם מיזם לייבוא גז טבעי נוזלי (LNG), שיצמצם את התלות של ישראל בגז טבעי המיובא ממצרים.[57] ביולי 2012 החלו העבודות לבניית מצוף ימי לקליטת גז טבעי ממכליות גז טבעי נוזלי מגזזות, כ־10 ק״מ מול חופי חדרה. באמצעות המצוף תוכל מערכת ההולכה הארצית לקבל גז טבעי בנפח של כ־2–3 BCM בשנה. על פי השר לנדאו, הפרויקט הזה בלבד יוכל לספק כמעט מחצית מכמות הגז הטבעי השנתית הדרושה למדינת ישראל.[58]

בינואר 2013 החלו לראשונה לקלוט גז מונזל אונייה המגזזת, כאשר האחריות על המצוף מוטל על חברת "הנתג"ז" ואילו הזמנת האונייה המגזזת ותכולתה הוטלו על חברת החשמל.[59] ב־28 במרץ 2013 פורסם כי גז יחל לזרום מהמאגר כבר באפריל 2013.

פגיעה סביבתית

בהשוואה לתחנות הכוח הפחמיות, תחנות הגז הרבה יותר נקיות.[60] יחד עם זאת, גם הן פולטות מזהמים מסוכנים כמו פחמן חד־חמצני, מתאן וחומרים נוספים.[60] משרד האנרגיה והמשרד להגנת הסביבה הובילו החל משנת 2016 מהלך להפחתת השימוש בפחם בתחנות כוח, וזאת בעיקר בהתבסס על אספקת הגז הטבעי למשק הישראלי ממאגר תמר שהחל לספק גז למשק בשנת 2013.[61]

ממשלת ישראל קבעה כי חיבור מאגר לווייתן למשק הישראלי יאפשר לסגור עד לשנת 2022 מחצית מכוח הייצור של תחנת הכוח בחדרה ולהחליפה ביחידות שיונעו בגז טבעי. בהמשך להחלטה זאת הודיע משרד האנרגיה כי עד לשנת 2030 תופסק לחלוטין עבודתן של תחנות הכוח הפחמיות אורות רבין בחדרה ורוטנברג באשקלון, והן ימשיכו להוות גיבוי בלבד.[62] להערכת המשרד להגנת הסביבה עלות התחלואה כתוצאה מזיהום האוויר שמקורו בייצור חשמל מפחם נאמדת ב־3.6 מיליארד שקל[63]וגובה בכל שנה את חייהם של 234 ישראלים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חוק משק הגז הטבעי, תשס"ב-2002, באתר נבו
  2. ^ נתנאל קופראק, ניתוח פוטנציאל הפקת גז טבעי, תחזית ביקוש מקומי ואפשרויות יצוא עד שנת 2045, באתר הכנסת, ‏4 ביולי 2023
  3. ^ תני גולדשטיין, בשורה: חברת החשמל מתחילה להשתמש בגז טבעי, באתר ynet, 6 בנובמבר 2003
    תני גולדשטיין, תחנת הכוח באשדוד עברה כולה לגז טבעי, באתר ynet, 14 באפריל 2004
  4. ^ הדי כהן, ‏מאגר הגז של המדינה שלא מדברים עליו - ותיכף ייגמר, באתר גלובס, 8 בפברואר 2015
  5. ^ דברי הגאולוג יוסי לנגוצקי, אבי תגליות הגז בים התיכון העמוק הישראלי בכנס מיוחד שהתקיים בכנסת – 29 דצמבר 2014, energianews, ‏29 דצמבר 2014
  6. ^ מקור – דו״חות החברות
  7. ^ שהם לוי, "כלכליסט", נובל אנרג'י: סיכוי שמאגר לוויתן גדול פי 2 מתמר, באתר ynet, 3 ביוני 2010
  8. ^ סיון איזסקו וליאור גוטמן, עכשיו זה רשמי: במאגר לוויתן יש 453 מיליארד מ״ק גז טבעי, באתר כלכליסט, 29 בדצמבר 2010
  9. ^ ליאור זנו, דלק קידוחים ואבנר: גז טבעי בהיקף של 1.1 TCF ב"תנין", באתר TheMarker‏, 6 באפריל 2012
  10. ^ דוח תקופתי 2014 אבנר חיפושי נפט
  11. ^ [ http://www.globes.co.il/en/article-new-report-sees-20-less-gas-reserves-in-leviathan-1001041847 פחות גז בלוויתן]
  12. ^ סעיף 2 לחוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע
  13. ^ אתר למנויים בלבד ישראל פישר, לראשונה: המדינה קיבלה תמלוגים של יותר ממיליארד שקל מגז טבעי ב-2020, באתר TheMarker‏, 1 במרץ 2021
  14. ^ תומר אמן, תמלוגי הגז והמחצבים מוסו ב-1.25 מיליארד ש' בשנת 2021, באתר Bizportal‏, 28 בפברואר 2022
  15. ^ החלטה מספר 476 של הממשלה מיום 16.08.2015
  16. ^ פנייה לקבלת התייחסות הציבור
  17. ^ עינת פישביין, הילדים של קיץ 2011 – מי באמת מוביל את מאבק הגז?, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 26 בנובמבר 2015
    אתר למנויים בלבד ערן אזרן, יניב קובוביץ, אלמוג בן זכרי, נעה שפיגל, ההפגנה הגדולה מאז קיץ 2011: אלפים הפגינו נגד מתווה הגז, 11 עצורים בת״א ובאר שבע, באתר TheMarker‏, 8 בנובמבר 2015
  18. ^ תצהיר ראש הממשלה נתניהו בעניין מתווה הגז
  19. ^ צבי לביא, פלוג: בנק ישראל תומך באימוץ מתווה הגז, באתר ynet, 1 בדצמבר 2015
  20. ^ אתר למנויים בלבד אבי בר־אלי, מדוע אסור שמתווה הגז יאושר – ואיך ניתן לתקן אותו, באתר TheMarker‏, 7 בספטמבר 2015
  21. ^ אתר למנויים בלבד אבי בר־אלי, "איני יכול עוד": התפטרות דרמטית של דייויד גילה, הממונה על ההגבלים – המכתב המלא, באתר TheMarker‏, 25 במאי 2015
  22. ^ אתר למנויים בלבד אבי בר-אלי, נקמת הגז: נתניהו ושטייניץ הדיחו את יו"ר רשות החשמל, אורית פרקש-הכהן, באתר TheMarker‏, 5 באוגוסט 2015
  23. ^ אתר למנויים בלבד אבי בר-אלי, הממשלה מודה לראשונה: מחיר הגז מתמר גבוה מדי, באתר TheMarker‏, 7 בפברואר 2016
  24. ^ אתר למנויים בלבד צבי זרחי, קומבינת הגז מתרחבת: נתניהו שוקל להעניק לדרעי תיק רווחה מורחב, באתר TheMarker‏, 1 בנובמבר 2015
  25. ^ רוני זיגר, דרעי התפטר "בצער" ממשרד הכלכלה; הממשלה אישרה העברת סמכויותיו לרה״מ, באתר כלכליסט, 1 בנובמבר 2015
  26. ^ יובל מעוז, השותפות בתגלית הגז הטבעי: קידוח "תמר 1" נמצא במלואו במים הכלכליים של ישראל, באתר TheMarker‏, 21 בינואר 2009
  27. ^ אמוקו: שת״פ עם צינורות המזה״ת, באתר גלובס, 28 בנובמבר 1996
  28. ^ דוד חיון, ‏הערכות: 10 קבוצות יתמודדו על הקמת תשתית הגז הטבעי – בהיקף מאות מיליוני דולר, באתר גלובס, 11 במרץ 1998
  29. ^ דוד חיון, ‏חברת האנרגיה הבלגית טרקטבל תתמודד עם בי.פי-אמוקו ופז במכרז תשתית הגז הטבעי, באתר גלובס, 25 בנובמבר 1999
  30. ^ דוד חיון, ‏מחלוקת בצמרת משרד התשתיות לגבי מקורות רכישת הגז הטבעי לישראל, באתר גלובס, 12 בנובמבר 1998
  31. ^ דוד חיון, ‏משרד התשתיות עשוי לפתוח להצעות נוספות את המיכרז לתשתית הגז הטבעי, באתר גלובס, 23 באוקטובר 2000
  32. ^ עמירם כהן, פריצקי במגעים לבחירת מפעיל פרטי להולכת הגז, באתר הארץ, 3 באפריל 2003
  33. ^ שרות, הגז הטבעי מגיע לדרום: חברת נתיבי הגז הטבעי החלה להזרים גז בצנרת הדרומית, באתר Bizportal‏, 4 באוגוסט 2009
  34. ^ 34.0 34.1 אתר למנויים בלבד ערן אזרן, לראשונה בהיסטוריה ומתחת לרדאר: גז טבעי החל לזרום מישראל לממלכה הירדנית, באתר TheMarker‏, 1 במרץ 2017
  35. ^ עמירם ברקת, ‏אושר הערב: גז טבעי יוזרם לבתי הזיקוק בחיפה, באתר גלובס, 6 באפריל 2011
  36. ^ דוח מבקר המדינה השנתי 67א – רשות הגז הטבעי חיבור צרכנים לרשת החלוקה של הגז הטבעי
  37. ^ אתר למנויים בלבד אורה קורן, כולם מדברים על מהפכת גז – ובינתיים עוקצים את המדינה, באתר TheMarker‏, 30 בינואר 2018
  38. ^ אתר למנויים בלבד אורה קורן, תוכנית החלוקה: אילו מפעלים יזכו לגז – ומי נשאר בחוץ, באתר TheMarker‏, 14 במאי 2019
  39. ^ כתבי ynet, הממשלה אישרה: ניתן לייצא 40% מהגז הטבעי, באתר ynet, 23 ביוני 2013
  40. ^ יובל יועז, ‏הוגשה עתירה ראשונה לבג״ץ נגד יצוא הגז, באתר גלובס, 24 ביוני 2013
    המדינה קיבלה "צו על תנאי" בדיון על ייצוא הגז בבג״צ, אתר "תשתיות"
  41. ^ עמירם ברקת, ‏בג״ץ דחה העתירה נגד ההחלטה לייצא 40% מהגז, באתר גלובס, 21 באוקטובר 2013
  42. ^ קובי ישעיהו, ‏דלק, נובל ואיסט גז רוכשות 39% מ-EMG לפי 1.3 מיליארד דולר, באתר גלובס, 27 בספטמבר 2018
  43. ^ ליאור גוטמן, לראשונה: גז מישראל הועבר למצרים לקראת הזרמה מסחרית, באתר כלכליסט, 2 ביוני 2019
  44. ^ עדיאל איתן מוסטקי, ראש אגף התקציבים מזהיר מהרחבת יצוא הגז: "עלולה לסכן את הביטחון האנרגטי של ישראל", באתר כלכליסט, 26 ביוני 2023
  45. ^ עדיאל איתן מוסטקי, יצוא גז טבעי: טובת הצרכן הישראלי נשכחה, באתר כלכליסט, 27 ביוני 2023
  46. ^ אילנה קוריאל, האוצר: מדיניות יצוא הגז של ישראל עלולה להוביל לעלייה ביוקר המחיה, באתר ynet, 27 ביוני 2023
  47. ^ שרון קדמי, ‏השתלשלות עיסקת הגז, באתר גלובס, 19 ביולי 2004
  48. ^ 48.0 48.1 גיא מי־טל, לראשונה: הגז הטבעי ממצרים זורם לישראל, באתר ynet, 21 בפברואר 2008
  49. ^ אבי בר-אלי, מצרים ביטלה את הסכם הגז עם ישראל; EMG: "זו הפרה של הסכם השלום", באתר TheMarker‏, 22 באפריל 2012
  50. ^ ליאור גוטמן, חברת החשמל תפוצה ב־1.76 מיליארד דולר בגין פיצוץ צינור הגז המצרי, כלכליסט, 6 בדצמבר 2015
  51. ^ אתר למנויים בלבד אבי בר-אלי, "מצרים מקפיאה את המו"מ לייבוא גז ישראלי בעקבות הבוררות מול חברת החשמל", באתר TheMarker‏, 6 בדצמבר 2015
  52. ^ דיווח: ישראל ומצרים יתפשרו על 865 מיליון דולר פיצוי לחברת החשמל, באתר ynet, 18 במאי 2016
  53. ^ אורה קורן, ‏בכל זאת ועידת קהיר, באתר גלובס, 12 בנובמבר 1996
  54. ^ אורה קורן, קטאר, ‏קטאר ממתינה לתשובה סופית מישראל בנושא פרוייקט יבוא הגז הטבעי מהנסיכות, באתר גלובס, 11 בנובמבר 1996
  55. ^ אבי בר־אלי, אורה קורן, נוחי דנקנר בוחן יבוא גז מקטאר בהיקף של מיליארדי דולרים, באתר הארץ, 18 בפברואר 2008
  56. ^ דוד חיון, ‏רפי פלד: ננהל מו״מ לרכישת גז טבעי נוזלי עם קטאר, אלג'יר, ניגריה ונורבגיה, באתר גלובס, 11 באוגוסט 1997
  57. ^ תני גולדשטיין, לנדאו מקדם תחליף לגז המצרי: יבוא גז נוזלי, באתר ynet, 6 בפברואר 2011
  58. ^ חדשות מאתר חברת "נתיבי הגז הטבעי לישראל", 24 ביולי 2012
  59. ^ אושרה הזרמת הגז מהאוניה המגזזת דרך המצוף הימי, 20 בינואר 2013 כתבה בפורטל תשתיות סביבה ואנרגיה
    קובי ישעיהו, ‏הגז הטבעי מתחיל לזרום; לנדאו: "נשקול הכפלת תפוקה", באתר גלובס, 24 בינואר 2013
  60. ^ 60.0 60.1 פחות, אבל מזהם, באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, ‏2023-07-13
  61. ^ שטייניץ ממשיך לקדם מדיניות 'אנטי־פחמית' להעדפת ייצור חשמל בגז טבעי, באתר infospot, ‏14 בנובמבר 2017
  62. ^ אילנה קוריאל, הממשלה החליטה: התחנות הפחמיות ייסגרו עד 2022, באתר ynet, 29 ביוני 2018
  63. ^ עמירם ברקת, ‏בכר: להפסיק ייצור החשמל בפחם; העידן הזה הסתיים, באתר גלובס, 18 ביוני 2014
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38888074גז טבעי בישראל

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=גז_טבעי_בישראל&oldid=2609032"