גוסטב שטרובה (מהפכן)

תבנית מנהיג ריקה גוסטב שטרובה (בגרמנית: Gustav Struve) נולד כגוסטב קרל יוהאן כריסטיאן פון שטרובה (Gustav Karl Johann Christian von Struve; ‏ 11 באוקטובר 1805 - 21 באוגוסט 1870) עד שוויתר על הקידומת האצולה "פון" ב-1847. היה עורך דין ופוליטיקאי. מראשי המהפכה הבאדית ומהפכת אביב העמים בגרמניה (1848-1849). בסוף חייו חי בארצות הברית.

ביוגרפיה

נולד במינכן. אביו היה הדיפלומט הרוסי יוהאן כריסטוף גוסטב פון שטרובה (Johann Christoph Gustav von Struve), ששירת כנציג דיפלומטי בוורשה, מינכן והאג וכשגריר בחצר ממלכת הדוכסות הגדולה של באדן בקרלסרוהה. שטרובה למד משפטים באוניברסיטת גטינגן ובאוניברסיטת היידלברג. ב-1836 התיישב במנהיים. עד מהרה הפך פעיל פוליטי בעל דעות דמוקרטיות וקדם-סיציאליסטיות. את דעותיו פרסם במאמרים על גבי דפי העיתון אותו ערך, Mannheimer Journal. ב-1846 אולץ על ידי הממשלה להתפטר מעריכת העיתון, או שייאסר בשל הבעת דעותיו. באותה עת למד פרנולוגיה וחיבר שלושה ספרים בנושא. כמו כן הפך לצמחוני (למעשה, במונחים של ימינו, טבעוני הצורך גם מוצרי חלב) ולמטיף בנושא זה.

ככל הנראה בהשפעת מחזהו של לסינג, "נתן החכם", חיבר שטרובה ב-1841 מחזה בשם Die Verfolgung der Juden durch Emicho ("רדיפת היהודים על ידי אמיכו") ובו הציג את רדיפות היהודים ב"טבח חבל הריין" (הנקרא לעיתים "מסע הצלב הגרמני של 1096" ובזיכרון היהודי כגזרות תתנ"ו), שהיה סדרה של רציחות המוניות של יהודים שהתרחשו במהלך מסע הצלב העממי), מתוך עמדה של אמפתיה ליהודים. שטרובה הרחיק לאירועי המאה ה-11, על מנת למתוח ביקורת על האנטישמיות של זמנו. בהמשך פרסם שורה של מאמרים בעד חירות הדת ברפובליקה העתידית ויצא נגד הדעות הקדומות נגד יהודים ובעד מתן זכויות שוות ליהודים.^[1]

ב-1845 נשא לאשה את אמליה דוסר (Amalie Düsar) (אנ'), שתהפוך לבת-ברית פוילטית שלו, מחברת מאמרים ואחת הפמיניסטיות הראשונות.

באפריל 1848 פרסם מנשר הקורא לכינון משטר של רפובליקה פדרלית בגרמניה. שטרובה ופרידריך הקר (אנ') היו צירים לקדם-פרלמנט (לימים האספה הלאומית של פרנקפורט). בשל היותם מיעוט ומחמת היותם מתוסכלים מחוסר ההתקדמות, יצאו הקר ושטרובה במחאה ב-2 באפריל 1848. הקר, ובני הזוג שטרובה הובילו ניסיון פשיטה על ארמון לאופולד, הדוכס הגדול של באדן שכונתה "התקוממות הקר" (Heckeraufstand). ב-14 באפריל כינסו הקר ושטרובה אספה בקובלנץ לטובת קידום הרעיון של כינון רפובליקה פדרלית, אך צבא פרנקפורט פיזר אותה. בני הזוג שטרובה נסוגו לשווייץ, שם פרסם שטרובה את המאמר Die Grundrechte des deutschen Volkes (זכויות היסוד של העמים הגרמניים) ואת התוכנית המהפכנית להפיכת גרמניה לרפובליקה. בספטמבר שב שטרובה לבאדן בראש צבא מתנדבים שכבש את העיר לראך (Lörrach). המרד נכשל ושטרובה נאסר.

שטרובה שוחרר במסגרת התקוממות מאי 1849 בבאדן, כאשר הדוכס אולץ לעזוב את קרלסרוהה, ומיד חבר ללורנצו ברנטנו (אנ') על מנת להקים אספת נבחרים בעיר. ביולי נכנסו כוחות מלך פרוסיה (לימים וילהלם הראשון, קיסר גרמניה) לעיר. הכוחות המהפכניים, ובראשם שטרובה, נלחמו בהם, בפיקודו של לודוויק מירוסלבסקי (אנ'). ההתקוממות הרפובליקאית הגיעה לקיצה עם ניצחון פרוסיה ב-23 ביולי 1849. בני הזוג שטרובה, יחד עם קבוצת מהפכנים קטנה, הצליחו להמלט, ראשית לשווייץ וב-1851 הפליגו לארצות הברית.

שטרובה התיישב בפילדלפיה וערך עיתון שיועד למהגרים וגולים גרמנים בשם Der Deutsche Zuschauer. הוא חיבר מספר רומאנים, ובעידוד אשתו, חיבר היסטוריה מקיפה של תולדות העולם מנדוקת מבט רפובליקנית, שראתה אור ב-1860 תחת השם Weltgeschichte (היסטוריית העולם).

עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית, הצטרף שטרובה לצבא האיחוד, יחד עם קבוצת גולים גרמנים ממהפכות 1848 בראשות קארל שורץ שנקראו "The Forty-Eighters".

ב-1862 נפטרה אמליה בסטטן איילנד, בגיל 37, עקב סיבוך לידה.^[2] ב-1863, לאחר שהוצעה חנינה כללית לכל הגולים הגרמנים שהשתתפו במהפכות אביב העמים, שב שטרובה לגרמניה.

ב-1865 מינה אותו אברהם לינקולן לקונסול דיפלומטי בזונברג, אך ממשלת תורינגיה סירבה להכיר בו.

ב-1869 עבר להתגורר בווינה, שם נפטר.