ג'עפר שריף-אמאמי
 | |||||
| לידה |
17 ביוני 1912 טהראן | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
16 ביוני 1998 (בגיל 85) ניו יורק | ||||
| מדינה | איראן | ||||
| |||||
| |||||
ג'עפר שריף-אמאמי (בפרסית: جعفر شریفامامی; 17 ביוני 1912 – 16 ביוני 1998) היה פוליטיקאי איראני שכיהן כראש ממשלה בין השנים 1960 ל-1961 ושוב ב-1978. הוא שימש כשר בממשלה, נשיא הסנאט של איראן (אנ'), נשיא קרן פהלווי ונשיא לשכת התעשייה והמכרות של איראן בתקופת שלטונו של מוחמד רזא שאה פהלווי.[1]
ביוגרפיה
שריף-אמאמי נולד בטהראן ב-17 ביוני 1912 למשפחה דתית ולאב שהיה מולא. לאחר שסיים את לימודי התיכון, נשלח לגרמניה, שם למד במשך שמונה עשר חודשים, וחזר לאיראן ב-1930 כדי לעבוד בארגון הרכבות הממלכתי עד הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן.[2] כמה שנים לאחר מכן נשלח לשוודיה להכשרה טכנית, וחזר ב-1939 כשקיבל תואר בהנדסה.[1]
הוא החל את הקריירה שלו בחברת הרכבות של איראן בשנת 1931. הוא נעצר בקיץ 1943 בחשד לקשרים עם גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה, והוחזק במעצר יחד עם רבים אחרים מהאליטה האיראנית. לאחר שחרורו מונה למנכ"ל סוכנות ההשקיה. בשנת 1950 מונה לסגן שר הדרכים והתקשורת.[3] ראש הממשלה והגנרל חאג' עלי רזמארא מינה אותו לשר בפועל ולאחר מכן לשר הדרכים בממשלתו, שהושבעה ביוני 1950.
הוא כיהן כשר התעשייה והמכרות בממשלתו של מנוצ'ר אקבאל (אנ'). לאחר מכן כיהן כראש ממשלה מ-1960 עד 1961, ושוב ב-1978, כמה חודשים לפני הפלת השאה. הוא מונה לראש ממשלה על ידי השאה ב-27 באוגוסט 1978 בשל קשריו עם אנשי הדת. ב-5 בנובמבר 1978 התפטר והוחלף על ידי ע'ולאם רזא אזהארי.[3]
במהלך כהונתו הקצרה, הוא ביטל רבות מתוכניותיו של השאה, כולל סגירת קזינו, נטישת לוח השנה הקיסרי, מתן אפשרות לכל המפלגות הפוליטיות להיות פעילות ומניעת הסאוואכ מהפרעה לאנשי הדת שנתמכו על ידי הק.ג.ב להוביל את המהפכה האיראנית, בתקווה למצוא פשרה בין המחנות, מאמץ שנגוז אחרי יום שישי השחור. הוא התפטר מתפקידו בעקבות המהומות ב-5 בנובמבר 1978.[4]
שריף-אמאמי היה גם נשיא הסנאט האיראני במשך שנים רבות[5][6] ויו"ר קרן פהלווי.
הוא היה נשוי ואב לשלושה ילדים, שתי בנות ובן.[3]
למשך מספר שנים שימש גם כמאסטר הגדול של הלשכה הגדולה של הבונים החופשיים באיראן, מה שהעניק לו השפעה בלתי פורמלית בקרב האליטה הפוליטית של איראן.[1][2]
שריף-אמאמי עזב את איראן לאחר המהפכה ב-1979. הוא התיישב באפר איסט סייד, מנהטן, ניו יורק. שם כיהן כנשיא קרן פהלווי ולאחר מכן התפטר מהתפקיד. הוא נפטר בבית חולים בניו יורק ב-16 ביוני 1998, יום לפני יום הולדתו ה-86, ונקבר בניו יורק.[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Memoirs of Sharif-Emami, Prime Minister [Persian Language : Ibex Publishers, English & Persian (Farsi) Books about Iran], ibexpub.com
- ^ 2.0 2.1 Abbas Milani, Eminent Persians: The Men and Women Who Made Modern Iran, 1941-1979, Volumes One and Two, Syracuse University Press, 2008-12-19, מסת"ב 978-0-8156-0907-0. (באנגלית)
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Saxon, Wolfgang (1998-06-23). "Jafar Sharif-Emami, 87, Aide To Shah and a Prime Minister". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2026-03-05.
- ↑ "1978: Iran's PM steps down amid riots" (באנגלית בריטית). 1978-11-05. נבדק ב-2026-03-05.
- ↑ Centers of Power in Iran
- ↑ IICHS - Institute for Iranian Contemporary Historical Studies, www.iichs.org
ג'עפר שריף-אמאמי42925476Q951044