ג'ורג' סטיינר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ג'ורג' שטיינר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מדען ריקה. פרנסיז ג'ורג' סטיינר (נקרא בעברית גם: ג'ורג' שטיינר; באנגלית: Francis George Steiner;‏ 23 באפריל 1929 - 3 בפברואר 2020) היה מבקר ספרות, פובליציסט, פילוסוף, סופר ומחנך יהודי אמריקאי. הירבה לכתוב על היחס שבין לשון, ספרות וחברה, וכן גם על השואה. נחשב לאחד מהחוקרים הבולטים בעולם בנושא הספרות והקשריה החברתיים הרחבים.[1]

כיהן כפרופסור לאנגלית וספרות משווה באוניברסיטאות ז'נבה, אוקספורד והרווארד.

קורות חיים

ג'ורג' סטיינר נולד בשנת 1929 בפריז להורים ממוצא יהודי – אוסטרי. אביו היה ד"ר פרידריך גאורג שטיינר, שכיהן כבנקאי בכיר בבנק המרכזי בווינה. אמו, אלזה (פראנצוז) שטיינר. אחותו הבכורה, רות ליליאן, נולדה בווינה.[2]

כחמש שנים לפני לידתו של ג'ורג' סטיינר, עברה משפחתו מאוסטריה לצרפת, כדי להימלט מהמקום, שראו בו איום הולך וגובר של תורת הנאצים. כבר בילדותו למד סטיינר שלוש שפות ברמת שפת אם: גרמנית, צרפתית ואנגלית, ובהמלצת אביו, למד גם לקרוא את היצירות הקלאסיות של יוון בשפת המקור. אמו, מצדה, הרגילה אותו להתגבר על חולשה מולדת ביד ימינו, ולהתעקש לכתוב דווקא ביד זו, כדי לא להיכנע למגבלה.

בשנת 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, עברה משפחתו להתגורר בניו יורק, כחודש לפני שפריז נכבשה על ידי הנאצים. שני ילדים יהודים בלבד שרדו מהכיתה בה למד סטיינר בבית הספר בפריז. מאחר שניצל פעמיים ממצב של סכנה קיומית, נותרה בסטיינר תחושה מתמדת של שורד העוסק בשואה. "כל חיי התעסקתי במוות וזכרתי את השואה", כתב.[3] שטיינר גם הרבה לנדוד, וטען שהוא חב את חייו לעובדה זו.

סטיינר המשיך את לימודיו בבית הספר Lycée Français de New York (אנ') אשר במנהטן, וקיבל אזרחות אמריקנית בשנת 1944. בשנת 1948 קיבל סטיינר תואר ראשון מאוניברסיטת שיקגו, ושנתיים לאחר מכן, את תוארו השני מאוניברסיטת הרוורד. את הדיסרטציה השלים סטיינר באוניברסיטת אוקספורד באנגליה, וקיבל את תואר הדוקטור בשנת 1955, שנה בה גם נישא לזארה שאקוב, שאף היא למדה באוניברסיטת הרוורד, על אף שהכיר אותה בלונדון.

קריירה אקדמית

בשנת 1956 חזר סטיינר לארצות הברית והמשיך כחוקר וכמרצה באוניברסיטת פרינסטון ובמוסדות אקדמיים אחרים. הוא חזר לאנגליה בשנת 1961 והיה בין חבר המייסדים של Churchil College באוניברסיטת קיימברידג'. לא כולם בפקולטה לאנגלית קיבלו ברצון את המרצה הכריזמטי בעל המבטא הזר, שמרבה להתעסק בנושא השואה.[3] היו מרצים שחשו שהנושא איננו באמת רלוונטי לבריטניה, שהתמקדה יותר בנושאים כמו הפגזות הבליץ, קרב דנקרק והקרב על בריטניה. ואכן, סטיינר לא קיבל מעולם את התואר של פרופסור חבר בקיימברידג', על אף שבפועל הוא קיבל את המשכורת שתואמת את התואר. אמנם, היו לו הזדמנויות לחזור לארצות הברית כדי לעבוד באוניברסיטאות אחרות, ולזכות בתנאים המתאימים, אך אביו טען שאם הוא יעזוב את אירופה, היטלר ינצח בכוונותיו להשמיד את השם היהודי ביבשת, והוא נענה לאביו.

לאחר מספר שנות עבודה במחקר והוראה קיבל סטיינר בשנת 1974 את התפקיד של פרופסור לספרות משווה באוניברסיטת ז'נבה - שם הוא לימד במשך 20 שנה בארבע שפות שונות. עם פרישתו, בשנת 1994 הוא קיבל את התואר של פרופסור אמריטוס בז'נבה, וכן תואר של חברות כבוד ב Balliol College, באוניברסיטת אוקספורד. לתארים אלו הצטרפו אחרים מאוניברסיטאות שונות ומכובדות באנגליה ובארצות הברית.

סטיינר הרבה להרצות ולפרסם מחקרים ונחשב למבקר חשוב. הוא פרסם עשרות מאמרים וביקורות בעיתונות הבכירה, הן בארצות הברית והן באנגליה. על אף הרצינות הרבה שבה הוא התייחס לעבודתו, הוא היה ידוע גם כבעל הומור יבש. כשנשאל פעם איזו ספרות קלילה קרא בילדותו, הוא ענה "מובי דיק".[3]

דעותיו

ג'ורג' סטיינר נחשב לאיש אשכולות בין-תחומי, שאינו כבול בהגדרות אקדמיות או לאומיות. הוא העדיף ראייה נרחבת על פני התמחות נקודתית והדגיש שאיש משכיל צריך לשלוט בתחומי האמנות והמדע כאחד. הוא האמין שבמהותה של הלאומיות קיימים יסודות אלימים. "ניסיתי, על אף המחיר האישי והמקצועי ששילמתי, להזהיר כנגד הלאומניות והיחס לפלסטינים בישראל. יש דברים שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לעשות בגלל הזהות היהודית שלנו", טען בראיון.[4] עיקרון מהותי לחשיבתו של שטיינר התבטא במשפט הבא: "לתדהמתי, עד כמה שזה נשמע נאיבי לאנשים, ניתן להשתמש בדיבור האנושי לאהבה, לבנייה, לסליחה, אבל בד בבד גם לעינוי, לשנאה, להרס ולהשמדה."[5]

שטיינר קיבל הרבה ביקורות מצד אחד, ותמיכה מצד שני, על דעותיו בנושא הגזענות. הוא טען כי הגזענות טבועה בנו באופן מולד, והסובלנות היא רק מן השפה אל החוץ. קל מאוד לגנות גזענות באופן תאורטי, הוא קבע, אבל ברגע שבדירה שממולך מתגוררת משפחה מרעישה מג'מייקה, ובעקבות זה ערך דירתך יורד - דעתך משתנה.

עבודתו

הקריירה של ג'ורג' סטיינר השתרעה על פני מחצית מאה. הוא פרסם עשרות מאמרים וספרים שדנים בכשלים של התרבות המערבית העכשווית ובסוגיות של לשון ונסיגתה בתקופה של פוסט-שואה. התחום העיקרי של התמחותו היה ספרות משווה, ועבודתו כמבקר נטתה למחקר תרבותי-פילוסופי שהתמקד בעיקר בתרגום ובאפיונה של הלשון והתרבות.

אחד ממשפטיו הידועים על צריכת התרבות מפקפק בהשפעתה המוסרית החיובית:[6]

"אנו כבר יודעים שייתכן שאדם יקרא גתה או רילקה בערב, ואחר כך ינגן באך ושוברט, וילך לעבודת יומו באושוויץ בבוקר. לומר שהוא קרא אותם בלי להבין, או שאוזנו ערלה, היא אמירה לא רצינית. כיצד משפיעה ידיעה זו על הספרות ועל החברה, על התקווה שהפכה לאקסיומה מימי אפלטון ועד מתיו ארנולד, שהתרבות היא כוח מעדן, ושאפשר להפוך אנרגיות של הרוח לאנרגיות של התנהגות?

— ג'ורג' שטיינר בהקדמה לספרו: Language and Science

אסף שגיב אפיין את ג'ורג' סטיינר כאיש ציבור בעל מוניטין רב, שעבודתו התעסקה והתחבטה בסוגיות הנוקבות ביותר של היצירתיות האנושית, בכוחה וגבולותיה של הלשון, בקשר ההדוק שבין אמנות לתאולוגיה ובתדמית המוסרית של הציוויליזציה המודרנית. בעיני משכילים רבים, אמר שגיב, שטיינר היה מעין מורה דרך בדרכים המפותלות של הציוויליזציה האירופית.[7] עם זאת, הוסיף שגיב, דחה סטיינר כל בדלנות ולאומנות מכל סוג שהוא, כולל מדינה ציונית, עקב תמיכתו בהומניזם אוניברסלי ורדיקלי. היהודים במיטבם דווקא כאשר הם חלק מהעולם הגדול, ולא כשהם מקובצים במדינה ריבונית שלהם. הוא הרבה לצטט את הבעל שם טוב: "האמת מצויה תמיד בגלות, היא חייבת לשוטט" ואת חיים ויצמן (על אף שבטעות ייחס זאת לעזר ויצמן): "היהודים המפוזרים בעולם הם כדשן לאדמת העולם וכשהם מרוכזים הם כזבל פרות".[8]

בשנת 1966 החל גם לכתוב טור קבוע בענייני ספרות בשבועון הידוע "הניו יורקר". כ-150 מאמרים פרסם סטיינר, שבהם פתח לאמריקאים אשנב לתרבות האירופית והגדיר מחדש את תפקידו של המבקר. בזכות עבודתו זו ואחרות זכה בחברות כבוד באקדמיה האמריקנית למדעים ואמנויות, בפרס טרומן קאפוטה למפעל חיים ובמשרה בקתדרה לשירה באוניברסיטת הרווארד. "מתווך התרבות המשפיע ביותר הכותב היום בשפה האנגלית" ו"ראש הממשלה של התרבות" הם רק חלק מהסופרלטיבים שהעניקו לו מעריציו.[7]

ספרו הראשון: Tolstoy or Dostoevsky (טולסטוי או דוסטויבסקי): דן בדעות ובגישות המנוגדות, כפי שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם של השניים.

The Death of Tragedy (מותה של הטרגדיה) יצא בשנת 1961 והתבסס על עבודת הדוקטור שלו באוקספורד, בודק את הספרות החל מיוון העתיקה ועד אמצע המאה ה-20. ספרו הידוע ביותר הוא: After Babel (לאחר בבל), שיצא בשנת 1975 והיווה תרומה גדולה לתחום התרגום ומקור לתוכנית טלוויזיה.

סטיינר גם פרסם מספר ספרים בתחום הספרות יפה, ספר אוטוביוגרפי, אראטה; מאזן של חיים, (יצא בעברית בשנת 2001), ספרים על השואה וספרים אחרים בנושאים מגוונים.

ג'ורג' סטיינר זכה לפרסי הצטיינות רבים וחברויות כבוד במוסדות אקדמיים רבים.

נפטר ב-3 בפברואר 2020 בקיימברידג' שבאנגליה, שם התגורר.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ורג' סטיינר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Hahn, Daniel. Contemporary Writers in the UK. Retrieved March 26, 2008.
  2. ^ Cheyette, Bryan (February 1, 2008). "My Unwritten Books by George Steiner". The Independent. London. Retrieved March 26, 2008.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Maya Jaggi March 17, 2001). "George and his dragons". The Guardian. London. Retrieved March 27,2008.
  4. ^ , Maya Jaggi, George and his dragons, The Guardian
  5. ^ Review, D. J. R. Bruckner; D. J. R. Bruckner Is An Editor Of The New York Times Book (1982-05-02). "TALK WITH GEORGE STEINER". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2016-09-08. {{cite news}}: |first= has generic name (עזרה)
  6. ^ ראו אצל אהרן ליכטנשטיין, באור פניך יהלכון, משכל, 2012, עמ' 244–245
  7. ^ 7.0 7.1 אסף שגיב, "הבעיה היהודית של ג'ורג' שטיינר", בתוך: תכלת; כתב עת למחשבה ישראלית, מס. 12, תשס"ב, עמ' 133 - 158
  8. ^ ראו את מכתבו של ג'ורג' שטיינר בתכלת 15, סתיו 2003, עמ' 3, ואת תגובתו של עזר ויצמן בנושא, תכלת 16, חורף 2004, עמ' 3
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27204759ג'ורג' סטיינר

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ג%27ורג%27_סטיינר&oldid=1301377"