הר הדרוזים
 |
.svg)
הר הדרוזים (בערבית: جبل الدروز, תעתיק מדויק: ג'בל אלדרוז), המכונה בערבית גם "הר חורן" (جبل حوران ג'בל חוראן) או "הר הערבים" (جبل العرب ג'בל אל-ערב), הוא רמה געשית גבוהה בדרום מערב סוריה, על גבול ירדן, הכלול כיום במחוז א-סווידא.
מרבית אוכלוסיית המחוז היא דרוזית, אך גרים בו גם תושבים ערבים-נוצרים.[1] העיר הגדולה באזור היא א-סווידאא, שאוכלוסייתה מונה כ-87,000 נפש, רובם דרוזים ומיעוטם ערבים-נוצרים מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית.
הנקודה הגבוהה ביותר בהר היא תל קני, שגובהו 1803 מטר.
היסטוריה
בסוף המאה ה-17, עקב מלחמותיהם המרובות, החלה נדידה של דרוזים מאזור ריכוזם בהר הלבנון לאזור הר חורן, שישובו היה אז דליל מאוד. אחרי מאורעות 1840 ו-1860 (מעשי טבח שהביאו להתערבות מעצמות אירופה), הפכה הנדידה הדרוזית להגירה המונית ומאז קיבל הר חורן את השם "הר הדרוזים".[2] עם כינון הר הלבנון בהגמוניה נוצרית בשנת 1861, היגרו ממנו דרוזים רבים אל ג'בל א-דרוז.[3] בשנת 1909 פרץ באזור זה המרד הדרוזי בחורן.
תחת המנדט הצרפתי על סוריה הייתה באזור מדינה דרוזית אוטונומית - מדינת ג'בל א-דרוז, שהתקיימה בין השנים 1921 ל-1936. שמה של המדינה היה בתחילה מדינת סווידא על שם העיר הגדולה באזור - א-סווידאא, אך הוא שונה לג'בל א-דרוז בשנת 1927. ב-1925 פרץ בהר המרד הדרוזי בצרפתים. בהסכם העצמאות הצרפתי-סורי מ-1936 בוטל מעמדה של ג'בל א-דרוז והיא הפכה לחלק מסוריה.
באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, נמצא בהר הדרוזים הריכוז הטריטוריאלי הגדול ביותר של הדרוזים: כ-75 אלף נפש - למעלה מ-40% מכלל אוכלוסיית הדרוזים, שמנתה באותה התקופה כ-180 אלף נפש.[2]
במלחמת העצמאות של ישראל התארגן בהר הדרוזים גדוד מתנדבים דרוזי בן כ-500 חיילים והתפקד לצבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י. הגדוד, בפיקוד שכיב והאב, נלחם בקרבות רמת יוחנן, אך בעקבות הסכם עם ההגנה נסוג. מקצת אנשיו, בהנהגת איסמעיל קבלאן, ברחו מסוריה לישראל והצטרפו לכוחות הביטחון הישראלים.
יגאל אלון, משרי הממשלה הבכירים בעת מלחמת ששת הימים הגה תוכנית להפרדת הר הדרוזים מסוריה והקמת מדינה דרוזית עצמאית שתהווה חיץ בינה לבין ירדן. על פי המסופר בראיונות מוקלטים שערך,[4] דיבר עם מנהיגים כדיין, רבין ואשכול על כיבוש ג'בל א-דרוז, אך ללא הועיל:
"דיברתי על זה עם דדו, הייתי בחפ"ק שלו ודיברתי עם בר-לב וגלילי. עוד יום, מקסימום יום וחצי, אנחנו בג'בל דרוז, כדי לעודד את הדרוזים שיש להם הכרה לאומית. ביקרתי בסויידא כמה פעמים וחלמתי את חלום הרפובליקה הדרוזית שתשתרע על פני דרום סוריה, כולל הגולן, בברית צבאית עם ישראל. בניתי הרבה גם על העדה הדרוזית בארץ, שהייתה מאורגנת כבר בצה"ל, שהם יכולים לשמש גשר בינינו לבין הדרוזים האחרים..."
הדרוזים בהר הדרוזים, שומרים על קשר עם הדרוזים בישראל, ויש ביניהם קרובי משפחה רבים. בשנים 2015-2018, כאשר היה חשש לטבח מטעם דאעש בדרוזים שבהר הדרוזים, הפגינו ופעלו למענם הדרוזים בישראל.[5]
במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, תושבי ההר נהנו מסוג של אוטונומיה. הם לא התערבו בקרבות ולא התגייסו לצבא, ואף הקימו מיליציות חמושות, אך גם לא סילקו את נציגי הממשל בדמשק.[6]
באוגוסט 2023, החלו הפגנות בהר הדרוזים נגד הממשל בדמשק, עם מראות נדירים של אנשי העדה יוצאים בקריאות נגד נשיא סוריה בשאר אל-אסד. הטריגר להפגנות הוא המצב הכלכלי הקשה באזור הדרוזי.[7] זאת נוסף על הפגנות בדרעא ומקומות נוספים בדרום סוריה.[8] המנהיג הרוחני של הר הדרוזים, שיח' חיכמת אל-היג'רי, הכריז על איראן וחזבאללה (הפועלים בסוריה) כ"כובשים" ופסק שיש לאסור עליהם ג'יהאד.[9]
קישורים חיצוניים
- גנרל אנדריאה, הר הדרוזים, מערכות 8, אוגוסט 1941
- הר הדרוזים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ "Christians in Syria's Suwayda discuss history, coexistence with Druze majority". North Press. 18 בספטמבר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 94.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 142.
- ^ אמיר אורן, ושוב ויתרתי. אלא מה, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2007
- ^
נעה שפיגל, אלפי דרוזים הפגינו היום בעקבות רצף פיגועים של דאעש בהר הדרוזים בסוריה, באתר הארץ, 28 ביולי 2018
- ^ אהוד יערי, סוף החלום על הר הדרוזים בסוריה, באתר מאקו, 6 בדצמבר 2021
- ^ אמיר בר-שלום, משני צדי הגבול, הדרוזים עוברים טלטלה המאיימת לפוצץ את הסטטוס קוו, באתר "זמן ישראל", 29 באוגוסט 2023
- ^ אסף גבור, "דאעש עם חליפות": עדויות לירי חי בהפגנות ענק נגד אסד בסוריה, בעיתון מקור ראשון, 21 באוגוסט 2023
- ^ אהוד יערי, אסור להסס: מסדרון להר הדרוזים ומהר!, באתר מאקו, 2 באוקטובר 2023
39175020הר הדרוזים