בקתת נידה

בקתת נידה (באמהרית, מרגם גוג'ו או מוגאט גוג'ו (בקתת הטמאות), או יא דאם גוג'ו (בקתת הדם)) הוא מבנה ששימש את נשות קהילת ביתא ישראל באתיופיה לטהרה מדם נידה או דם יולדת. בקתות נידה היוו חלק קבוע במבנה הכפרים הביתא ישראלים ומהוות אחד ממנהגי הטהרה המחמירים הייחודיים לקהילה. במרכזי ההגירה באתיופיה, ובחלק ממקומות היישוב של הקהילה בישראל, הוקמו בקתות נידה, בתצורה חדשה, המאפשרת לנשות הקהילה להמשיך ולקיים במידת מה את מנהגי הטהרה המסורתיים.

בקתת נידה בכפר היהודי אמבובר שבצפון אתיופיה.

מבנה ופעילות

בקתות הנידה מוקמו בשולי הכפר, אך לא נתפסו כחלק ממנו אלא כחיצוניות לו. הבקתות הובדלו מבקתות המגורים במעגל אבנים שהקיף ותחם אותן. מעגל האבנים הוקם במרחק של מטר עד מטר וחצי מן הבקתה. תיחום זה סימן את הגבול בין אזור טהור לטמא ונועד למניעת מגע אדם עם השוהות בו, דבר שהיה מטמאו ודורש את היטהרותו. הבקתות הכילו את המתחמים והכלים הבסיסיים הנדרשים לשהות בהם, ורוהטו בצורה בהתאם.

הנשים נהגו להגיע אל בקתות הנידה עם החפצים האישיים הדרושים להן לזמן שהייתן ולא היו יוצאות את תחומן. נשות המשפחה ספקו להן אוכל שהונח מחוץ לגדר. בתום ימי הנידה הנשים היו צמות ויוצאות לטבול בנהר תחת השגחת אישה אחרת, מסתפרות, סורקות שערן, קוצצות ציפורניים וטובלות שוב ושוב בנהר. הן היו שוטפות את הבגדים שלבשו בזמן נידתן ולובשות בגדים נקיים שהובאו מביתן. את החפצים בהם עשו שימוש בימי נידתן היו מטהרות או שוברות. לאחר מכן שבו אל בתיהם ואל חיי השגרה. נשים העומדות ללדת היו מגיעות לבקתת הנידה עם תחילת הצירים, בליווי שכנות וקרובות משפחה שיסייעו להן בלידה, ושוהות בה עד תום שבעת הימים הראשונים למן לידת תינוקן, במקרה של לידת בן זכר, או ארבעה עשר יום במקרה של לידת בת. בתום תקופה זו היו עוברות לבית היולדת (ארס גוג'ו), בקתה דומה, שגם היא מוקמה מחוץ לכפר ונחשבה לתחום טמא ומנודה, בו שהו היולדות עם תינוקותיהן עד תום ימי טומאתן. בכפרים הקטנים בהם לא היו בתי יולדות, היולדות המשיכו לשהות בבקתות הנידה עד עבור ימי טומאתן.

תיאור של בקתת הנידה מביא משה בר-יודא, שליח הסוכנות היהודית לאתיופיה בשנים 1957-1958, בדיווח משנת 1964:

בכל כפר יש "בית הנידה", זוהי ביקתה קטנה, שלפעמים אף אינה גבוהה כדי קומת אדם, עשויה טיט וקש (וראיתי אחת, בכפר הנמצא ליד הכביש, שאינה אלא תא-הנהג של משאית ישנה) מוקפת שורת אבנים, בה יושבת האישה כל ימי נידתה, ופרט לילדים קטנים המביאים לה אוכל - איש לא יעבור את מחסום האבנים. יולדת זכר נמצאת שם ארבעים יום ויולדת נקבה שמונים יום (ויקרא י"ב) יחד עם התינוק הנולד, ולא זו בלבד, אלא שהיא גם יולדת שם, שהרי מיד כשילדה היא טמאה. הביקתה הזאת אין בה שום סידורי-נקיון ובקושי מצע למשכב, בדרך כלל כמה עורות כבשים הפרושים על האדמה

— משה בר-יודא, עם הפלשים בכפריהם בחבש, מחניים צ"ג-צ"ד, תשכ"ד

הלכות נידה, זבה ודם יולדת

מסורת ביתא ישראל החמירה בענייני טומאה וטהרה, והתייחסה אל מקום יישוב הקהילה כאל מקום קדוש ואל בני הקהילה כאל משרתים בקודש. כחלק מנוהג זה תבעה מבני הקהילה שנטמאו לצאת מתחום הכפר עד היטהרותם. 'אישה עם דם' נחשבה לפי המסורת לבלתי טהורה ועל כן למנודה, ונדרשה שלא לבוא במגע עם בני הקהילה ולשהות בבית הנידה עד מלאות ימי טהרתה. בני אדם שבאה במגע עימם נחשבו לטמאים והיה עליהם להיטהר, וכך גם החפצים עימם באה במגע. חומרות אלו ננקטו בהתייחס לנידה, לזבה וליולדת.

נידה

אישה בנידה נדרשה לצאת את הכפר לשבעה ימים מיום תחילת הווסת. אנשים וחפצים שבאה במגע עימם נחשבו לטמאים ונדרשו להיטהר מטומאתם. הלכות נידה הנהוגות בביתא ישראל הן כלשון המקרא, למעט ההחמרה הנוהגת בתחום יישוב הקהילה ובבני הקהילה כקודש, מרחיקה את הנידה אל מחוץ לתחום הכפר ואוסרת כל מגע עימה ועם חפציה. מקור הדין הוא בספר ויקרא:

וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.

— ספר ויקרא, פרק יח', פסוק י"ט

וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא. וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּכָל-כְּלִי אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְאִם עַל-הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-הִוא יֹשֶׁבֶת-עָלָיו בְּנָגְעוֹ-בוֹ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.

— ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוקים י"ט-כ"ד

בתום ימי נידתן, קודם חזרתן לכפר, נהגו בנות ביתא ישראל לצום ולטבול בנהר, לטהר בטבילה את חפציהן או להיפטר מהם.

זבה

הלכות זבה (אישה המדממת בימים בהם לא צפוי וסת) הנהוגות בביתא ישראל הן כלשון המקרא, שוב, למעט ההחמרה הנוהגת בתחום יישוב הקהילה ובבני הקהילה כקודש, מרחיקה את הזבה אל מחוץ לתחום הכפר ואוסרת כל מגע עימה ועם חפציה. מקור הדין הוא בספר ויקרא:

וְאִשָּׁה כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ אוֹ כִי-תָזוּב עַל-נִדָּתָהּ כָּל-יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא. כָּל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל-יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה-לָּהּ וְכָל-הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ. וְכָל-הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְאִם-טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח-לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל-הַכֹּהֵן אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת-הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ.

— ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוקים כ"ה-ל

בתום ימי הטומאה הייתה האישה המטהרת צמה ויורדת להיטהר בנהר, מחליפה את מלבושיה ומטהרת את בגדיה המשומשים וחפציה. הקרבת קורבן חטאת ועולה בהם מצווה הזבה נעשתה על ידי כהני היישוב בפתח המסגיד.

יולדת

אישה בתחילת צירי הלידה נחשבה אף היא לטמאה, ונדרשה לשהות מחוץ לכפר; בבית הנידה - עד מלאת ימי טהרתה מטומאת נידה -, ולאחר מכן בבית היולדת - עד מלאת ימי טהרתה מטומאת יולדת. מקור הלכות יולדת אף הוא בספר ויקרא, כאשר שוב, מסורת ביתא ישראל קוראת אותו לחומרה ונוהגת בחומרת יולדת כבחומרת נידה, ומנדה את היולדת אל מחוץ לקהילה, כמו ממקום קודש, למן תחילת הצירים עד תום ישיבתה על 'דמי טהרה':

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.

— ספר ויקרא, פרק יב', פסוקים א' - ה'

אישה עם צירים הייתה יוצאת לבקתת הנידה בליווי נשים ממשפחתה או שכונות שיסייעו לה בלידה. אחר הלידה הייתה נשארת בבקתת הנידה לשבת את ימי נידתה - שבעה ימים במקרה של לידת בן זכר או ארבעה עשר ימים במקרה של לידת בת. בתום ימי נידתה הייתה היולדת עוברת לבקתת היולדות. במידה ולא היה בכפר בית יולדות בית הנידה שימש תחתיו. טקס המילה לבן זכר התקיים בבית היולדות. לאחריו היו היולדת ותינוקה נותרים בבית היולדות עד מלאות ארבעים יום ללידה. אם ילדה ההרה בת הייתה יושבת בבקתת היולדות עד מלאות שמונים יום ללידה. בתום ישיבתה על דמי טהרתה, הייתה היולדת צמה ויורדת עם תינוקה לנהר, שם הייתה רוחצת, טובלת שוב ושוב, גוזזת את צפרניה, מסתפרת, מכבסת בגדיה ומטהרת את חפציה. את התינוק הנולד הייתה גם כן טובלת בנהר, לטהרו מטומאתה. לפנות ערב הייתה לובשת בגדים נקיים ושבה לכפר בו, בסמוך לביתה או למסגיד, היו עורכים לכבודה ולכבוד הנולד חגיגה עמוסת כיבודים. הכהן היה מברך את היולדת והנולד ברכות רבות. אחר היה מוקרב קורבן יולדת והנולד היה מקבל את שמו. בחירת הקורבן הייתה לפי יכולתה של המשפחה: כבש לעשירים, עוף למבוססים ומאפי לחם למעוטי יכולת.

ראו גם

• טומאה וטהרה בביתא ישראל

עיינו גם בפורטל פורטל ביתא ישראל הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ביתא ישראל. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בביתא ישראל על כל רובדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות, דת ועוד.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26764466בקתת נידה