בנגור (מיין)
 | |
| מדינה |
 ארצות הברית |
|---|---|
| מדינה |
 מיין |
| מחוז | מחוז פנובסקוט |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 61,210 |
|
www | |
בָּנְגוֹר (באנגלית: Bangor) היא עיר במחוז פנובסקוט, במדינת מיין, ארצות הברית. בעבר נקראה העיר בשם "העיר המלכה" (the Queen Cityt).[1]
אטימולוגיה
בנגור נוסדה בשנת 1791, כישוב בשם "מטע קנדוסקיאג" על שם הנהר שנקרא בפי הילידים האמריקאים בשם זה (אנ').[2] היישוב גדל והפך לעיירה ובשנת 1834 שוּנה שמו לבנגור. השראת השם ככל הנראה משיר הלל וולשי[3] וכן זהו גם שמה של עיר בווילס: בנגור, גוויניד.
חלק תושבי ארצות הברית הגו את שם העיר באופן שונה ועל רקע זה בשנת 2015 הקליטו ידוענים מקומיים ובעלי עסקים את סרטון היוטיוב "איך להגות את השם בנגור" (How to Say Bangor),[4] שהושר לצלילי השיר "We Are the World".
היסטוריה
מורשת ילידית
אנשי שבט פּנובּסקוט (אנ') חלק מהעם וָואבָּנָקי (אנ'), התגוררו באזור סביב בנגור של ימינו במשך אלפי שנה לפחות[5] וכיום מיושבים על אדמות שהוקצו להם בשמורת חצי האי פנובסקוט (כ-75 קילומטרים דרומית לבנגור).[6] אנשי הפנובסקוט התקיימו מצייד ולקט ועסקו מעט בחקלאות.
הקשר הראשוני של אנשי השבט עם האירופאים החל במאה ה-16 באמצעות סחר פרוות רווחי, כאשר אנשי פנובסקוט סחרו בפרוות תמורת סחורות אירופאיות. החקירה האירופאית המתועדת הראשונה של האזור נערכה על ידי אסטוואו גומז (Estêvão Gomes), נווט פורטוגלי בשירות ספרדי, בשנת 1524. סמואל דה שמפלן הגיע בעקבותיו בשנת 1605 והישועים הקימו מיסיון במפרץ פנובסקוט בשנת 1609 כחלק מהמושבה הצרפתית אקדיה. עמק נהר הפנובסקוט נותר במחלוקת בין צרפת לבריטניה עד שנות ה-1750.
התיישבות מוקדמת
ההתיישבות האירופית החלה בשנת 1769 כאשר ג'ייקוב באזוול (Jacob Buswell) הקים במקום יישוב קהילתי בן שתים עשרה משפחות. בתוך שנים ספורות גדל היישוב ושמו נקבע לסנברי (Sunbury) או קנדוסקיאג. בשנת 1791 נקבע השם בנגור.[7]
מלחמת העצמאות
אנשי פנובסקוט תמכו באמריקאים במלחמת העצמאות, על סמך הבטחות של גורמי ממשל לכבד את שטח פנובסקוט ולספק סיוע. הבטחות אלו נתמכו ואושרו על ידי הגנרל ג'ורג' וושינגטון במכתב משנת 1777, אך נשכחו במהרה לאחר שהאמריקאים ניצחו את הבריטים.[8]
עידן המסחר בעץ
במאה ה-19עסקה בנגור במסחר בעצים והפכה למרכז מסחרי. אגן הניקוז של נהר פנובסקוט אפשר תנאים מצוינים לגידול עצים. בחורף נוצל השלג להובלת העצים בגרירה באמצעות סוסים. באביב פעלו המנסרות שהיו מונעות על ידי מי הנהר והעצים המעובדים נשלחו מנמל בנגור לשווקים ברחבי העולם.[9]
בשנת 1860 הפכה בנגור לעיר נמל העצים הגדולה בעולם. העיר הפעילה 150 מנסרות לאורך הנהר ושלחה מעל כ-423,776 מטרים מעוקבים של עץ בשנה. בשנת 1860 בלבד, 3,300 ספינות עצים עברו דרך הנמל של בנגור.[9] שגשוג סחר העץ הביא לפיתוח העיירה ובנייתן של אחוזות מפוארות, שרבות מהן שרדו ברובע ההיסטורי ברודוויי בבנגור (אנ'). בשל השגשוג כונתה בנגור בשם: "העיר המלכה של המזרח".
תקופת מלחמת האזרחים
מלחמת האזרחים האמריקאית השפיעה באופן משמעותי על בנגור. בשנת 1861 אספסוף תקף את משרדי העיתון "בנגור דיילי יוניון" (Bangor Daily Union), שעורכו החזיק בדעות "דרומיות" והם הרסו את מכונות הדפוס ושרפו ציוד ברחוב. העיתון הפסיק להתפרסם עד לאחר המלחמה.
בנגור תרמה תרומה משמעותית למאמץ המלחמתי של האיחוד. רגימנט חיל הרגלים המתנדבים השני של מיין, שגויס בבנגור והאזור, היה בין היחידות הראשונות שעזבו את מיין בשנת 1861 והשתתף בקרב הראשון של בול ראן. רגימנט הארטילריה הכבד הראשון של מיין, שאף הוא גויס בבנגור, ספג את האבדות הגבוהות ביותר מכל הרגימנטים של האיחוד במהלך המלחמה.[10]
גיוון תעשייתי
מעבר לתעשיית העץ, התפתחו בבנגור יכולות ייצור מגוונות. העיר הפכה ליצרנית מובילה של מוקסינים, ושלחה למעלה מ-100,000 זוגות מדי שנה עד שנות ה-80 של המאה ה-19.[11] בין מוצרי היצוא מהעיר היו גם לבנים ועורות שנשלחו לשווקים מרוחקים כמו סין, איי הודו המערבית ודרום אמריקה.
על אף ההצלחות התעשייתיות והמסחריות, בנגור צריכה הייתה להתמודד עם מגבלות גאוגרפיות ותנאי מזג אוויר, כמו הנהר שלא מתאים לכלי שיט גדולים והקופא בחודשי החורף, מה שהגביל גם את השוק המקומי של העיר בהשוואה למתחרים כמו העיר פורטלנד במיין.
החדשנות בתעשייה המקומית נמשכה גם בתחילת המאה ה-20. מפעלי הברזל Hinkley & Egery בבנגור (לימים Union Ironworks) פיתחו בשנת 1856 מנוע קיטור בשם "Endeavor" שזכה במדליית זהב בתערוכה בניו יורק וכן הומצאה בבנגור רכבת עם מפלסת השלג הראשונה לרכב בשנות ה-20.[12]
השינוי הכלכלי
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 השתנתה כלכלת בנגור בעיקר בשל מציאת חלופות לתעשיית העץ המסורתית ומסילות ברזל שהחליפו את התחבורה על הנהר, להובלת סחורות. משקיעים מקומיים תמכו בפיתוח מסילות ברזל, כולל מסילת הרכבת בנגור - ארוסטוק (Aroostook), שפתחה את צפון מחוז ארוסטוק להתיישבות ופיתוח כלכלי.
שריפות גדולות שיבשו מעת לעת את התפתחות העיר, כמו השריפות הגדולות בשנים 1856, 1869 ו-1872 ו השריפה הגדולה ב-1911.
התחדשות עירונית
בשנות ה-60 נהרסו "ציוני דרך" היסטוריים במרכז העיר, כמו בניין העירייה הישן ותחנת הרכבת, במסגרת תוכנית ההתחדשות העירונית. התכנית יחד עם בניית "קניון בנגור" וחנויות גדולות שנפתחו לאחר מכן בפאתי העיר הביאו לדעיכה של מרכז העיר.[13] המרכז החל להתאושש בשנות ה-90, כאשר חנויות ספרים, בתי קפה, מסעדות, גלריות ומוזיאונים מילאו את מקום החנויות הישנות שעמדו ריקות. בנוסף, אזור חוף הנהר חודש ונפתח, מה שהחיה מחדש את המרכז התרבותי ההיסטורי של העיר.[14]
אקלים
בבנגור שורר אקלים יבשתי לח, המתאפיין בחורפים קרים ומושלגים וקיצים חמים. טמפרטורת היום הממוצעת נעה בין 7.5− מעלות צלזיוס בינואר ל־20.8 מעלות ביולי. בממוצע, ב-20 לילות בשנה יורדת הטמפרטורה מתחת ל־18− מעלות צלזיוס, וב-55 ימים בשנה הטמפרטורה נשארת מתחת לאפס, מתוכם 49 ימים בחודשים דצמבר עד פברואר. בממוצע נרשמים 6 ימים בשנה שבהם הטמפרטורה עולה על 32 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה בעיר הייתה 36− מעלות צלזיוס ב-10 בפברואר 1948 והגבוהה ביותר הייתה 40 מעלות צלזיוס ב-19 באוגוסט 1935.
עונת הגידולים החקלאיים בבנגור (חופשית מכפור) נמשכת כ-152 ימים, בין מאי לאוקטובר.
עונת השלגים נמשכת בדרך כלל מ־23 בנובמבר עד 4 באפריל. כמות השלג, בממוצע שנתי עומד על כ-189 סנטימטרים, כאשר בחורף 1979–1980 נרשמו רק 56 סנטימטרים ובחורף 1962–1963 נרשם שיא של 4.62 מטרים.
דמוגרפיה
| מפקד | אוכלוסייה | %± |
| 1800 | 277 | — |
| 1810 | 850 | 206.90% |
| 1820 | 1,221 | 43.60% |
| 1830 | 2,867 | 134.80% |
| 1840 | 8,627 | 200.90% |
| 1850 | 14,432 | 67.30% |
| 1860 | 16,407 | 13.70% |
| 1870 | 18,289 | 11.50% |
| 1880 | 16,856 | −7.8% |
| 1890 | 19,103 | 13.30% |
| 1900 | 21,850 | 14.40% |
| 1910 | 24,803 | 13.50% |
| 1920 | 25,978 | 4.70% |
| 1930 | 28,749 | 10.70% |
| 1940 | 29,822 | 3.70% |
| 1950 | 31,558 | 5.80% |
| 1960 | 38,912 | 23.30% |
| 1970 | 33,168 | −14.8% |
| 1980 | 31,643 | −4.6% |
| 1990 | 33,181 | 4.90% |
| 2000 | 31,473 | −5.1% |
| 2010 | 33,039 | 5.00% |
| 2020 | 31,753 | −3.9% |
| 2022 (*) | 31,588 | −0.5% |
(*) על פי הערכה
כלכלה
בין המעסיקים העיקריים בעיר ובאזור: שירותים וקמעונאות, קזינו, שירותי בריאות, מוסדות השכלה גבוהה ומפעל ייצור של ג'נרל אלקטריק.[15]
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של בנגור
הערות שוליים
- ↑ Wayne E. Reilly, Why is Bangor called The Queen City?, Bangor Daily News, 2013-08-18 (באנגלית)
- ↑ kkάtaskki | penobscot-dictionary, penobscot-dictionary.appspot.com
- ↑ Ballou, Maturia Murray (1853). Gleason's Pictorial Drawing-room Companion (באנגלית). F. Gleason.
- ↑ Sutherland Weston Marketing Communications (21 ינו' 2015). "How To Say Bangor, Maine — "We Are Bangor"". YouTube. נבדק ב-11 בנובמבר 2025.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Abbe Museum, Abbe Museum (באנגלית)
- ↑ Penobscot Nation | Departments & Info | Indian Island, Maine (באנגלית)
- ↑ "Bangor". The New International Encyclopædia. Vol. 2 (1st ed.). Dodd, Mead. 1903.
- ↑ Penobscot Nation, Wabanaki Alliance (באנגלית)
- ^ 9.0 9.1 Life on a Tidal River - Bangor: Lumber Capital of the World, bangor.mainememory.net
- ↑ Richard Bouchard, Maine Medal of Honor Recipients, www.ametro.net
- ↑ Penobscot moccasins, Bangor, 1834, Maine Memory Network (באנגלית)
- ↑ Bangor and Aroostook Railroad snow plow, ca. 1920, Maine Memory Network (באנגלית)
- ↑ Bangor In Focus: Urban Renewal, bangorinfo.com
- ↑ City of Bangor | Business Development, Major Development Initiatives: Waterfront Redevelopment, www.bangormaine.gov
- ↑ Administrator, Major Employers - Population Data - Choose Bangor, www.choosebangor.com (באנגלית)
בנגור (מיין)42175802Q327012