בית יהודיוף-חפץ
בית יהודיוף-חפץ, הידוע גם בכינויו "הארמון של המשיח" או בקיצור "הארמון" וגם כ"בית יהודיוף", נבנה בשנים 1905 - 1914 ברחוב עזרא בשכונת הבוכרים בירושלים. הבניין הוכרז "אתר מורשת לאומית". הבית נבנה עבור אלישע יהודיוף ומשפחתו, תושבי העיר קוקנד שבאוזבקיסטן, ובמימונו. הבית נבנה בפועל בעזרת חמיו ישראל חפץ ובנו צבי, תושבי ירושלים.
מבנה הבנין
האדריכל דוד קרויאנקר, שחקר את הבית, תאר אותו כך: "הבנין המפואר והבולט ביותר בשכונת הבוכרים. ארמון המגורים הוא וילה בסגנון רנסאנס איטלקי מהמאה ה-16 וה-17, בתוספת עיטורי מוטיביים יהודיים". הבנין תוכנן כנראה על ידי אדריכל איטלקי. הארמון הוא בנין מלבני דו קומתי ובעל קומת מרתף ובה מקווה. אורכו כ-55 מטר ורוחבו 20 מטר. בקומת הקרקע יש מסדרון מרכזי ברוחב 3 מטר ועשרה חדרים מכל צד. גם בקומה העליונה, שגובה תקרתה 5 מטר, יש מסדרון (עם שני פתחי זכוכית אובליים להחדרת אור למסדרון בקומת הקרקע) וחדרים משני צידיו. בנוסף יש שני אולמות גדולים במיוחד: האחד הוקדש לבית כנסת ובו עמודי שיש ורודים שתומכים שלוש קשתות וארון קודש מעץ, והשני שימש כחדר אוכל. תקרת חדר האוכל עוצבה כפירמידת זכוכית שבראשה מגן דוד ובקצותיה גלגלים זעירים. בהפעלה חשמלית, דבר יחודי בארץ באותה תקופה ואולי גם כיום, אפשר היה להזיז את הפירמידה על גבי שתי מסילות ברזל שהונחו על הגג, וכך נפתח פתח גדול בתקרת החדר. בסוכות כיסו את הפתח בסכך והחדר הפך לסוכה כשרה על פי כל חוקי ההלכה. גג הבנין שטוח וסביבו מעקה מפואר עשוי סבכת ברזל מסוגננת ועמודי אבן נמוכים שבראשם גביעי אבן. הבית רוצף במספר דגמים של מרצפות, כולל דגם של מגן דוד. תקרת המסדרון וחלקם העליון של הקירות עוטרו על ידי הצייר שמואל מלניק בציורי טבע ונוף מארץ ישראל ואירופה וכן במוטיבים יהודיים כמו קבר רחל, מערת המכפלה, הכותל ועוד. כמו כן נכתבו על הקירות משפטים כמו "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", "גור אריה יהודה" ועוד. בשנות השלושים של המאה העשרים חידש ושיפץ את הציורים האומן יצחק ב"ק.
לארמון שתי כניסות ראשיות: האחת מובילה ממרכז החזית הראשית לקומת הקרקע, ומשם דרך גרם מדרגות רחב לקומה העליונה, והשניה מובילה באמצעות שני גרמי מדרגות חיצוניים ועגולים ישירות לקומה העליונה.
קיצור תולדות יהודיוף וחפץ
אלישע יהודיוף נטש את אמירות בוכרה ועבר לקוקנד עם עוד 50 משפחות יהודיות. התיישב בעיר העתיקה ולאחר הכיבוש הרוסי בנה את ביתו הגדול בעיר החדשה. לפרנסתו עסק במסחר בכותנה ובקוקון (משי גולמי) אותם גידלו המוסלמים. אלישע היה תלמיד חכם ושומר מצוות. הוא אירח בביתו שד"רים (שליח דרבנן) מארץ ישראל, ביניהם המורה יהודה קאשטיל (אביו של הצייר משה קסטל). בנוסף לעבודתו הקדיש אלישע זמן רב לצורכי ציבור. היה פטרון האומנות ותמך במורים, הקים מוסדות חינוך ויסד קופת גמ"ח בקהילה. ביתו שימש מרכז לתלמידי חכמים. תרם למוסדות צדקה בארץ ישראל בנוסף לתרומותיו לעניים בקוקנד. ב-1907 השתתף אלישע במשלחת בת 4 חברים של יהודי טורקיסטן אל ההנהגה הרוסית בסנט פטרסבורג כדי לבטל את גזרת הגירוש שהוטלה על היהודים. אלישע תרם לצאר ניקולאי מיליון רובל ולאות תודה קיבל ממנו בטקס מרשים בארמונו מדליה מוזהבת עליה נכתב "בהוקרה ליהודיוף". נכלל בין חמש המשפחות בקוקנד שנודעו כ"מלכי הכותנה" והיה סוחר בגילדה הראשונה של העיר. עם סיום בניית ביתו ברחוב רוזנבאך בעיר החדשה של קוקנד אלישע נשא לאישה את דבורה מג'יד ונולדו להם ארבע בנות: לאה, עדינה, קציעה ומזל-טוב. ב-1896 נפטרה דבורה. בתום שנת האבל נסע אלישע לירושלים והתארח אצל ישראל חפץ, שהיה מראשי העדה הבוכרית בעיר וגר בעיר העתיקה, שם פגש בבתו מלכה והם התאהבו, נישאו ונסעו לקוקנד. למלכה ואלישע נולדו שבעה ילדים: אברהם, יצחק, חפציבה, יעקב, שרה, אהרן וישראל. כולם נולדו בקוקנד פרט לאחרון שנולד בירושלים.
כדי לא להיות לעול על חמיו ישראל חפץ בעת ביקוריו בירושלים החליט אלישע לבנות לו ולמשפחתו בית בעיר. כיון שהוא עצמו חי בקוקנד הוא ביקש מחמיו ישראל לבצע את הבניה בפועל וישראל נענה. לשם כך נעזר בבנו צבי. ישראל חפץ הוא בנו הבכור של דוד "מלמד" חפץ, שנחשב ליהודי הראשון שהגיע לירושלים מבוכרה עם משפחתו כבר ב-1871 והתגורר בחצרו של הרב אהרן עזריאל, ראש ישיבת המקובלים "בית אל". ישראל נישא לשרה, בתו של הרב עזריאל, ונולדו להם ארבעה ילדים: בכורה-רבקה, מלכה-ריינה, צבי ושולמית. ב-1911 פרסם אליעזר בן-יהודה בעיתון "האור" מאמר גדול שכותרתו "בוני ירושלים", שם הוא מספר על הבניה החדשה בעיר. בסוף המאמר מביא א. בן-יהודה רשימה של בניני ציבור יפים והוא מסיים במילים: "והעולה על כולם הבניין החדש שבונה האדון חפץ הצעיר בשכונת רחובות של הבוכרים לדירה פרטית לגיסו ולו". אין חולק שצבי חפץ לא בנה את ה"ארמון" בשבילו ושהוא לא גר בארמון (היה לו בית משלו) וכיון שהיה תלמידו של אליעזר בן-יהודה וגם חברו, הרי שהאחרון הכיר אותו היטב וידע שהבית לא נבנה בעבורו, הרי שאין זו אלא טעות של הבחור הזעצאר והיה צריך להיות כתוב: "לגיסו ולאחותו". מכאן גם נובע שם הבית "יהודיוף-חפץ", שהוא על שם בעליו: אלישע יהודיוף ומלכה חפץ. בפסח תרע"ד-1914 הגיע אלישע עם משפחתו לירושלים כדי לחנוך את ביתו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וגזירת הגירוש על הנתינים הזרים חזרה המשפחה לקוקנד. בזמן המהפכה הבולשביקית באסיה התיכונה הולאמו והוחרמו ביתו, עסקיו ורכושו של אלישע בקוקנד והוא נשלח למאסר.
לאחר שאלישע שוחרר ממאסרו הוא תכנן את בריחתם הנועזת של שניים מבניו, אברהם ויעקב, עם דודם צבי חפץ, שהיה בין מקימי הגימנסיה העברית בסמרקנד ואף ניהל אותה. למרבה הצער צבי חלה בעת הבריחה, נפטר ונקבר בבומביי שבהודו. ב-1921 הוברחו לירושלים מלכה עם שאר הילדים וב-1925 התאחד אלישע עם משפחתו. ב-1940 נפטר אלישע (86) ונטמן בהר הזיתים, בחלקת קבר של המשפחה. ב-1966 נפטרה מלכה (86) ולאחר מלחמת ששת הימים נטמנה לצד בעלה בהר הזיתים.
אירועים שהתקימו בבית יהודיוף-חפץ
כאשר התפנה בית יהודיוף-חפץ מיושביו ב-1914 השתלטה עליו הממשלה הטורקית והוא שימש כמפקדה של הצבא הטורקי. עם סיום המלחמה הושכר הבניין לבית היתומים "ציון" של הרב בלומנטל. בפסח 1918 נערך בבית ליל סדר גדול ומפואר לחיילים היהודים בצבא הבריטי. ב-24.5.1948 ערכו יהודי ירושלים בבית יהודיוף-חפץ קבלת פנים לגנרל אלנבי בהשתתפות חיים ויצמן וג'יימס רוטשילד. ב-22.2.1921 נערכה בבית ועידת היסוד של הרבנות הראשית, בה נבחרו הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרב ראשי אשכנזי והרב יעקב מאיר נבחר לרב הראשי הספרדי "הראשון לציון". ב-1918 נפתח בבית יהודיוף-חפץ בית הספר שפיצר וב-1932 נכנס האצ"ל למרתף הבניין ששימש מרכז פעילות האצ"ל בירושלים. מקום המדינה ועד ימינו מושכר הבית לעיריית ירושלים שמשכנת בו בתי ספר חרדיים.
הארמון של המשיח
השם "הארמון של המשיח" שבו מוכר בית יהודיוף-חפץ הוא אגדה אורבנית. בתחילת המאה ה-20 היה בית יהודיוף-חפץ הבית הפרטי הגדול והמפואר ביותר לא רק בשכונת הבוכרים אלא בירושלים כולה. בבית היה בית כנסת שרבים מתושבי שכונת הבוכרים באו להתפלל בו וחדר אוכל גדול, שבו נערכו חתונות ושמחות לא רק של בני המשפחה. מסיבות אלו קראו לו בני ירושלים על דרך הקיצור "הארמון". בנין מפואר זה שכן בקצה שכונת הבוכרים, שהיתה בזמנה שכונה יוצאת דופן מבין כל השכונות שנבנו מחוץ לחומות. השכונה תוכננה ונבנתה בסגנון אירופי עם רחובות רחבים ורבים מבני ירושלים באו לטייל בה. אחד מאלה היה הסופר ש"י עגנון, שאהב מאוד את השכונה בכלל ואת בית יהודיוף-חפץ בפרט, ובספרו "שירה" כתב:
גדול שבכולם היה הבית המפואר שנבנה לשם המלך המשיח, שכשיבוא משיח צדקנו יבוא לירושלים תחילה ויבואו האבות והזקנים והמלכים והשרים ואנשי כנסת הגדולה להקביל פניו ועמהם צדיקים רבים ונכבדים, והכינו להם אחינו עולי בוכרה בית גדול וטוב...
גלריה
לקריאה נוספת
- רחל ברקאי, משפחת יהודיוף ו'הארמון' בשכונת הבוכרים בירושלים, ירושלים 2024.
- זאב ענר (עורך), סיפורי בתים: סיפורם של שבעים בתים בתולדות ההתיישבות, אורבך, תל אביב, 1988.
- שמואל הולנד ""ואלה תולדות", שערים ורחובות" בתוך: אייל מירון (עורך), ירושלים וכל נתיבותיה, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1996 (עמוד 237).
- עדנה בן-יהודה, "בית יהודיוף-חפץ וגם הארמון של המשיח", הוצאה עצמית, 2014
- דרור ורמן, הבוכארים ושכונתם בירושלים, ירושלים: יד בן-צבי, ה'תשנ"ב, שאלו שלום ירושלים
קישורים חיצוניים
- עדנה בן יהודה בית יהודיוף-חפץ – "הארמון" בפורטל אסיה-ישראל
- ידיעות ירושלים, 2014
- מיכאל יעקובסון: סיבוב בארמון למשיח בשכונת הבוכרים בירושלים, באתר 'חלון אחורי', 21 באוגוסט 2023
הערות שוליים
בית יהודיוף-חפץ40619842Q12404560