בית הכנסת באופבה

בית הכנסת באופובה (בצ'כית: Opava, בגרמנית: בית הכנסת בטרופאו (Troppau)), הוא בית כנסת יהודי לשעבר, שהיה באופבה (אנ'), באזור שלזיה, שבצ'כיה. העיר נמצאת באזור שלזיה האוסטרית, שעד לשנת 1918 הייתה בשיטת האימפריה האוסטרית, ונקראה טרופאו. לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה לחלק ממדינת צ'כוסלובקיה ושמה שונה לאופובה.

היסטוריה

האזכור הראשון של יהודים בטרופאו מתוארך לשנת 1281. אך במאות הבאות לא נמצא אזכור ליהודים שגרו בעיר, וייתכן שהם גורשו, אך אין מסמך המאשר זאת. האזכור הנוסף הוא בתחילת המאה ה-16, בשנת 1501, שאז ניתן אישור זמני ליהודי העיר לשוב ולגור בה, אך הם גורשו סופית בשנת 1523. בשנת 1737 התגוררו בדוכסות 20 משפחות יהודיות.^[1]

בתחילת המאה ה-19 חזרו משפחות יהודיות לטרופאו. לאחר שקבלו זכויות אזרחיות, האוכלוסייה היהודית התרחבה, ובשנת 1849 הוקמה "אגודת בית כנסת בטרופאו", ודוד הירש שימש כנשיאה בין השנים 1854 ל-1866, ובפעילותו התקבל אישור בשנת 1863 להקים בעיר קהילה יהודית זמנית. בשנת 1850 הוקם בית הכנסת הראשון בעיר,^[2] ונפתח בית ספר יסודי יהודי דתי, שנסגר בשנת 1905. במחצית השנייה של המאה ה-19, גדל מספרם של המשפחות היהודיות מ-134 נפש בשנת 1867, ל-1127 נפש ב-1921, שהיו כ-3% מאוכלוסיית העיר. בשנת 1930, גרו בעיר 971 תושבים יהודים מוצהרים, שהיו 2.6% מהאוכלוסייה,^[2] אך ההיסטוריונים טענו שהמספר האמיתי היה גבוה יותר.

רב העיר בין השנים 1879 ל-1907, היה ד"ר אברהם בלוה. לאחר מותו, כיהן הרב ד"ר שמעון פרידמן, שהיה ציוני נלהב.^[1] נשיא הקהילה בין השנים 1888 ל-1919, היה ד"ר תאודור זוננשיין, שתרם מהונו לבניית בית הכנסת החדש.

בשנת 1919, לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשנחתם הסכם חוזה סן-ז'רמן, עברה העיר טורפאו שהייתה בשלזיה האוסטרית למדינת צ'כוסלובקיה, למרות אחוז הגרמנים הגבוה שחי בעיר. שמה הוחלף לאופבה, והעיר נוהלה על ידי ועדה שכללה 14 צ'כים, שנים-עשר גרמנים ושני חברים יהודים. בתקופה זו הוקמה בשולי העיר חוות האימונים של תנועת החלוץ. והאוכלסייה היהודית שהתפתחה וגדלה עד אז, התמעטה מאוד בעקבות הגירה גדולה בעיקר לארצות הברית ולישראל.

לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933, קמו תנועות פרו-נאציות באזור חבל הסודטים. ובהסכם מינכן צורפה אופאבה לרייך הגרמני. כשבתקופה זו גרו באופובה כ-120 יהודים. בקיץ 1939, גורשו יהודי העיר הנותרים למחנה בסטרושוביץ (גר'). וב-1940 הועברו משם למחנות ריכוז שונים, וכמעט כולם נרצחו.

לאחר מלחמת העולם השנייה, ב-9 באוגוסט 1945, הוקמה מחדש בעיר קהילה יהודית קטנה, שמנתה כמאה חברים, בעיקר יהודים מרותניה הקרפטית (אנ') (כיום: זקרפטיה) שהיו בקורפוס הצ'כוסלובקי הראשון, וממשחררי צ'כוסלובקיה, שהתיישבו בעיר, ואתם מספר שורדי שואה. נשיא הקהילה היה בתחילה קרל וינר, שהוחלף שנה לאחר מכן על ידי עמנואל גובה. החזן הראשי בין 1945 ל-1948 היה איגנטיוס מוסקוביץ', שכבר החזיק בתפקיד זה לפני המלחמה בין 1936 ל-1938. בעקבות גל ההגירה לאחר ההפיכה בפראג בפברואר 1948, שהעלתה את הקומוניסטים לשלטון בצ'כוסלובקיה, התמעטו החברים, וב-1959 הקהילה הייתה מסונפת לקהילה באוסטרובה, ובעיר עדיין פעל בית הכנסת עד 1970.^[1] נכון ל-2026, אין קהילה יהודית באופאבה.

מבני בית הכנסת

אין מידע על בית הכנסת ובית הקברות שהיו בימי הביניים בעיר.^[2]

בשנת 1850 היו בקהילה היהודית 24 מתפללים, שהתפללו בחדר שכור בבית סמוך לרחוב צווישן-מרקטן (Zwischen-Märkten) כמקום תפילה. בשנת 1850 נרכש מבנה חדש לבית הכנסת, שנחנך על ידי רב העיר צ'שין. חלק ממגרש בית הכנסת שימש כבית קברות.^[3]

ארבע שנים לאחר מכן, המבנה הפך לקטן מדי עבור מספר היהודים ההולך וגדל. לצורך בניית בית כנסת חדש, קנתה הקהילה היהודית בית בשנת 1854 בסכום של 2,000 גולדן. הבית הקיים נהרס ונבנה במקומו בית כנסת, על ידי אנטון וילשה, בסגנון אדריכלות נאו רומנסקית (אנ') בית הכנסת נחנך ב-7 בספטמבר 1855. המבנה הצר, שולב בשורת בתים בורגניים, והיה מורכב משני קומות שהסתיימו בגמלון חצי עגול.

באותה שנה, הקהילה הקימה בית קברות חדש בפינת רחובות ולסלבינובה ומירובה,^[3] ורכשה את הבית מספר 17 ואת גינת הבית הסמוך, כשהגן שימש עבור בית קברות והבית שימש כחדר טהרה ובית לוויות. הקברים מבית הקברות הקודם הועברו למקום החדש, שהיה פעיל עד שנת 1892. נהרס על ידי הנאצים,^[3] ורק חלק מחומת המתחם נשארה. בשנים שאחרי כן קברו בית הקברות היהודי החדש באופובה (צכ') שהיה במתחם סמוך לבית הקברות העירוני, בו קבורים גם קדושי השואה, והמקום פעיל עד היום.^[2]^[3]

בשנת 1869, מבנה בית הכנסת החדש כבר היה קטן מדי, המבנה התערער והייתה סכנת קריסה. בשנת 1886 נסגר בית הכנסת רשמית בשל ליקויים בבנייה, וחברי הקהילה עברו זמנית להתפלל במקום שכור עד להשלמת בנייתו של בית כנסת החדש. הבניין הישן הועבר לשימוש כאולם ספורט לבית הספר, ובהמשך הוסב לקולנוע תחת השם Troppauer Lichtspiele. הבניין נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945.^[4]

בית הכנסת החדש

לאחר שנבדקו מספר אתרים לבניית בית הכנסת החדש, בשנת 1892 החליטה הקהילה לרכוש חלקת אדמה ליד רחוב רינגשטראסה בסכום של 13,650 גולדן, וב-16 במאי 1892 הוציאו מכרז לאדריכלות בניית בית הכנסת, בה זכה האדריכל הווינאי יעקב גרטנר, כשחבר השופטים הודיע שהפרויקט של גרטנר "הוא אצילי ומכובד, ויהיה קישוט מרהיב של העיר". תוכניות גרטנר הבסיסיות אושרו בשנת 1893 והוצגו לרשויות. ב-12 במאי 1895, הציג גרטנר לוועד הקהילה את התוכניות המפורטות והערכת העלויות, ולאחר מספר שינויים קלים בתוכניות, ביניהם הגבהת והרחבת כיפת התקרה, הונפק היתר בנייה ב-23 ביולי 1895, כשגרטנר מונה לאחראי על ניהול ופיקוח האתר.

בשל קשיים כלכליים, הבנייה של בית הכנסת החדש בפועל החלה רק כעשר שנים לאחר סגירת בית הכנסת הישן. בשנת 1895 הוקמה קרן מימון שארגנה הגרלה שאושרה על ידי משרד האוצר המלכותי ב-25 ביוני 1895, בו הוצעו 6,000 כרטיסים במחיר גולדן אחד, וההגרלה התקיימה ב-31 בדצמבר 1896 בחדר הישיבות של הקהילה היהודית.

דפי התוכניות לבניה

תכנית קומת הקרקע
תכנית קומה ראשונה
תכנית החזיתות
חתך אורך
חתך רוחב

לאחר בחירת בעלי המלאכה השונים על ידי גרטר, בנובמבר 1895 החלו העבודות שהתארכו למעלה מהמתוכנן ורק בסוף מאי 1896 הותקן הגג והכיפה הגדולה. לאחר השלמת הבנייה, התקיים טקס חנוכת הבית החגיגי ב-8 בדצמבר 1896.^[2] הטקס שהחל בשלש אחרי הצהרים, כלל הכנסת ספר תורה, ניגון בעוגב, הדלקת נר תמיד דרשה ושירה, לאחר מכן בשעות הערב סעודת מצווה במסעדת פרומנדה, וריקודים עד שעה מאוחרת.

העלות הכוללת של הבנייה הייתה כ-87,100 גולדן, הרבה מעבר לתקציב המתוכנן שהיה 62,600 גולדן, למרות שנבחרו חומרים זולים יותר כדי להפחית עלויות. ולדוגמה, מעקה הבימה, שתוכנן להיבנות משיש, הוחלף במעקה עץ אלון.

מבנה

בית הכנסת, שתוכנן על ידי האדריכל היהודי-אוסטרי יעקב גרטנר ונבנה בסגנונות אדריכלות נאו רומנסקית (אנ') והאדריכלות נאו-מורית, הושלם בשנת 1895.

גג המבנה

בראש המבנה גג כיפה גדול, שבאמצעו מגדל עם סמל מגן דוד בראשו, עומד על בסיס תוף (אנ') מתומן, כשבחזית מצד צפון-מערב שני מגדלים תואמים בצידי המבנה, ובראשם סמל המגן דוד. הקיר עשוי לבנים אדומות שביניהם רצועות בטון מצופות בטיח לבן.

קירות חיצוניות

לבית הכנסת היו שמונה דלתות כניסה: חמש דלתות בחזית הראשית, ודלת אחת בשלושת הצדדים האחרים. קומת הקרקע ממוקמת בגובה 90 ס"מ מעל פני הקרקע. ארבע החזיתות סימטריות, ומחולקות למספר שורות לבנים, וביניהם בליטות לומברדיות (אנ') בצבע לבן. הם מעוטרים בקרניז. הסגנון המזרחי מובלט בעזרת עשרים עמודי פינה שבראשם צריחונים תפוחים, המחוברים במעקה בסגנון מורי. קיר החזית מסתיים בגמלון משולש שבראשו, מעט שקוע, בנוי סמל לוחות הברית.

בית הכנסת היה באורך 33 מטרים וברוחב 18.20 מטרים. גובה מרכז הכיפה, שמעליה פנס גג מתומן, הוא 29 מטרים. בראש מגדלי הפינה, פנס הגג ולוחות הברית, היה סמל מגן דוד בולט. הכניסה הראשית, במרכז החזית, מורכבת משלושה פתחים מלבניים מאבן, שבראשם שלושה קשתות זהים, שמעל כל אחד מהם שלושה פתחים קטנים עם קשתות חצי-עגולות, ובהמשך חלונות גדולים שבראשם אוקולוסים, בסגנון רומנסקית. גרם מדרגות רחב מוביל לדלתות הכניסה מעץ, הפתוחים למבואה דרכה נכנסים לאולם התפילה המרכזי. הגישה לגלריה המיועדת לעזרת הנשים היא דרך המדרגות שממוקמות במגדלי הפינה.

בחזית הדרום-מזרחית (האחורית) יש דלת אחת מרכזית, דרכה נכנסים לחדר התפילה הקטן, לחדרי הספח, חדרי הרב והחזן, ולגרם המדרגות המובילות לקומה העליונה ומשמש את המקהלה והעוגב. העיטור של חזית זו דומה בכל לזו של החזית הראשית.

שתי החזיתות הצדדיות זהות לחלוטין, ובניגוד לחזיתות הקדמיות והאחוריות, החלק המרכזי שבו קבועה הדלת בולט מעט, ומעליו חלון קשתי גדול שבראשו אוקולוס, ומשני צידי הדלת נמצאים שני זוגות של חלונות מאורכים. מלבד השינוי הזה, עיצוב כל הקירות החיצוניות דומה.

פנים המבנה

פנים בית הכנסת ניתן לתיאור רק משתי תמונות של פנים בית הכנסת ההרוס, ומהתוכניות של האדריכל גרטנר.

בכניסה מהצד הצפון-מערבי, נכנסים תחילה למבואה, וממנה להיכל בית הכנסת. הכיפה ממוקמת במרכז ההיכל, ונתמכת על ידי ארבעה עמודים. משני צידי מבואת הכניסה ישנם גרמי מדרגות גרניט, המובילות לעזרת הנשים הבנויה כגלריה משלושה כיוונים של אולם בית הכנסת, ומכילה 144 מקומות ישיבה.

באולם התפילה הגדול ישנם 204 מושבים לגברים, המסודרים בשורות, ופונים לכיוון ארון הקודש. במרכז האולם נמצאת הבימה המוגבהת, אליה עולם בחמש מדרגות, ומוקפת במעקה בסגנון רומנסקי. בקיר הדרום-מזרחי נמצא ארון הקודש שבו מונחים ספרי התורה, ומשני צדדיו, שני עמודים סמוכים. ובראשו לוחות הברית המעוטרים בעושר.

מאחורי אולם התפילה המרכזי נמצא חדר תפילה קטן נוסף. מצד שמאל של המדרגה עליה בנוי ארון הקודש, יש דלת שמובילה למסדרון שבו נמצאים חדרי הרב והחזן, וגרם מדרגות המוביל למרפסת המקהלה, הממוקמת מעל לארון הקודש.

המבנה מקבל אור טבעי מספק במשך שעות היום בזכות חלונות קשתיים חצי-עגולים דו-חלקיים, הממוקמים בכל קומה, ופנס הגג שבמרכז הכיפה. בנוסף, ישנם נברשות, מנורות ופמוטים לנרות.

הריסת בית הכנסת

במשך ארבעים שנה, בית הכנסת היה המרכז הדתי והתרבותי של הקהילה היהודית.

בליל הבדולח, בתחילת נובמבר 1938, נהרס ונשרף בית הכנסת עד היסוד,^[2] על ידי נאצים סודטים מקומיים, בנוכחות קהל גדול שצפה בשריפה.^[5] הנאצים מנעו גישה לבית הכנסת, והכבאים שנוכחו במקום רק הגנו על המבנים הסמוכים. מראה שריפת בית הכנסת הבוער מתואר בעיתון המקומי "Deutschen Post für das Sudetenland":

"האש דווחה מאוחר מדי. כשהכבאים הגיעו, השריפה כבר התפתחה כל כך עד שלא הייתה עוד אפשרות להילחם בה בהצלחה. לכן, עבודת הכבאים הוגבלה להגנה על המבנים הסמוכים. מפחיד ומרהיב היה המראה של הלהבות הבהירות והזוהרות בארבעת מגדלי הפינות והכיפה המרכזית הגדולה של המקדש, שלבסוף נשברה לחלוטין ברעש עז. אתמול דרכי הגישה היו מלאות בצופים, שהגיעו לכאן במספרים גדולים כדי לצפות בבית הכנסת בוער. משטרת ההגנה (Schutzpolizei) והמשטרה המסייעת (Hilfspolizei) אסרו גישה. מבית הכנסת, רק הקירות החיצוניים נותרו עומדים... שרידי בית הכנסת השרוף, שנבנה בסגנון יהודי מזרחי טיפוסי במקום יפהפה במרכז עירנו והיה תדמית עירנו, ייהרסו בקרוב עד היסוד... ובקרוב נבנה מבנה ראוי לעיר באתר שבו עמד המקדש"

— בתרגום חופשי מגרמנית מכתבה שהתפרסמה ב-11 בנובמבר 1938

מבנה בית הכנסת היה אחד מהמבנים הייחודיים ביותר מסוגו בצ'כוסלובקיה שלפני המלחמה.^[1]

שם הרחוב בו עמד בית הכנסת במקור עדיין נושא את השם “U synagogy” (בית הכנסת U). בסמוך לבית הכנסת היה ביתו של הרב, שנבנה באותו סגנון אדריכלי, שרד את פרעות הנאצים ונשמר.

אנדרטה לבית הכנסת שנהרס

ב-17 ביולי 2013 נחנכה באתר בית הכנסת ההרוס אנדרטה העשויה משני גושי גרניט אדום מיובאים מאפריקה, המזכירים את צבע מבנה בית הכנסת, ועליהם סיפור היסטוריה של בית הכנסת, והכיתוב בעברית:

אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי

— ספר בראשית, פרק כ"ח, פסוק ט"ז

הפעילות להקמת האנדרטה בוצעה על ידי הפרויקט בוצע על ידי יארוסלב בורדה, וברטיסלב טומה, נכדו של אחד הכבאים, שלא הורשו להציל את המבנה בליל הבדולח. יוצר האנדרטה הוא האדריכל יאן קובאר, ששיתף פעולה עם בנאי מאופבה, כמיל לודוויג. יסודות האנדרטה נשענים על אבנים משרידי הקיר המקורי של בית הכנסת.^[4]

האנדרטה עלתה יותר משלוש מאות אלף קרונות, ומומנה על ידי חברת התרופות הישראלית טבע שיש לה סניף בעיר. והיא תוכננה כמעט חמש עשרה שנה.