ביאפרה
| |||
 | |||
| מוטו לאומי | שלום, אחדות וחופש | ||
|---|---|---|---|
| המנון לאומי | ארץ השמש העולה | ||
| ממשל | |||
| משטר | רפובליקה | ||
| שפה נפוצה | אנגלית, איגבו | ||
| עיר בירה | אנוגו | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אפריקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| פרישה מניגריה | 30 במאי 1967 | ||
| פירוק | |||
| כניעה לניגריה בעקבות התבוסה במלחמת ביאפרה | 15 בינואר 1970 | ||
| ישות קודמת |
 ניגריה | ||
| ישות יורשת |
ניגריה | ||
| שטח בעבר | 77,306 קמ"ר (נכון ל־1967) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 13,500,000 (נכון ל־1967) | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | לירה ביאפרית | ||
| שונות | |||
 | |||
הרפובליקה של ביאפרה (Republic of Biafra) הייתה מדינה קצרת ימים, שמרדה בשלטון ניגריה, והתקיימה בין 1967 ל-1970 בדרום מזרח ניגריה, תוך מלחמה בשלטון המרכזי. שמה של המדינה ניתן לה על שם מפרץ ביאפרה באוקיינוס האטלנטי, שעל חופיו שכנה.
רק מדינות מעטות - גבון, האיטי, חוף השנהב, טנזניה וזמביה - הכירו בעצמאות ביאפרה, אך מדינות נוספות - רודזיה, דרום אפריקה וצרפת - סיפקו לה סיוע צבאי חשאי, ואף ישראל העבירה לה נשק שלל שנתפס במלחמת ששת הימים. איי סאו טומה ופרינסיפה, אז בשליטת פורטוגל, היו מוקד חיוני של העברת סיוע הומניטרי. לעומתן, בריטניה וברית המועצות העניקו סיוע צבאי לניגריה.
ההסגר שהטילה ניגריה על ייבוא סחורות לביאפרה הוביל בסופה של המלחמה לאסון הומניטרי. מספר המתים במלחמה, ברעב ובמחלות מוערך בשני מיליון.
היסטוריה
ערך מורחב – מלחמת ביאפרה
בינואר 1966 כשל ניסיון הפיכה צבאית של קצינים מבני האיגבו בממשלת ניגריה. הניסיון הוביל למעשי טבח בבני איגבו בצפון ובמערב המדינה, ומאות אלפי בני איגבו נמלטו לאזורי המוצא שלהם[1]. באזורים אלה ערכו האיגבו פרעות בבני קבוצות אחרות. רוב בני האיגבו, שמנו אז על פי ההערכה 7 מיליון נפש, התגוררו בחבל המזרחי של ניגריה, שמושלו הצבאי היה לויטננט קולונל צ'וקוומקה אודומגוו אוג'וקוו (Chukwuemeka Odumegwu Ojukwu), בן איגבו[2]. ב-30 במאי 1967 הכריז אוג'וקוו על פרישת המחוז מניגריה, ועל הקמת מדינה עצמאית שבירתה אנוּגוּ[3]. לחבל, שאין לו גישה לים, סופחו אזורים מדרום, השוכנים לחוף המפרץ, ובהם מרבצי נפט גדולים. באזורים אלה שכנו קבוצות אתניות שאינן איגבו, שהמתח בינן לבין האיגבו הדומיננטיים פגע ביכולת העמידה של ביאפרה[1].
ימים אחדים לאחר הכרזת העצמאות פלש צבא ניגריה לביאפרה, ובמהרה דחק את הביאפרים לאזורי האיגבו בלבד, צר עליהם מכל העברים והחל להדק בהדרגה את טבעת המצור. בירת המדינה הועברה שלוש פעמים לאזורים פנימיים יותר. המתקפה המכרעת החלה בדצמבר 1969. בראשית ינואר 1970 נמלט אוג'וקוו, ב-13 בינואר חתם סגנו על הסכם כניעה לכוחות הניגרים וב-15 בינואר בטלה באופן רשמי הרפובליקה של ביאפרה[4].
לאחר המלחמה
החשש ממעשי טבח המוני ופעולות נקם לאחר המלחמה לא התממש, ונעשה מאמץ לפיוס ולשיקום האזורים שנפגעו במלחמה, בכספי הנפט. עם זאת, פקידי ממשלה מבני האיגבו שעזבו את משרותיהם בממשל הניגרי כדי לעבוד בממשלת ביאפרה לא קיבלו את משרותיהם בחזרה. מתחים אתניים ודתיים עדיין קיימים בעוצמה רבה בניגריה. תנועה לחידוש הרפובליקה של ביאפרה בראשות נאמדי קאנו פועלת בניגריה החלה מהעשור השני של המאה ה-21 ובקרב גולים מחוצה לה. ראש התנועה נעצר ושוחרר בשנת 2015, אך מאז 2017 לא נראה בציבור[5].
יחסי ישראל-ביאפרה
בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 מדינת ישראל החלה לקשור קשרים עם "מזרח ניגריה" (חבל הארץ שהיה אחר כך לביאפרה), שהייתה באותה עת מדינת חסות בריטית אוטונומית כחלק מהפדרציה של ניגריה[6], כאשר ניגריה החלה בתהליך של קבלת עצמאות מלאה מבריטניה[7]. בתקופה בה מדינת ישראל ביקשה ליצור קשרים עם מדינות רבות באפריקה, וסייע להם במודרניזציה בתחומי החקלאות, התעשייה והביטחון. בשנת 1959 שר המסחר של מזרח ניגריה אף הגיע לביקור בישראל[8]. בנוסף באותה שנה חברת "תה"ל" הישראלית הקימה חברת בת מקומית לפיתוח מקורות מים[9]. שנה אחר כך ביקר גם שר האוצר בישראל[10].
ביוני 1961 ראש ממשלת מזרח ניגריה הגיע לביקור רשמי בישראל[11], וחתם על מספר הסכמים לשיתוף פעולה[12]. אחר כך נשלחו כמאה מומחים מישראל למזרח ניגריה, בעיקר לסייע בתחום החקלאות והבנייה (באמצעות חברת "סולל בונה"). חלקם נשארו במדינה בזמן שפרצה מלחמת האזרחים[13].
עם פריצת מלחמת ביארפה, ישראל תחילה לא התערבה במלחמה[14], אך לאחר שהחלו להגיע ידיעות על רצח עם בביאפרה במהלך 1968[15][16], ישראל החליטה לספק לה סיוע צבאי וסיוע הומניטרי[4][17], זאת גם על רקע תמיכת מדינות ערב ובראשם מצרים בממשלה הפדרלית שפעלה נגד ביאפרה[18]. ישראל הושיטה סיוע הומניטרי רב לקורבנות בביאפרה, שהגיע הן באופן רשמי מהממשלה והן באמצעות פעילים פרטיים[19], שבין הבולטים שבהם היה אייבי נתן[20], שהנחית עזרה בשיתוף פעולה עם מגן דוד אדום[21]. למרות הסיוע שניתן לה מדינת ביאפרה לא הוכרה רשמית על ידי מדינת ישראל[22].
קישורים חיצוניים
- ביאפרה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ביאפרה: אחרי שלושים שנה אתר הבי.בי.סי
הפגנת הוועד למען ילדי ביאפרה וראיון עם אייבי נתן, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1 דקה, 1968- שנתיים למלחמת ביאפרה, הארץ, 6 ביוני 1969
- מותה של ישראל האפריקאית, "העולם הזה (שבועון)", גיליון 1689 מ-14 בינואר 1970, עמוד 27
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אליעזר ליבנה, שואת האיבו והעם היהודי, הארץ, 5 ביולי 1968
- ↑ מזרח־ניגריה נטלה לידיה המתקנים הפדרליים בתחומה - צו ההחרמה עשוי להרחיב הקרע במדינה, הארץ, 20 באפריל 1967
- ↑ מזרח ניגריה מגייסת צבאה, הארץ, 5 ביוני 1967
- ^ 4.0 4.1 מותה של ישראל האפריקאית, "העולם הזה (שבועון)", גיליון 1689 מ-14 בינואר 1970, עמוד 27
- ↑ אליעזר היון, הקהילה שחולמת להקים מדינה יהודית באפריקה, באתר ynet, 16 באוגוסט 2024
- ↑ ישראל אוירבך, ניגריה שוב לא תחזור לג'ונגל, למרחב, 12 באוגוסט 1955
מ. בן אפרים, חבלי העצמאות של ניגריה, על המשמר, 14 ביוני 1957 - ↑ ר. וואלטש, הניסוי הגדול בניגריה, הארץ, 28 בנובמבר 1958
- ↑ שר המסחר הניגרי - לביקור- יידון פיתוח קשרים עם מזרח ניגריה, הארץ, 5 באוגוסט 1959
עתי"ם, יצא שר־המסחר של מזרח ניגריה, על המשמר, 11 באוגוסט 1959 - ↑ חברת ישראל-ניגריה לפיתוח מקורות מים, דבר, 10 ביולי 1959
- ↑ הגיע שר־האוצר של מזרח־ניגריה, למרחב, 12 באוגוסט 1960
- ↑ ראש ממשלת מזרח ניגריה הגיע לביקור רשמי בארץ - קבלת פנים ממלכתית בנמל־התעופה לוד, הארץ, 15 ביוני 1961
נחום פונדק, עם ראש ממשלת מזרח ניגריה אצל תלמידים אפריקאיים ב"אורט", דבר, 19 ביוני 1961 - ↑ אושר דו"ח ישראלי על פיתוח החקלאות במזרח ניגריה, הארץ, 17 בנובמבר 1961
- ↑ מומחה ישראלי שחי בביאפרה וראה את תוצאות הטבח קורא לישראלים - הצילו, "העולם הזה (שבועון)", גיליון 1612 מ-24 ביולי 1968, עמוד 14
- ↑ ישראל מכחישה סיוע לביאפרה, על המשמר, 22 בפברואר 1968
- ↑ סיוע לרצח עם, הארץ, 10 ביולי 1969
- ↑ אושוויץ באפריקה, "העולם הזה (שבועון)", גיליון 1611 מ-17 ביולי 1968, עמוד 15
- ↑ מקור באו"ם: ישראל סיפקה לביאפרה נשק שלל סובייטי, מעריב, 5 בפברואר 1970
אורי דן, ניגריה מאשימה את ישראל במתן סיוע צבאי למורדים בביאפרה, מעריב, 21 בפברואר 1968 - ↑ אליעזר ליבנה, שואת האיבו והעם היהודי, הארץ, 5 ביולי 1968
- ↑ ילדי ירושלים למען ביאפרה, למרחב, 9 באוגוסט 1968
ייערך מבצע התרמה המוני למען ביאפרה, דבר, 20 באוגוסט 1968
ילדי שדות־ים תרמו ימי עבודה למען ילדי ביאפרה, דבר, 9 במרץ 1969
קרן למען ביאפרה, הארץ, 5 באוגוסט 1968 - ↑ אייבי הגיע עם מזון לביאפרה, הארץ, 5 בספטמבר 1968
- ↑ יונה שמשי, מ.ד.א. יסייע בכסף ובמזון לפליטי ביאפרה, למרחב, 16 ביולי 1968
מד"א מארגן פעולה נרחבות למען ביאפרה, דבר, 24 ביולי 1968 - ↑ שר הפנים של ביאפרה - העם הביאפרי יקבל בכל לב הכרה ישראלית, הארץ, 5 באוגוסט 1968
| מדינות שההכרה בהן מוגבלת | |
|---|---|
|
ביאפרה40808747Q178469