אתרי המכרות העיקריים בוולוניה

אתרי המכרות העיקריים בוולוניה

**אתר מורשת עולמית**
	בואה דו קאזייה
	בואה דו קאזייה
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2012, לפי קריטריונים 2, 4
מדינה	בלגיה

אתרי המכרות העיקריים בוולוניה שבבלגיה הם אתר מורשת עולמית שהוכרז על ידי אונסק"ו ב-2012. באתר נכללים המכרות גראן ארנו, בואה-דו-לוק, בואה דו קאזייה, ובלגן. בנימוקי ההכרזה של אונסק"ו נאמר כי:

ארבעת המכרות של האתר יוצרים רצועה באורך 170 קילומטרים וברוחב 3 עד 15 קילומטרים, החוצה את בלגיה ממזרח למערב. האתר מורכב ממכרות הפחם שהשתמרו במדינה בצורה הטובה ביותר מאז המאה ה-19 והמאה ה-20. הם מהווים דוגמא לאדריכלות האוטופית מהתקופות הראשונות של העידן התעשייתי באירופה כחלק ממכלול משולב של תעשייה ואורבניזציה, בעיקר בעיר מכרה הפחם ומגורי העובדים של גראן-הורנו שתוכננה על ידי ברונו רנאר במחצית הראשונה של המאה ה-19. בואה-דו-לוק כולל מבנים אחדים שהוקמו בין 1838 ל-1909 ואת אחד ממכרות הפחם הוותיקים ביותר באירופה, המתוארך לשלהי המאה ה-17. באזור וולוניה קיימים מאות מכרות פחם, אך התשתית של רובם אינה קיימת עוד, ואילו בארבעת הרכיבים של האתר הרשום לעיל קיימת שלמות רבה ביותר

— עמוד האתר באונסק"ו

היסטוריה

ישנן השערות ולפיהן פחם היה הדלק ששימש כמקור האנרגיה למערות היפוקאוסט רומיות עתיקות. השימוש המתועד הראשון בפחם באזור ולוניה היה במאה ה-12 ובמאה ה-13, והיה זה אחד המקומות הראשונים באירופה שבהם נעשה שימוש בפחם. הפחם בוולוניה נוצל למטרות ביתיות ולמטרות תעשיות, ובהן ייצור זכוכית, לבנים וצבע. במהלך המאה ה-17 החל השימוש בפחם גם בתעשיית ייצור הפלדה. באמצע המאה ה-18 החל השימוש הראשוני בדלק קוק באזור לייז' ושרלרואה, ובתקופה זו נעשה השימוש הראשון במכונות מבוססות מנועי קיטור לצורך ניקוז המכרות.

הכרייה התת-קרקעית החלה להתפתח במהירות בתחילת המאה ה-19 הודות ליוזמות חקיקה צרפתיות ואימוץ שיטות כרייה בריטיות, כך שניתן היה לייצר בקלות רבה יותר קוק עבור תעשיית הפלדה ובהמשך גם לתעשיית המכונות שהחלה להתפתח באירופה. ב-1830 הפכה בלגיה למדינה עצמאית, ובעקבות כך הואצה התפתחותה של תעשיית המכרות הוולונית והיא הפכה למרכז תעשייתי חשוב באירופה של המהפכה התעשייתית. במחצית השנייה של המאה ה-19 נכנסו לשימוש תהליכים חדשניים נוספים, ובהם חיתוך סלעים באמצעות אוויר דחוס, שימוש במשאבות, ניצול הפחם בתעשייה הכימית וכדומה.

תעשיית המכרות המתפתחת באזורים שמחוץ לוולוניה גרמה לתחרות גוברת, שהגיעה לשיא בתחילת המאה ה-20. פעילות המכרות נמשכה לאורך כל השנה למרות מאורעות כגון מלחמת העולם הראשונה והשפל הגדול, ובעקבות הפעילות האינטנסיבית נוצר קושי לכרות את הפחם באזורים יותר ויותר עמוקים והמכרות למעשה "הזדקנו". אחדים מהמכרות בוולוניה ספגו נזקים במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה החליטה ממשלת בלגיה להגביר את כריית הפחם כדי לסייע בשיקום נזקי המלחמה. החלטה זו נתקלה בקשיים לאור התדלדלות המשאבים, ותנאי העבודה במכרות הפכו לקשים ביותר. רווחיות המכרות המשיכה להתדרדר, וב-1955 נסגר מכרה גראן-הורנו. המקום היה נטוש במשך 12 שנים, שבסיומן נטלו את האחריות עליו רשויות המדינה. דוגמה לתנאי העבודה הקשים היא האסון שהתחולל בבואה דו קאזייה ב-1956, ובו נהרגו כורים אחדים.

ב-1951 הייתה בלגיה אחת מבין שש המדינות המייסדות של קהילת הפחם והפלדה האירופית, שמטרתה הייתה ללכד את משאבי הפחם והפלדה של אירופה. הייתה זו הזדמנות לחדש את הפעילות במכרות הוולונים, אך ב-1958 החלה מגמה של סגירת מכרות לא רווחיים ובתוך שנים אחדות אבדו כ-20,000 מקומות עבודה בתעשיית המכרות הוולונית. ב-1959 הוקמה חברה שמטרתה לאגד את כל המכרות הוולונים ולסגור את אלה שהפכו לחסרי תועלת, ולהפעיל רק את המכרות שעדיין ניתן היה לנצלם. בשנות ה-70 החל השימוש בשיטות מודרניות במכרות שעדיין ניתן היה להפיק מהם פחם, ובהם מכרה בלגן. עם זאת, המכרות המעטים שנותרו פעילים נאלצו להתמודד עם התחרות של ייבוא פחם זול ממקומות כגון אפריקה, ובין 1983 ל-1984 נסגרו מכרות הפחם האחרונים שעדיין היו פעילים.