אצולה לפנים

אֲצוּלָה לְפָנִים
	אֲצוּלָה לְפָנִים בְּכִסֵּא עֲרָבוֹת לְאֶרֶץ מְשׁוּכָה בְּחַבְלֵי אֲהָבוֹת בְּאָרוֹן גְּנָזָהּ אֲבִיר הַתְּעוּדָה וְעִזּוּז צְפָנָהּ בְּחַדְרֵי לְבָבוֹת רְבִיד חֵן נְתַתָּהּ מְסַיֵּם חֲתַמְתָּהּ בְּפֶה הַחֲלַצְתָּהּ כְּגִשְׁמֵי נְדָבוֹת הֲמוֹנֵי חֲסָדִים תְּשַׁלַּח סְבִיבָךְ וּבִמְצוֹק זְמַנִּים תְּהִי לָךְ רְחוֹבוֹת מְאוֹרָהּ יְאִירָךְ בְּלֵילָךְ וְיוֹמָךְ אֲבָל לֹא כְשֶׁמֶשׁ תְּכֻסֶּה בְעָבוֹת שְׂמַח כִּי בְשֶׁלָּהּ תְּאֻשַּׁר תְּבוֹרָךְ בְּכָל הַבְּרָכוֹת אֲשֶׁר בָּהּ כְּתוּבוֹת

אֲצוּלָה לְפָנִים הוא פיוט שנכתב על ידי רבי אברהם אבן עזרא.

הפיוט במקור חובר לשמחת תורה, אך יהודי תימן נוהגים לאומרו בעת הוצאת ספר תורה בשמחת תורה ובחג שבועות, ויש שאומרים את הפיוט גם בעת הכנסת ספר תורה.

תוכן הפיוט

שני הבתים הראשונים של הפיוט עוסקים בדברי שבח לתורה. הבתים הבאים מברכים את "חתן תורה" – הקורא שזוכה לקרוא את הקטע האחרון של חומש "דברים" בחג שמחת תורה, ובכך חותם את סדר קריאת התורה באותה שנה.

לאחר הפיוט אומרים כל הציבור:

וְהַלְלוּיָהּ. זַמְּרִי לְמַלְכֵּךְ בַּת צִיּוֹן. הַנּוֹתֵן עָלַיִךְ בְּסִינַי הוֹדוֹ. סְגָלֵךְ וּבְחָרֵךְ לִהְיוֹתֵךְ מֵעָם יוֹדְעֵי סוֹדוֹ. זֶרַע אַבְרָהָם יְדִידוֹ. הוֹדוּ לַי"י כִּי טוֹב. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְהַלְלוּיָהּ: