אלכסנדר אורלוב

אלכסנדר אורלוב

אלכסנדר אורלוב (ברוסית: Александр Михайлович Орлов , נולד: לייב פלדביין; ‏21 באוגוסט 1895 – 25 במרץ 1973) היה קצין בכיר יהודי בנ.ק.ו.ד., ארגון הביון והמשטרה החשאית של ברית המועצות בתקופת סטלין. שירת כסוכן תושב ברפובליקה הספרדית השנייה בתקופת מלחמת האזרחים והבריח את מלאי הזהב של הרפובליקה הספרדית לברית המועצות. בעת הטיהורים הגדולים ערק לארצות הברית על מנת למנוע את הוצאתו להורג, ושם תיעד את פשעי סטלין.

ראשית דרכו

לייב פלדביין, שאימץ מאוחר יותר את השם אלכסנדר אורלוב, נולד בשנת 1895 למשפחה יהודית מסורתית בעיר בוברויסק (אז בתחומי האימפריה הרוסית). אביו היה סוחר עצים ובעקבות השפל הכלכלי שנגרם על ידי מלחמת העולם הראשונה עבר לעסוק במסחר במוסקבה. שם החל לייב הצעיר (ידידיו קראו לו לב או לאון) ללמוד במכון לזרובסקי ללימודי שפות אסיאתיות. לאחר שני טרימסטרים עבר ללימודי משפטים באוניברסיטת מוסקבה. בשנת 1916, בטרם סיים את לימודיו, גויס לצבא האימפריה הרוסית. בעקבות המהפכה הרוסית, שהתחוללה בשנת 1917, נמצא מתאים להשתתף בקורס קצינים, דבר שנמנע עד אז מיהודים, אך הוא פנה לפעילות פוליטית והצטרף למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. בעקבות יציאת רוסיה מהמלחמה הוא נתמנה לראש שירות המידע של המועצה הכלכלית הסובייטית העליונה. העבודה המנהלית שעממה אותו והוא הצטרף כקצין לצבא האדום.

בשירותים החשאיים

במסגרת הצבא האדום הוא הוצב לשירות המודיעין הצבאי ה-גה-אר-או בגזרת קייב בירת אוקראינה. הוא הוביל אישית לוחמים למבצעי חבלה בשטח המוחזק על ידי הצבא הלבן. בשנת 1920 השתתף במלחמה הפולנית-סובייטית שבה רכש ניסיון בתחום הריגול הנגדי. בשירותו שם הופנתה אליו תשומת לבו של פליקס דזרז'ינסקי ראש הצ'קה, שירות הביטחון והמשטרה החשאית הסובייטית הראשונה, והוא צירף אותו לשורות ארגונו ומינה אותו לראש המודיעין הנגדי של משמר הגבול בגזרת ארכנגלסק. בשנת 1921 השתחרר והמשיך בלימודי המשפטים באוניברסיטת מוסקבה.

בשנת 1921 השלים אורלוב, שנקרא אז "לב ניקולסקי", את לימודי המשפטים והחל לעבוד כעוזר בבית המשפט הסובייטי העליון. בין היתר עזר לנסח את הקוד הפלילי הסובייטי. כשסיים את לימודי המשפטים בשנת 1923 הוא הוצב לשרת במחלקה הכלכלית של הג.פ.או. - שירות הביטחון של ברית המועצות כשהוקם שנה קודם לכן. בתפקידו זה היה אחראי למעקב אחר אנשי עסקים מן המערב שהגיעו למוסקבה ועל פעולות הריגול של משלחות הסחר הסובייטיות בחו"ל.

אורלוב נטל חלק בהקמתו של ארגון, שהיה לכאורה אנטי-בולשביקי, בשם "האיגוד המלוכני של מרכז רוסיה" (Монархическое объединение Центральной России), שנועד למעשה לשמש פיתיון ללכידת מרגלים וסוכנים זרים. באמצעות הפעלת ארגון זה נחשף באוגוסט 1924 בוריס סבינקוב, ממתנגדי המשטר הסובייטי, שנכנס לתחומי ברית המועצות באופן לא לגאלי במטרה להיפגש עם נציגי הארגון ותוך מספר ימים נעצר ונשפט לעשר שנות מאסר. בספטמבר הצליח הארגון ללכוד את רב המרגלים הבריטי סידני ריילי, שניסה לחבור אליו בהאמינו כי זה ארגון אנטי-סובייטי, והוא הוצא להורג בנובמבר 1925.

בשנת 1925 הוצב אורלוב לפקד על יחידת משמר הגבול באזור הקווקז ועבר להתגורר עם אשתו מריה, לה נישא בשנת 1923, ובתו בת השנה ורה, בעיר טביליסי (שנקראה אז טיפליס) בירת גאורגיה. שם לקתה הבת בדלקת פרקים.

בחו"ל

בשל מחלתה של בתו ביקש אורלוב לקבל תפקיד בחו"ל, על מנת שבתו תזכה לטפול של רופאים אירופיים. בקשתו נענתה ובשנת 1926 עבר לשרת במחלקת החוץ של הג.פ.או., שהייתה אחראית לפעולות המודיעין מחוץ לגבולות ברית המועצות. הוא נשלח לפריז בכיסוי של עובד מחלקת סחר החוץ הסובייטית בשם "לאון ניקולייב". לאחר שנה נשלח לברלין, שם שהה שלוש שנים. בשנת 1930 חזר למוסקבה ובשנת 1931 נתמנה לראש מחלקת סחר החוץ של הנ.ק.ו.ד.. עד אז רוב הסוכנים הסובייטיים בחו"ל היו דיפלומטים, דבר שמצד אחד היקנה להם חסינות דיפלומטית, אך מאידך הקל על שירותי הריגול הנגדי לזהותם ולעקוב אחר פעילותם. אורלוב הקים רשת ריגול של נציגי סחר החוץ הסובייטי בחו"ל. ב-22 בספטמבר 1932 הגיע לארצות הברית על מנת להפעיל את הרשת. הכיסוי של היה כי בא בשליחות כדי לבקר במפעלי ג'נרל מוטורס לצורך רכישת כלי רכב עבור משרדי הממשל הסובייטי. הנהלת החברה הזמינה את "איש העסקים הסובייטי" לטיול מחוף לחוף. בארצות הברית נפגש אורלוב גם עם עשרות מבני משפחתו מבוברויסק שהיגרו לארצות הברית. שהותו בארצות הברית לא הייתה ארוכה וב-30 בנובמבר שב לאירופה.

בהגיעו למוסקבה ביקש אורלוב למלא שוב משימות באירופה, מאחר שרצה כי בתו החולה תקבל טיפול מרופא בווינה. בקשתו נענתה ויחד עם אשתו ובתו הוא הגיע במאי 1933 לבירת אוסטריה. לאחר שלושה חודשים המשיך לנדוד ברחבי אירופה, יצא לפראג, ממנה הגיע לז'נבה, שב לווינה והמשיך לקופנהגן.

בתקופת נדודיו באירופה, בין השנים 1933 ל-1935, הקים אורלוב רשת ריגול סובייטית בגרמניה הנאצית. בשנת 1935 נתמנה לסוכן תושב בלונדון, אליה הגיע בכיסוי של מנהל חברה לייצור מקררים חשמליים מארצות הברית בשם ויליאם גולדין. בתקופה זאת גויסו לשירותים החשאיים הסובייטיים קים פילבי, דונלד מקלין, גאי ברג'ס ואנתוני בלאנט שנודעו לימים בשם "רשת קיימברידג'". הארבעה גויסו על ידי סוכנים מהאגף לביון חוץ בנ.ק.ו.ד. בפיקודו של אברהם סלוצקי ולאורלוב היה חלק בהפעלתם.

ישיבתו של אורלוב בלונדון לא ארכה זמן רב ובאוקטובר 1935 הוא הוחזר למוסקבה. בשובו נתמנה למשרה פחותת ערך של סגן מנהל מחלקת התחבורה של הנ.ק.ו.ד..

במלחמת האזרחים הספרדית

בשנים 1936 עד 1939 התחוללה בספרד מלחמת האזרחים הספרדית. הייתה זו מלחמה בין ה"רפובליקנים" (שנקראו גם "החזית העממית"), שתמכו בממשלה החוקית של הרפובליקה הספרדית לבין ה"לאומנים", שמרדו בממשלה. איטליה הפשיסטית תמכה בלאומנים וסייעה להם וברית המועצות תמכה ברפובליקנים. ב-26 באוגוסט 1936 מינה סטלין את אורלוב להיות קצין קישור ויועץ לחזית העממית והוא יצא לספרד והגיע למדריד ב-18 בספטמבר.

בספרד ארגן אורלוב פעולות גרילה וריגול בשטחים שהיו תחת שליטת הלאומנים בהנהגתו של פרנסיסקו פרנקו. במקביל פעל נגד תאים טרוצקיסטים בשורות הלוחמים הרפובליקאים והבריגדות הבינלאומיות, קבוצות מתנדבים שהגיעו מרחבי העולם לספרד על מנת לסייע לכוחות הממשלה הרפובליקנית.

הזהב הספרדי

ב-12 באוקטובר 1936 קיבל אורלוב הודעה מניקולאי יז'וב ראש הנ.ק.ו.ד. כי עליו להסדיר עם ראש ממשלת ספרד את משלוח עתודות הזהב של ספרד לברית המועצות בספינה סובייטית, תחת סודיות מרבית. יז'וב הוסיף כי אם הספרדים ידרשו ממנו לחתום על קבלה, עליו לסרב ולהבטיח שקבלה רשמית תונפק במוסקבה על ידי הבנק הלאומי הסובייטי. במהלך החודשים הבאים ארגן אורלוב העברה של כ-70 אחוז מעתודות הזהב של ספרד לברית המועצות ל"משמרת". באותה עת היו לספרד עתודת זהב הרביעית בגודלה בעולם, בשווי של כשמונה מאות מיליון דולר, בערכים של אז. בתחילה חשב אורלוב שזו משימה בלתי אפשרית, הרפובליקאים נחלו תבוסות וכוחות פרנקו התקדמו אל מדריד, התושבים נטשו את בתיהם והממשלה התכוננה להעתיק את מושבה. במצב זה לא היה סיכוי למבצע העברת הזהב, אך אורלוב ידע שאם לא יביא את הזהב ימצא עצמו עומד מול כיתת יורים. הוא נפגש עם שר האוצר הספרדי ולהפתעתו אמר לו השר כי שאמנם כדאי להפקיד את אוצר המדינה ב"מקום בטוח". אנשיו של אורלוב ציודו במסמכים מזויפים לפיהם הזהב מועבר לבנק אוף אמריקה והעמיסו 7,900 ארגזים מלאים מטילי זהב במשקל 510 טון על ארבע ספינות סובייטיות, שהפליגו בחשאי מנמל קרתגנה בים התיכון לנמל אודסה ומשם נשלחו ברכבת למוסקבה. עמיתיו בנ.ק.ו.ד. שלחו לאורלוב איגרת ברכה, אך סטלין לא זיכה אותו במילת שבח. סטלין הזמין את כל חברי הפוליטביורו למסיבה בדירתו בקרמלין ובה לעג לספרדים באומרו כי הם "יראו את הזהב שלהם כשם שהם רואים את אוזניהם".

עריקתו

על ביצועה המוצלח של משימת העברת הזהב הוענק לאורלוב עיטור לנין, העיטור הגבוה ביותר בברית המועצות. אורלוב המשיך בפעילותו בספרד, שהתרכזה בחיסולם של אוהדי הלאומנים בד בבד עם טרוצקיסטים ואנשי מפלגת הפועלים של האיחוד המרקסיסטי, שהייתה מפלגה ספרדית שנוצרה מאיחוד של המפלגה הטרוצקיסטית הספרדית עם מפלגות פועלים ואיכרים ספרדיות.

בינתיים החל בברית המועצות בשנת 1936 המהלך של הטיהורים הגדולים, שנועד על ידי סטלין לביסוס שלטונו באמצעות טרור ממשלתי, שהופנה בעיקרו כלפי ראשי השלטון. גנרלים בצבא האדום, סופרים, אמנים ומדענים היו קורבנות הטיהורים לצד אזרחים פשוטים שעלה נגדם חשד קל להתנגדות לשלטונו של סטלין. הקורבנות הועמדו לדין בסדרת משפטי ראווה שנקראו משפטי מוסקבה, הורשעו והוצאו להורג.

בינואר 1937 נפצע אורלוב בתאונת דרכים בספרד. בהיותו מאושפז בבית חולים בפריז הגיע מברית המועצות לבקרו בן דודו וחבר נעוריו זינובי קצנלסון, שהיה סגן מפקד הנ.ק.ו.ד. באוקראינה ובסתר היה ממתנגדי סטלין. בן הדוד גילה את אוזנו של אורלוב על תכנון להדיח את סטלין בדרך חוקית באמצעות האשמה כי היה בצעירותו סוכן האוכראנה, הבולשת של הצאר. קצנלסון סבר שהצבא יתמוך במהלך. קצנלסון חזר למוסקבה, נאסר והוצא להורג. אורלוב הבין עתה כי גורלו נחרץ. הוא חשש שבן דודו לא עמד בעינויים וסיפר לחוקריו על שיחתם בבית החולים. כשחזר אורלוב לספרד הגיע לשם שליח של הנ.ק.ו.ד. שהיה ידוע כרוצח מקצועי, ואורלוב חשש שהוא בא לחסלו. אורלוב החליט לערוק. הכנותיו לעריקה ארכו חודשים רבים, עד שב-9 ביולי 1938 קיבל שדר מניקולאי יז'וב כי עליו להתייצב מיד בלשכתו של קונסול ברית המועצות בפריז שיסיע אותו לאנטוורפן, שם יעלה אורלוב על ספינה סובייטית שתפליג לברית המועצות. אורלוב ואשתו הגיעו לפריז, אך אורלוב לא התייצב בקונסוליה הסובייטית, אלא בשגרירות ארצות הברית וביקש לדבר עם השגריר. התברר כי השגריר נמצא בחופשה ואז התייצב אורלוב בשגרירות קנדה וביקש מקלט מדיני. בעת עריקתו נשא כבר אורלוב דרגת גנרל.

לקנדה לא היו אז יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות ואורלוב, שנשא דרכון סובייטי, חשש שבקשתו תידחה, אך מזכיר השגרירות, שהיה בעבר ראש מחלקת ההגירה בארצו והכיר היטב את נושא המקלט הפוליטי, נעתר לבקשתו והעניק לו ולמשפחתו אשרת כניסה לקנדה ל"בילוי חופשה קצרה בקוויבק". כבר באותו ערב יצאו אורלוב, אשתו ובתו לקנדה בספינה שהפליגה מנמל שרבור. קציני הנ.קו.ד. שחיכו לאורלוב באנטוורפן המתינו לשווא.

שהייתו של אורלוב בקוויבק אכן לא ארכה זמן רב, אך הוא ניצל פרק זמן זה להבטחת שלום אמו ואמה של אשתו בברית המועצות. הוא שלח קרוב משפחה שלו שגר בארצות הברית לצרפת עם שתי מעטפות מלאות מסמכים שנמסרו לשגרירות הסובייטית המעטפות היו מיועדות אחת לסטלין ואחת ליז'וב, בצירוף הודעה כי את תפגענה אמו וחמותו או אף אם תוטרדנה, יפרסם בארצות הברית את כל הידוע לו על השקרים והתככים של סטלין ואיך הוא ביים את משפטי הראווה. הוא דרש מיז'וב לבטל כל הוראה לחסלו, אם ניתנה כזו לשליחיו בארצות הברית, מאחר שעותק נוסף של המסמכים המרשיעים מופקד בידי אנשים שקיבלו ממנו הוראה למסור את המסמכים לעיתונות, אם תהיה התנקשות בחייו. ההתנקשות לא קרתה, ככל הנראה עקב הוראתו של סטלין, ואורלוב אכן לא פרסם את תוכן המסמכים ואת העובדות הידועות לו על סטלין ופשעיו, אלא רק לאחר מותו של סטלין.

עריקתו שיבשה בין היתר תוכנית רצח לב טרוצקי ואפריקה דה לאס הראס גאווילן הייתה צריכה לחזור לברית המועצות.

בארצות הברית

אורלוב, אשתו ובתו עזבו את קנדה לארצות הברית והגיעו לניו יורק ב-13 באוגוסט 1938. בניו יורק פגש אורלוב קרובי משפחה והם קישרו אותו לעורך דין בשם ג'ון פרדריק פיינרטי, שהיה חבר בוועדת חקירה של הקונגרס, שאספה פרטים על משפטי מוסקבה. עורך הדין ארגן לאורלוב פגישה עם שר המשפטים האמריקאי, בה ביקש אורלוב רשות להשתקע בארצות הברית. הוא נענה כי לא יקבל מסמך רשמי על כך, אך הוא חופשי להתגורר בכל מקום בארצות הברית. משום מה לא הופנה אורלוב לגורמי הביטחון והמודיעין האמריקאים שהיו עשויים להפיק תועלת מהמידע העצום שאורלוב צבר אודות מערכות השלטון והביטחון של ברית המועצות.

עם הגיעו לארצות הברית שלח אורלוב מכתב ללאון טרוצקי שהתגורר אז כגולה במקסיקו, בו הזהיר אותו מפני ניסיון התנקשות בחייו, אך טרוצקי סבר כי המכתב הוא מתיחה של שירותי הביטחון הסובייטיים. המציאות הוכיחה את נכונות המידע על ההתנקשות, כאשר ב-20 באוגוסט 1940 התנקש סוכן של הנ.ק.ו.ד. בחייו שטרוצקי והרגו.

אורלוב ומשפחתו נדדו מעיר לעיר ברחבי ארצות הברית, כשאורלוב מציג עצמו בשם אלכסנדר ברג, ולאחר מכן בשמות נוספים, זאת מחשש שחשיפת מקום הימצאו תוביל אליו את מחסלי הנ.קו.ד. בשנת 1940 התיישבה המשפחה בלוס אנג'לס. את בתו ורה לא שלח לבית ספר. את לימודיה קיבלה בבית מידי הוריה, ששניהם היו בעלי השכלה גבוהה. הבת לא החלימה מדלקת הפרקים ממנה סבלה מזה שנים. מצבה החמיר והיא לקתה בלבה ומתה בשנת 1940, בהיותה בת שש עשרה. הוריה הביאו אותה לקבורה בבית עלמין בעיר קיימברידג' במדינת מסצ'וסטס. הם רצו להשתקע בעיר זאת, אך נאלצו להמשיך בנדודיהם לאחר מותו הפתאומי של ולטר קריביצקי, יהודי מבכירי הביון הסובייטי שערק למערב בשיא תקופת הטיהורים הגדולים, אשר ב-10 בפברואר 1941 נמצא מת בבית מלון בוושינגטון הבירה כשלידו אקדח. לכאורה נראה היה כי התאבד, אך הועלתה גם הסברה שמקום מחבואו נתגלה לביון הסובייטי והוא נרצח על ידי סוכנים סובייטיים.

לבסוף השתקעו אורלוב ואשתו בעיר קליבלנד במדינת אוהיו וגרו בה במשך כל ימי מלחמת העולם השנייה. בקליבלנד החל אורלוב ללמוד מנהל עסקים במכללה והשלים את לימודיו בקבלת תואר ב-15 ביוני 1945. תוך כדי לימודיו רכש מיומנות רבה בשפה האנגלית.

גילוייו

לאחר קבלת התואר החל אורלוב בכתיבת זכרונותיו. הוא תר בספריות אחר כל מה שנכתב במערב על סטלין ועל שלטון הטרור שלו. את המידע שליקט השווה עם המידע שצבר במשך עשרים שנות שירותו בשירותי הביטחון הסובייטיים. את ספרו כתב בשפה הרוסית והשלים את כתיבת הספר בשנת 1951, אך לא הוציא אותו לאור כל עוד סטלין בחיים. הוא יצר קשר עם סופר בשם מקס איסטמן , איש שמאל אמריקאי שהיה מקורב לטרוצקי והפך במרוצת השנים לשמרן ימני אנטי-קומוניסטי, וביקש ממנו לתרגם את ספרו. התשלום שביקש האיש עבור התרגום היה מעבר ליכולתו אל אורלוב, והוא החליט לתרגמו בעצמו יחד עם אשתו. מלאכת התרגום הושלמה בשנת 1952 ואורלוב חיפש הוצאת ספרים שתוציא לאור את הספר. בינתיים, ב-5 במרץ 1953, מת סטלין ופרקים מן הספר נתפרסמו במגזין רב התפוצה "לייף" בארבעה מאמרים בין 6 ל-16 באפריל 1953 והספר עצמו יצא לאור בסוף אותה שנה. השם שניתן לו היה "ההיסטוריה הסודית של פשעי סטלין" (The Secret History of Stalin's Crimes).

הספר הפך עד מהרה לרב-מכר ואף תורגם למספר שפות. לא היה זה הספר הראשון פרי עטו של איש השירותים החשאיים הסובייטיים שערק למערב. קדם לו ספרו של ולטר קריביצקי "הייתי סוכנו של סטלין" (כשמו בתרגום לעברית, במקור In Stalin's Secret Service), שיצא לאור בארצות הברית ב-15 בנובמבר 1939, אך הגילויים שבספרו של אורלוב היו מרעישים יותר.

הגילוי החשוב ביותר היה חשיפת העובדות הנוגעות לרצח של סרגיי קירוב. קירוב היה מזכיר המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בלנינגרד והיה עושה דברו של סטלין ופעל בנאמנות לחיסול מתנגדי סטלין. ב-1 בדצמבר 1934 נרצח קירוב בלנינגרד. הרצח בוצע על ידי צעיר בשם לאוניד ניקולאייב . הגרסה הרשמית הייתה כי המתנקש פעל בשליחותם של אויבי סטלין. סטלין נקט בגינוני אבל לאומי כבד על מות קירוב. רצח קירוב היה אות הפתיחה לתחילת הטיהורים הגדולים - מהלך של מאסרים וטיהורים ששיאם היה בחיסול רוב אנשי צמרת המפלגה הקומוניסטית (ובהם בכירי המפלגה כניקולאי בוכארין, גרגורי זינובייב ולב בוריסוביץ' קמנייב) במשפטי מוסקבה, שבהם שבהם הואשמו כבוגדים, מרגלים ושליחי מעצמות זרות, והוצאו להורג בעקבות הודאות שהוצאו מהם בכפייה. המהלך כלל הגליית מיליונים למחנות כפייה בסיביר ובחוג הקוטב, וחיסול צמרת הצבא האדום.

העובדות באשר לסיבות הרצח שחשף אורלוב מגלות תמונה שונה לחלוטין. אורלוב חשף את העובדה כי סטלין ראה את קירוב כמתחרהו להנהגת ברית המועצות. הוא היה צעיר מסטלין, בעל כריזמה ונואם רהוט מסטלין. בניגוד לסטלין שהיה גאורגי, היה קירוב רוסי אתני. לדברי אורלוב, גנריך יגודה גילה לו כי סטלין החליט כי על קירוב למות. אנשי יגודה בחרו לביצוע משימת הרצח את לאוניד ניקולאייב, צעיר בן שלושים אשר גורש אז משורות המפלגה הקומוניסטית בשל עבירות של מה בכך ושאף לנקום על הגירוש. הם ציידו אותו באקדח והורו לו להתנקש בחיי קירוב. ניסיונו הראשון להגיע לקרבת קירוב נכשל והוא נעצר, אך שוחרר בהתערבות אנשי יגודה. ניסיונו השני צלח, הוא חלף על פני שני שומרי ראשו של קירוב, התקרב לקירוב, ירה בו והרגו. הוא נעצר מיד ולאחר שעונה על ידי יגודה חתם על הצהרה כי ביצע את הרצח בשירותם של זינובייב וקמנייב. הוא הועמד לדין, הורשע והוצא להורג בירייה ב-29 בדצמבר 1934.

הגילוי האחר של אורלוב היה סנסציוני אף יותר. לדברי אורלוב היה סטלין בצעירותו, במשך פרק זמן מסוים, סוכן של האוכראנה, המשטרה החשאית של הצאר. גילוי זה לא נכלל בספרו של אורלוב אלא במאמר שפרסם אורלוב ב-23 באפריל 1956 במגזין "לייף". המאמר, שבא בעקבות הנאום הסודי שנשא ניקיטה חרושצ'וב ב-24 בפברואר 1956 בפני מושב סגור של הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, בו הוא הוקיע את פולחן האישיות שהנהיג סטלין ואת פשעיו, עריצותו ורצח ההמונים בכל תקופת שלטונו ובמיוחד בתקופת הטיהורים הגדולים. מאמרו של אורלוב במגזין נקרא במקורו בשם: The Sensational Secret behind the Damnation of Stalin (בעברית: הסוד הסנסציוני שמאחורי קללת סטלין). במאמר חשף אורלוב את העובדה שסוכני הנ.ק.ו.ד. גילו מסמכים בארכיוני המשטרה החשאית הצארית שהוכיחו כי סטלין היה בצעירותו סוכן של האוכראנה, ועל בסיס מידע זה הם תכננו יחד עם ראשי הצבא האדום הפיכה להדחת סטלין. לדברי אורלוב חשף סטלין את המזימה ובשל כך יזם את הטיהורים הגדולים ואת משפטי מוסקבה, שבעקבותיהם הוצאו להורג רוב הקצינים הבכירים של הצבא האדום, ובראשם המרשל מיכאיל טוכאצ'בסקי.

ממאמרו של אורלוב וממחקריו של סופר יהודי אמריקאי בשם יצחק דון לוין עולות העובדות הבאות על נסיבות הגילוי ופרטיו: כשבן דודו של אורלוב, זינובי קצנלסון, גילה לאורלוב, כאשר ביקר אותו בבית החולים בפריז, את סוד היותו של סטלין סוכן האוכראנה, הוא סיפר לו גם על ההשתלשלות שהביאה לגילוי הסוד. לדבריו כשהחליט סטלין לערוך את הראשון ממשפטי מוסקבה, שהתחיל ב-5 בינואר 1936, הוא הורה ליגודה למצוא הוכחות לכך שיריביו המיועדים לחיסול היו בשעתם סוכני האוכראנה. קצין הבולשת שנבר בארכיון האוכראנה נדהם לגלות באחד התיקים דו"חות בכתב ידו של סטלין שנשלחו לסגן מפקד האוכראנה. הקצין המבוהל מסר על כך לידידו סגן מפקד הג.פ.או באוקראינה. גם הוא הזדעזע ושיתף בסוד את סגנו זינובי קצנלסון. הם בדקו את העניין ומצאו שסטלין הצעיר היה סוכן האוכראנה בשנים 1912 ו-1913. באמצע שנת 1913 הסתכסך סטלין עם מפקדיו באוכראנה ואז נאסר והוגלה למשך ארבע שנים לאזור הארקטי. קצנלסון וחברו גילו את הסוד לגנרל יונה יקיר. יקיר טס למוסקבה וגילה זאת למרשל מיכאיל טוכאצ'בסקי, המפקד העליון של הצבא האדום. המרשל מסר על כך לסגן שר ההגנה, הגנרל היהודי יאן גמרניק ולגנרל אוגוסט קורק (גר') ושלושתם החליטו כי יש לסלק את סטלין. טוכאצ'בסקי הציע לשכנע את שר ההגנה קלימנט וורושילוב לזמן את סטלין לישיבה חשובה בקרמלין בעניינים צבאיים דחופים ואז יקיפו שני גדודי צבא נאמנים את הקרמלין, וסטלין ייעצר ויומת. קושרים אחדים שלא מראשי הצבא הציעו לאוסרו ולכנס את הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ולהציג בפניו את מסמכי האוכראנה ולהעמיד את סטלין לדין. סטלין הקדים את יריביו ובראשית יוני 1937 יצאה הודעה מרעישה כי המרשל טוכאצ'בסקי ומספר גנרלים ובהם יקיר, גמרניק וקורק וכן זינובי קצנלסון נאסרו באשמת בגידה. סופם שהוצאו להורג, פרט לגמרניק שהספיק להתאבד.

במאמרו במגזין "לייף" נכללה הודעה אישית של אורלוב ובה הסבר לכך שהגילוי על היותו של סטלין סוכן האוכראנה לא נכלל בספרו שיצא לאור בשנת 1953 והוא מתפרסם רק עתה בשנת 1956. בהודעתו אומר אורלוב:

"אחרי שנטשתי את הממשל של סטלין ב-1938 וברחתי עם משפחתי מספרד לקנדה ולבסוף לארצות הברית, כתבתי מכתב ארוך לסטלין ובמצורף לו רשימה של פשעי הרודן שהיו ידועים לי ממקור ראשון. מטרתי בעשותי כן הייתה להגן על חיי חמותי ואמי שחיו ברוסיה. הזהרתי את סטלין שאם הן תפגענה, אפרסם במהירות את כל מה שאני יודע אודותיו. כמו כן אמרתי לסטלין שאם ארצח על יד תלייניו, העובדות תתפרסמנה לאחר מותי. האמנתי כי אזהרות אלה תרתענה את הרודן. אבל לא הבאתי לידיעת הרודן שאני מודע לסודו המרשיע ביותר. זה, חשבתי, כה ירתיח את סטלין והוא ירדוף אותי בכל מחיר, יענה אותי כדי שאגלה את מקום מחבואם של מסמכי ובסוף יהרגני. ב-1953, לאחר שאשתי ואני לא שמענו דבר מן האמהות שלנו במשך 15 שנה, יצאנו מהנחה שהן מתו. אשר על כן פרסמתי סדרת מאמרים בלייף ואת ספרי "ההיסטוריה הסודית של פשעי סטלין". אך אפילו אחרי מותו של סטלין לא העזתי לפרסם את מה שבן דודי זינובי סיפר לי. הקבוצה שהשתלטה אז על הקרמלין נראתה כנאמנה לזכרו של סטלין כדי לרדוף אותי באלימות כפי שהיה עושה סטלין עצמו. אבל האפשרות שאחוסל או אמות מוות טבעי בטרם אחשוף את סטלין כשכיר של משטרת הצאר, הטרידה את מצפוני, ובקיץ של 1953 הכנסתי את סיפורו של בן דודי במעטפה חתומה לכספת בנק, כדי שתפתח לאחר מותי. לשמחתי המפנה הנוכחי בברית המועצות איפשר לי לפרסם את העובדות בעצמי. חרושצ'וב בוודאי יודע אותן. אין לי יותר סיבה לשתוק."

תדהמת השירותים האמריקאים

פרסום ספרו של אורלוב בשנת 1953 גרם לתדהמה ב-FBI וב-CIA. הכיצד קרה שאדם כה בכיר בשירותים החשאיים הסובייטיים התגורר זה 15 שנה בארצות הברית בעילום שם ללא ידיעתם, והידע שלו לא נוצל לטובת הארץ שנתנה לו מקלט. אורלוב זומן לחקירה ב-FBI ופעמיים הופיע בפני תת-ועדה של הסנאט. הוא הפחית בערך מעורבותו בחיסולם בספרד של אנשי התאים הטרוצקיסטים שבשורות הלוחמים הרפובליקאים והבריגדות הבינלאומיות. כמו כן שמר על שתיקה ולא מסר את שמותיהם של סוכני הנ.ק.ו.ד. הידועים לו.

הסיבה למחדלם זה של השירותים האמריקאים מלחקור את אורלוב במשך 15 שנה, הייתה כי בעת עריקתו של אורלוב והגעתו לארצות הברית בשנת 1938 היו השירותים שקועים במעקב אחר המתרחש בגרמניה הנאצית. הם לא גילו אז אותה מידת עניין בברית המועצות. בשנת 1953, כשנתפרסם ספרו של אורלוב ונתברר כי מר אלכסנדר ברג האלמוני מקליבלנד הוא אלכסנדר אורלוב בכיר בשירותים החשאיים הסובייטיים, היה זה כבר בעיצומה של המלחמה הקרה. על רקע זה נגרם המחדל שהביא לתדהמת השירותים.

שארית חייו

בשנת 1962 נתמנה אורלוב למשרת עוזר מחקר בכיר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת מישיגן, משרה אותה השיג בסיוע ה-CIA, שאף סייע לו להוציא לאור בשנת 1973 את ספרו השני The Handbook of Counter-Intelligence and Guerilla Warfare (בעברית: "ספר הדרכה למודיעין נגד וללוחמת גרילה").

אלכסנדר אורלוב נפטר בשנת 1973 בקליבלנד והוא בן 78 שנים במותו. הוא הובא לקבורה בעיר קיימברידג' במדינת מסצ'וסטס. לאחר מותו ראה אור בשנת 2004 ספר זכרונותיו The March of Time (בעברית: "מסע הזמן").

ספריו

• The Secret History of Stalin's Crimes. Random House, 1953.
• The Handbook of Intelligence and Guerrilla Warfare. An Arbor University Press, 1963.
• The March of Time, St Ermin's Press, 2004

לקריאה נוספת

• יעקב שחם, פרקים בתולדות שירות הביטחון של ברית המועצות 1917–1991. בחוברת "עיונים בביטחון לאומי" בהוצאת המכון לחקר הביטחון הלאומי של אוניברסיטת חיפה והמכללה לביטחון הלאומי. גיליון 7, נובמבר 2004.
• Vin Arthey, The Kremlin's Geordie Spy: The man they swapped for Gary Powers, Dialogue, 2010
• Boris Volodarsky, Stalin's Agent: The Life and Death of Alexander Orlov, Oxford University Press,2015
• , הבוגד שלא בגד, מבט מל"מ 74, המרכז למורשת המודיעין, יולי 2017, עמ' 7–11.

קישורים חיצוניים

• Leiba Feldbin a.k.a. Alexander Orlov - a Boy from Babruysk באתר Jewishgen.
• על אלכסנדר אורלוב באתר Spartcs Educational.
• גורדון ברוקס שפרד, גנראל אלכסנדר אורלוב, דבר, 5 בינואר 1979
• גורדון ברוקס שפרד, אורלוב מפרסם את פשעי סטלין, דבר, 12 בינואר 1979
• סטאלין בשירות הצאר, דבר, 24 באפריל 1957 המשך

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36598142אלכסנדר אורלוב