אימת הריק (פיזיקה)

בפילוסופיה ובפיזיקה בימיה הראשונים, המונח אימת הריק (בלטינית: horror vacui), שנוסח במשפט "הטבע מתעב ריק", היא הנחה שמיוחסת לאריסטו, וזכתה לביקורת מצד חסידי האטומיזם, כמו אפיקורוס ולוקרטיוס, לפיה הטבע לא מכיל ריק כיוון שהחומר הצפוף שמקיף את האזור ימלא כל ריק שנוצר.

אריסטו התנגד לריק כמונח: כיוון שהריק הוא לא כלום, ברוח מורו, אפלטון, טען שאי אפשר לטעון שהכלום קיים. בנוסף, כיוון שריק הוא חסר כל, החושים לא יוכלו לקלוט אותו. הרון מאלכסנדריה אתגר את התיאוריה במאה הראשונה לספירה, אך ניסיונותיו ליצור ריק מלאכותי נכשלו. עם עליית מכניקת הזורמים במאה השבע עשרה התעורר דיון בתיאוריה, ביוזמתם בין השאר של תומאס הובס ורוברט בויל, ובמאה השמונה עשרה ביוזמתם של סר אייזיק ניוטון וגוטפריד לייבניץ.

מקור

כפי שתיאר אריסטו בהפיזיקה של אריסטו:

בריק, איש לא יוכל לומר על שום מה דבר שהניעו אותו ייעצר היכן שהוא; מה עדיף כאן מכאן? עד שמן ההכרח שיהא שרוי במנוחה או ינוע בלא סוף אלא אם כן יעכב אותו דבר החזק ממנו.

ועוד זה, אומרים שהנע ינוע אל תוך הריק מפני שהלה נוח לפנות דרך; אבל בריק טיבו זה שווה מכל צד והנע יהא נע לכל עבר.

ועוד, גם מן הדברים הללו ברור מה שנאמר. שהרי אנו רואים כאותו משקל או גוף, שמהירות תנועתו באה לו משתי סיבות, אם מחמת טיבו המיוחד של התווך בו הוא נע, אם הוא כמים או בארץ או באוויר, או מחמת הכבדות או הקלות היתירה, בה נבדל הגוף הנע, אם אין הבדל בשאר הדברים.

והנה התווך משמש סיבה משום שהוא מעכב, ויותר מכול אם הגוף נע כנגדו, אבל גם בעמידתו; ובייחוד אם התווך קשה לפילוג, כלומר אם הוא סמיך יותר. גוף א יהא נע דרך ב בזמן ג ודרך ד, שהוא קלוש יותר, בזמן ה אם אורכו של ב שווה לשל ד, ביחס לסמיכות הגוף המעכב. אם ב הוא מים ואד אוויר, הרי במידה שקלוש האוויר מן המים ופחות מגושם ממנו תהא תנועתו של א בתוך ד מהירה מתנועתו בתוך ב. יהא יחס המהירויות כיחס האוויר למים, ואזי אם קלוש האוויר פי שניים, יעבור הגוף דרך ב בזמן כפול מזה שהוא עושה דרך ד,והזמן ג יהיה גדול כפליים מהזמן ה. ולעולם, כל שפחות מגושם התווך ופחות מעכב ונוח לפילוג, מהירה התנועה.

אבל אין יחס בין הריק לגוף העילה עליו בגשמיותו, כשם שאין יחס בין אפס לבין מספר. שהרי אם גם המספר ארבעה גדול משלושה באחד, ומשניים ביותר מאחד, ומאחד כיותר מזה שהוא מרובה משניים, הרי אין יחס שבו הוא גדול מאפס; שהרי מספר שהוא בעל יהרה צריך שיהא נחלק ליתרה ולמספר הקטן ממנה, ולכן המספר ארבעה ישווה ליתרה מעל לאפס ועוד אפס; ומטעם זה אין הקו גדול מנקודה, אם אמנם אינו מורכב מנקודות, וכדומה לזה אין כל יחס בין הריק והמלא, ועל כן הוא הדין לגבי התנועה שכזה ובזה; אלא אם דבר נע בתווך הדק מן הדק ועובר לאורך הדרך הזאת במשך זמן מסוים, הרי שתנועתו כריק היא מעבר לכל יחס שהוא.

אלו הן תוצאות התנועה מצד ההפרש שבין התווכים; ואלו הבאים מחמת ההפרש שבין הגופים הנעים: אנו רואים, שכל שגדולה נטייתם של גופים בין מצד כובדם בין מצד קלותם, אם שווים הם מכל שאר הבחינות, מהירה תנועתם לאורך מרחק שווה, לפי יחס גודלם. ובדין שיהא כך גם לגבי התנועה בריק, אולם זה לא ייתכן. שהרי מה טעם ימהר האחד לנוע? ואמנם בתנועות בתווך המלא מן ההכרח שיהא כך, כיהגוף העולה בכוחו מהיר לפלגו, שהרי הגוף הנע או הנזרק מפלג את התווך, אם בגלל צורתו או בגלל נטייתו, ואילו בריק תהא מהירות אחת לכולם, וזה לא ייתכן.

היסטוריה

הרעיון ה "הטבע מתעב ריק" נוסח בשנות ה-30 של המאה ה-16 על ידי פרנסואה רבלה בסדרה מספריו בשם גרגנטואה ופנטגרואל. בתיאוריה תמך גם גליליאו גליליי בתחילת המאה השבע עשרה. הוא הופתע מכך שהמים לא יכלו לעלות מעל לנקודה מסוימת במשאבה שלו, והוא הניח שיש גבול לתוצאה. רנה דקארט הציע הסבר אטומי ששולל את הריק, שלא היה הגיוני לפי התיאוריה שלו. את התיאוריה דחו מדענים אחרים, כמו תלמידו של גליליאו, אוונג'ליסטה טוריצ'לי, שחזר על ניסוי עם כספית. בלז פסקל חזר בהצלחה על הניסויים של גליליאו וטוריצ'לי ולא ראה סיבה לכך שאי אפשר להגיע לריק מושלם באופן עקרוני. הפילוסוף הסקוטי תומאס קרלייל הזכיר את הניסוי של פסקל באנציקלופדיה של אדינבורו.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אימת הריק (פיזיקה)41174100Q5905265